קמפיין דמדומי המערב
הארץ התיכונה בשלהי העידן הרביעי
איסילור טרין
גיל: 27, מקצוע:
בארד
קשרים משפחתיים: נימרוס ורלאניה טרין (הורים), קומיריון טרין (אח), ואלאניס
טרין (אחות)
תיאור חיצוני: איסילור הצעיר
הוא גבר נאה, בעל חזות גונדורית קלאסית של עור חיוור, שיער שחור ועיניים אפורות
בהירות; הגם שהוא נראה רזה ועדין מכדי להיות תואם למודל הגונדורי הקלאסי. שערו
הכהה ארוך, מסודר בדרך-כלל בצמה מסודרת מאחורי ראשו; אפו דק וישר, ותווי פניו
עדינים מאד. הוא מתלבש בדרך-כלל במה שניתן לכנות 'רישול מסוגנן למחצה', ומחבב לשלב
רמזים ססגוניים בשולי הגלימה והמגפיים שלו.
תולדות חיים:
נימרוס ורלאניה טרין: לפני
כמעט שלושה עשורים, נפגשו כמעט באקראי נימרוס טרין, בנו של סוחר תבלינים מלוסארנאך
שנהג להסיע משלוחי סחורות בין לוסארנאך לשוק העשבים הגדול של ראמאס אכור, ורלאניה
הצעירה, נערה חיוורת ומלומדת שנמלטה מפנימיה קודרת שנוהלה בידי אחים קנאים מכת
האלנדילי ("המאמינים"), ומצאה פרנסה בדוחק כעוזרת של מעתיק מגילות במעגל
הראשון של מינאס טירית. השניים מצאו את עצמם כרוכים בברית הנישואין מהר בהרבה מכפי
ששיערו או תכננו, לאחר הרפתקאה רומנטית וקלת-ראש, שהסתבכה באורח בלתי צפוי במעט...
מזיווג זה, נולדו שני בנים ובת, כאשר הבכור ביניהם הינו איסילור; איסילור, שירש את
התווים המעודנים ואת החוש האומנותי של אמו, גדל כנער חולמני ומפונק למדי, שהוריו
ניסו להעטיר עליו טוב ככל שיכלו, הגם שבשנות ילדותו, כאשר המלחמה משתוללת סביב,
היה מצבם הכלכלי רחוק מלהיות מובטח.
רלאניה, שהבריות ריננו עליה שהיתה בת בלתי חוקית של בן למעמד גבוה יותר,
שהתכחש לביתו וגזר על אמה שתיקה בתמורה לתמיכה כספית צנועה, נשבעה שילדיה יזכו,
וביד רחבה, בכל מה שחסר לה כל-כך בעלומיה – ובראש ובראשונה ילדות מאושרת ומלאת
אהבה.
לאחר מלחמת הלוטוס, ואפיזודה קצרה בה גויס
נימרוס לחיל המשמר המקומי, עקרו בני הזוג למינאס איתיל, שם הקים נימרוס בהדרגה בית
מסחר נאה של תבלינים, עשבי מרפא ועשבי מקטרת (רובם מתוצרת קהילת ההוביטים של
קורמאלן). רלאניה הסתפחה אל הספריה הגדולה של מינאס איתיל, כשהיא מוסיפה לעסוק
בתחום מומחיותה: איור והעתקה של מגילות וכתבי-יד מסובכים.
איסילור (27), קורמיריון (25) ו-ואלניס
(22), בילו את נעוריהם בשפע וחוסר דאגה יחסית, כאשר רלאניה מקפידה ככל יכולתה
לחצוץ בינם לבין מאורעות העולם, דבר שהיה אפשרי למדי בימי השלווה היחסיים שבין תום
מלחמת הלוטוס למותו של טר-לינרוס[1].
נעוריו של איסילור: כך גדל
איסילור, והפך עלם נאה, עדין וחולמני, שחלומו העיקרי לגדול ולהפוך לזמר וכותב שירה
שיהיה ידוע מקצה הארץ התיכונה ועד קצה, ושיריו יושרו מדול אמרות' ועד ההיכלות
המוצללים של מוריה. הוריו, לעומת זאת, חסכו בקפידה כספים רבים מרווחי בית העסק
שלהם, כדי לשלוח את איסילור לרכוש חינוך
משובח בפנימיה היוקרתית שליד מין-רימון, שרוב תלמידיה הם בני המעמדות הגבוהים.
איסילור הרומנטי והתמים, שלא רצה במיוחד חינוך בפנימיה, אבל שוכנע בהסבר שרכישת
דעת מסוג כזה היא הכרחית למשורר דגול, החל נאלץ להתרגל לעולם זר, מורכב ובוגדני
בהרבה, שבו כמה וכמה מהתלמידים והמורים התסכלו עליו ועל שכמותו מלמעלה למטה. זאת,
כאשר התנהלותו הנאיווית והרומנטית, שגלשה לעיתים לילדותיות, מסבכת אותו לא אחת
בצרות. בעיקר, הסתבך לא אחת בשל הדרך המהירה בה 'נהג' לשכנע את עצמו שהוא מאוהב עד
כלות בעלמה נאה שצדה את עינו, שהיא גבירת-לבבו האחת והיחידה, שעבורה יכתוב בלדות;
ולעיתים, הניח לעצמו ללכת שולל במידה רבה אחרי מראה חיצוני נאה. ביחוד זכורה הדרך
בה התאהב באורח נואש בטרלינדה מית'-קרנהיריל, שהיתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, שחצנית
באורח מחליא, וחברה בחוג של נערות עשירות, שרובן ריקניות ושחצניות עוד יותר ממנה.
חודשים ארוכים של חיזור נואש עברו, אגב שאיסילור ממציא לעצמו, פשוטו כמשמעו, דמות
אידיאלית של טרלינדה שלא היתה קיימת במציאות; כאשר טרלינדה האמיתית שמה אותו ללעג
בפני חברותיה בידה האחת, ולא מתביישת לנצל אותו ולהשעשע בו בידה האחרת. רק לאחר
כמה השפלות כאלו, בשכנוע נמרץ של חבריו החדשים (ע"ע) ושל אחותה של טרלינדה
(שנגעלה עד עמקי נשמתה מהמחזה בכלל, ומהתנהגותה של אחותה בפרט), הצליח איסילור
להרפות מהאובססיה שלו ל'גבירת לבבו' הראשונה, שכפי שאחותה העירה בכעס, מעולם לא
היתה ראויה לאהבה של נפש עדינה כאיסילור. מובן, שהלקח לא נלמד לזמן ארוך מדי,
ואחרי טרלינדה הגיעו כמה וכמה אחרות – אולם חרף הפלרטוטים, השירים והשכנוע כי הפעם
מצא את האחת, לא עלה בידו לזכות או להשאר בקשר לתקופה העולה על מספר חודשים.
לעומת זאת, בפנימיה מצא איסילור שני חברים
קרובים, שהפכו ביחד איתו לחבורה מהודקת למדי שהחזיקה מעמד במשך תקופה ארוכה:
דולת'יר הצעיר היה, כמו איסילור, בן למעמד הבינוני (סוחר יינות מצליח) – ברנש מעט
שזוף, סוער ומוחצן בהרבה מאיסילור; איאומונד היה רוהירי, בנו של אחד מעוזריו
הקרובים של שגריר רוהאן בגונדור, ברנש גבוה וחסון ובעל חזות רוהירית שהפכה אותו
פופולרי מאד בקרב נערות לא מעטות. אותה שלישיה, שנפגשה והתחברה בחברות עמוקה בזמן
הפנימיה, שמרה על קשר גם מספר שנים לאחריה, עד שהמאורעות חצצו ביניהם. בתקופת
הפנימיה, הסתובבו ביחד ככל שיכלו, ביצעו לא מעט תעלולים שזיכו אותם בעונשים,
החליפו חלומות רומנטיים על נערות ועל העתיד, ובין היתר חלמו ותכננו, בפירוט רב שרק
נערים מסוגם מסוגלים לו, על מסע דמיוני שיעשו בעתיד על פני כל הארץ התיכונה, לכל
המקומות המסעירים המופיעים בספר האדום.
אלא שכבר אז, החלו מתגלעים ההבדלים שעתידים, שנים לאחר מכן, להרעיל את החברות.
דולת'יר היה, כבר בשנים האלו, ברנש חושני ונהנתן, שזלזל בינו לבינו באהבה ועוד
יותר בערכים מופשטים אחרים, כאשר חלק גדל והולך ממעיניו נתונים למסיבות חשק
ומשקאות. איאומונד לעומתו היה ברנש רציני, שהגם שחטא בעצמו לא אחת בחגיגות ובעיקר
בשתיה, חלם מילדות על קריירה בשירות מלך רוהאן, באורח שיעמיד אותו בקנה אחד עם
אבותיו (שלפי ההתייהרות שלו עצמו, מגיעים עד לימי הלם הגדול בעצמו). איסילור מצא
את עצמו, יותר ויותר ככל שחלפו השנים (וגם אהובותיו הנערצות רדפו והחליפו זו את
זו), היכנשהו באמצע, נקרע בין שני החברים שהמתח ביניהם הלך וגאה – בעיקר, מרגע בו
עלה אלאדון לשלטון במגדל הלבן; וחברים מפוקפקים של דולטיר, רובם יתומים מדרום
גונדור, שהסתודדו בינם לבינם בסמטאות מוצללות, ולחשו דברים מוזרים וקיצוניים,
'זחלו מהביוב וכבשו את המגדל הלבן שלכם', כפי שהזדמן לאיאומונד להעיר במרירות.
איסילור לאחר הפנימיה: תחילה,
לא הרגיש איסילור בסערה המתקרבת. לאחר הפנימיה, הצליח להתקבל כשוליה של רב-אומן
וטרובדור ידוע בשם מלאת'ורן (ובפי מעריציו הרבים 'טאר-מלאת'ורן); והלה, אומן מזדקן
וקצר-רוח, לא נהג ברכות באיסילור הצעיר, העדין והלא אחת לא חרוץ או מתמסר במיוחד
לעבודה קשה או אימונים רוטיניים ומפרכים, שונים במאה שמונים מעלות מהחלומות
הרומנטיים על חייו של בארד. איסילור תהה לא אחת, האם הדרך החפוזה בה סילק אותו
מורהו, לאחר פחות משנתיים, נבעה מהעובדה כי לא היה מרוצה ולא העריך כראוי את
הכשרון של תלמידו, או שמא בכך שאיסילור נתן עינו יתר על המידה באחייניתו הביישנית
והנאה של הרב-אומן, סילמריין; רק בדיעבד, וגם זאת לא באורח וודאי, החל מתעורר אצלו
חשד אחר ומר בהרבה: שמא, הדרך בה סילק אותו הרב-אומן הזקן והזעפן נועדה למעשה להגן
עליו, שכן באותם ימים החל מעמדו של מי שהיה בעבר בן-בית במגדל הלבן להתערער;
ואלאדון החל משפיל ורודף אותו... משמועה שהגיעה אל איסילור, טאר-מלאת'ורן נאסר
בידי משמר היונה, שנים לאחר מכן, ולא ברור מה עלה בגורלו.
בינתיים, הלך הקרע בין דול'תיר לאיאומונד
והפך מורעל וסופי יותר; איסילור, שניסה תמיד לפשר ולהיות 'בסדר' עם שניהם, לא הבין
בזמן עד כמה המצב חמור, ובמשך תקופה לא הבין מדוע אי אפשר להנות מהרומנטיקה של
הספר האדום ולהעריץ את גיבוריו מחד, ולהסתובב עם חברה הפוכה מאידך. בתקופה ההיא,
נהג דולת'יר להסתובב לא אחת בחברת מעריציה של זמרת שוליים יפיפיה ופרועה בשם
נארלוט, ואיסילור נכרך אחריו ובלע את הזמרת המוזרה, שאז היתה בת-ברית של משמר
היונה (ומאוחר יותר, לאחר פרשיה מכוערת שאיסילור לא מכיר את פרטיה, שינתה טעמה
והפכה זמרת אפלולית של חוגי השולים המוצללים בצד האחר לגמרי של מינאס איתיל).
כך או אחרת, הרי למרות כל סימני האזהרה,
הרי שאותו לילה נורא בו יצאה האיבה בין דולת'יר לאיאומונד והתפרצה במלוא העוצמה,
תפס אותו בהפתעה מוחלט. ככל הנראה, היו כל השלושה שתויים למחצה בעת-מעשה, והתלונות
של איאומונד על היחס הרע בו החלו לזכות בני הקהילה הרוהירית, מלוות בהערות ארסיות
על אלאדון ויועציו ממשמר היונה, זכו למענה לעגני מדולת'יר, שהחל מגדף ומחרף את
המלך אנגריף ואת הרוהירים בפרט. בטרם הבין איסילור את מלוא חומרת המתרחש וניסה
להפריד, הפכו הדברים לגידופים ולעלבונות אישיים מהסוג המכוער ביותר, כאשר כל צד
משתמש בהיכרות שלו עם האחר כדי לפגוע ולהעליב באורח הנבזי ביותר האפשרי; המילים
הפכו לאגרופים, ולאחריהם לסכין ששלף דולת'יר; אלא שאיאומונד היה חזק ומאומן יותר,
ומהלומה אדירה עקרה את הסכין מידי דול'תיר והפכה אותו ביחד עם השולחן. דולת'יר
נמלט, מנגב את הדם מאפו ושפתיו; רק כדי לחזור, דקות קצרות לאחר מכן, עם חבורה של
צעירי-יונה חמושים. איסילור, שהיה קפוא ומבועת מכדי לשעות לקריאות שני הצדדים
להצטרף אליהם, ולהחליט חבר של מי הוא, נותר קפוא, כאשר החרבות החלו לצלצל.
איאומונד פצע פצעי מוות את אחד היונאים ופגע קשה באחר, ואזי נמלט לתוך הלילה, לא
לפני שהוא מצמיד את החרב לגרונו של דולת'יר ואומר, שרק לזכר מי שהיה פעם ידידו,
לפני שהפך לבהמה מצחינה וגרועה מאורק, הוא אינו משסף את גרונו כאן ועכשיו; ואזי
נמלט לתוך הלילה. מקטעי דברים ששמע איסילור לאחר מעשה, נראה שעלה בידו להסתתר,
ולאחר מכן לחמוק ולהגיע בשלום לרוהאן.
איסילור חש שבור לגמרי; שבירת החברות
המשולשת היתה מבחינתו מכה נוראה, גרועה יותר מפצע פיזי. מריר, החליט שהוא 'מתעב את
העולם הנורא הזה', ואינו רוצה ללכלך את ידיו בזוהמה של איש מהצדדים לו, שבגלל
המלחמות ביניהם, נהרסת הידידות הנפלאה בין נערים תמימים.
לא שועה להפצרות של הוריו, בילה איסילור את השנים הבאות מכאן לשם, חלקן שוהה
במינאס איתיל וחלקן מבלה כזמר נודד, לעיתים בגפו ולעיתים ביחד עם חבורת אומנים או
תאטרון נודד. הוא נהג לטעון שאינו מסוגל להבין מדוע אי אפשר 'גם וגם', ותקופה
ארוכה, לפני שהדברים נעשו מסוכנים מדי, נהג לשיר גם שירים מספריה של רולאנדה על
הנער הקוסם שליבו הרך מלא אהבה, וגם בלדות מהספר האדום; פה ושם, התאהב ב'גבירת
לבב' חדשה – האחרונה ביניהן בעלת פונדק ליד לוסארנאך, אישה פקחית ונאה, שהיתה
מבוגרת ממנו בכמעט עשרים שנים; אולם זו התקשתה להתייחס אליו כפי שרצה, והוא לא הטה
אוזן לעצות היבשות והמעשיות שלה, עד ששילחה אותו , בלא מעט צער, מעל פניה.
שבועות מעטים לאחר מכן, בעוד איסילור מסתובב, מבולבל וחסר מטרה בלוסארנאך, הגיע
אליו מכתב מאביו, שמפציר בו להגיע במהירות אל מינאס איתיל. אמו חולה מאד, והוא חושש
שלא תחזיק מעמד עוד זמן רב.
איסילור אחר להגיע; כאשר חזר סוף-סוף לבית הוריו, מצא שאימו בהכרה מעורפלת, קורבן
לדלקת ריאות קשה, והרופאים סבורים כי היא מצויה על ערש דווי. רק בדיעבד, משיחה עם
אחותו הצעירה שלא חסכה מילים קשות מאחיה החולמני, הסתבר כי רלאניה לא התאוששה
מהדרך המשפילה בה סולקה מעבודתה בספריה הגדולה, בידי לא אחר מן המנהל החדש
'המגניב' והצעיר שמונה בלחץ משמר היונה והליידי אריני הצעירה, בתה של מושלת העיר.
רלאניה נתפסה, כאשר היא מנסה להחביא ספרים מהערמות שהתכוון משמר היונה לשרוף בכיכר
בעיר 'כדי לטהר את הספריה היפה שלנו מספרי התנשאות ושנאה', הואשמה בגניבה ופשוטו
כמשמעו, הושלכה החוצה לאחר שהושפלה בפני כל מכריה. שמועות עקשניות סיפרו, שרלאניה
הספיקה לראות כיצד ה'בוס' החדש ממנה כמחליפתה את הפילגש שלו, נערה מטומטמת שלפי
אחותו של איסילור "ידעה בקושי לאיית את שמה, שלא לדבר על להעתיק מגילה עם כתב
עתיק"; רלאניה נשברה לגמרי, לפי אותה שמועה, כאשר ראתה את אותה פילגש,
מתנודדת ומצחקקת, משעשעת את עצמה בשרבוט עכוזים על המגילות היקרות של קודמתה
בתפקיד. ולאחר מכן, ככל הנראה, שמעה קיבלה רלאניה האומללה בשורה רעה נוספת, ממקור
אחר שנותר עלום, שלאחריה התמוטטה לגמרי.
גם בית העסק של נימרוס היה בקשיים, ולא רק
בגלל השעות הארוכות שבעליו בילה כשהוא ישוב מעל מיטתה של אשתו. מסתבר, שמישהו כבר
סימן אותו כבעלה של 'שונאת קידמה שליבה חשוך', ויונאים צעירים נהגו ללכלך את
החלונות בלילה ולשרבט עליהם דברי נאצה, ואפילו לאיים מפעם לפעם על לקוחות שרצו
להכנס אליו.
תחילת המערכה: ואזי, במצב
הנורא הזה, שבו איסילור שבור, לא יודע מה יעשה, וחש עצמו פתאום נרפה, ריק וחסר
תועלת עד אימה, הגיע אליו מכתב מעוטר ומסוגנן מפרקליט בכיר וידוע במינאס איתיל,
האדון אאריון; הפרקליט ביקש שיסור אליו בדחיפות, כדי לדון בעניין אישי הנוגע ללקוח
נכבד שלו שהלך לא מזמן לבית עולמו, ואשר יתכן והוא כרוך בזכויות בעלות חשיבות.
איסילור לא רצה תחילה ללכת, בטענה
שעניינים כאלו אינם לרוחו; אבל בלחץ בני משפחתו, ובעיקר אחותו שלקחה אותו הצידה
ו'שטפה' אותו בלחש, התרצה והודיע לפרקליט כי יגיע אליו בימים הקרובים.
וכאן, מצאו את איסילור הצרות.
בדיעבד, הבין שהיה עליו לחשוד, כאשר
דולת'יר ידידו הופיע מהצללים, בלילה לפני המועד שיעד איסילור להליכתו אל משרדו של
אאריון; כולו חיוכים והשתתפות כנה בצערו של איסילור ("זו וודאי אי הבנה,
אנחנו היונאים בעד הבנה ואהבת אדם באשר הוא אדם"). בלא להזכיר את איאומונד
במילה, הכביר דולת'יר מילים עד כמה התגעגע לאיסילור, וכמה נזכר בערגה במסע הגדול
שהם תכננו פעם ("למרות שחלק מהיעדים הם ממש חשוכים ולא באופנה היום").
היה משהו מוזר בדולת'יר, אבל איסילור שמח כל-כך לראותו, שהסכים מיד לחגוג את הקשר
המתחדש בכמה כוסות משקה, וגם הביע עניין בסיפורו של דולת'יר, שהוא עצמו נתן עינו
בימים אלו באחת משני אחיות יפיפיות, ואולי אפשר יהיה להכיר לאיסילור את האחרת
("ואז נהיה כולנו שוב משפחה אחת, גדולה ומלאה באהבה").
וכך, נסגרה על איסילור המלכודת, בבר אפל
שבאחת הסמטאות המפוקפקות של מינאס איתיל, כאשר מצא הבארד העדין את עצמו בידיה של
חבורת בריונים, בפיקודו של פושע חצי הראדרי בשם אלאמור, הטוען שהוא בנו של יהלומן
זקן וקמצן (מחוץ לנישואין, כמובן), וזכאי לירושה שלו; שתי האחיות היפיפיות, התגלו
כתאומות באהוז' – צמד שוכנות ביבים, שלא ברור האם היו במקור גונדוריות[2],
בנות-מזרח או חצי מזה וחצי מזה, אולם כמות הטפשות הוולגארית שלהן יכולה היתה לגרום
אפילו לאורק לצקצק בניביו בגועל. בתור 'פשרה נדיבה', הוצע לאיסילור לחתום כאן
ועכשיו על מסמך, אשר בו הוא מסכים למשכן את כל הזכויות שיקבל לפי ירושה ובכל דרך
אחרת, ל"שותפות הוגנת" עם ארגון ששמו "הקרן לשלמוני שלום",
שאלאמור הוא שותף בה, ואשר לפי היונאים 'כל כולה קודש ליתומים הראדרים, שנפגעו
במעשי התוקפנות הנפשעים של גונדור ורוהאן'.
כאשר איסילור סרב, החלו הבריונים הופכים אלימים יותר, כאשר עד מהרה הוצמד לקיר
והחל סופג אגרופים בבטן; לשווא, התחנן איסילור בפני דולת'יר והזכיר לו בדמעות את
החברות שלהם ואת התוכניות שלהם. משהו בברק בעיניו של דולת'יר היה נורא, כאשר אמר
שכעת החברים היחידים שלו הם אחיו הנאורים למשמר היונה, ולגבי מסע... מי רוצה בכלל
לראות מקומות חשוכים ומלאי תוקפנות ושנאה מהספר האדום המטונף. הוא כבר עשה את המסע
האמיתי, אל מנהרות העונג הנצחי, ואולי גם איסילור יעשה אותו בבוא היום-
הקול שלו היה כל כך מזעזע, שליבו של איסילור פרפר; אלאמור, מצידו, החל משחק את
'הסוהר הטוב', ואומר בקול רך "די להכות אותו אחים, הוא בחור רגיש וטוב בליבו.
הנה, הוא יחתום על המסמכים. אני בטוח שהוא יחתום".
אלא שבתוכו רגע, הגיעה ההצלה המפתיעה ביותר עליה יכול היה איסילור לחלום; בעוד
הבריונים מחזיקים אותו עם גבו לקיר הסמטה מוכת הגשם, והברקים מכים מעל מגדליה של
מינאס איתיל, גבוה מעל ראשיהם, הגיחה לא אחרת מטראלינדה מתוך העלטה; שערה פרוע,
עיניה בוערות וחרב בוהקת מונפת בשתי ידיה.
"סלקו את טלפי היונה המצחינים שלכם ממנו עכשיו, חלאות" קולה מתנשף,
מטורף למחצה "או שאאכיל את נמלי המורגול במעיים שלכם".
היונאים, שהכינו את עצמם ללא יותר מתגרה והכאה של צעיר מופתע ולא חמוש, הופתעו
והובסו במהירות, כאשר רובם לא נזקקים ליותר מהסתערות וכמה תנופות חרב כדי להפוך
פניהם ולהמלט את תוך הגשם; אחת התאומות באהוז' הפליטה יבבה ארוכה, כאשר מהלומה
ששלחה בה טראלינדה הותירה פס שסוע ומדמם מצד אפה דרך כל לחיה ועד צד הצוואר.
איסילור, חש כיצד ליבו הולם בחוזקה, בלע אותה בעיניו ולחש משהו כמו 'גבירת לבבי,
תמיד... תמיד ידעתי שתחזרי!"
במציאות, נראתה טרלינדה כהיפך הגמור מן
הדמות האידיאלית של כמעט "גלדריאל עלי אדמות" שראה איסילור; רזה
וחיוורת, שערה פרוע ודהוי, עיניה אדומות ונפוחות מבכי, מוקפות עיגולים שחורים. אבל
החרב שבידה היתה קטלנית ומאיימת, כאילו משקפת בלהבה הארוך את זעמה של סופת הברקים
שהשתוללה מעל העיר. דולת'יר צרח צרחה מלאת משטמה, כאשר תקף אותה, אוחז בשני
סכינים, ואלאמור סמוך אליו מאחור. אלא, שטרלינדה חמקה מהדקירה הפראית, והקשיתה את
החרב במהלומה קטלנית לעבר הצוואר, שהיתה ממיתה באחת כל אדם...
אבל דולת'יר שב והתרומם; רק דם מועט נזל מהפצע הנורא, ותחת זאת, התפוצץ ונדף מתוכו
ענן אדום-ורדרד מתקתק-מצחין וסמיך; עיניו הפכו לרגע חסרות אישונים, ורודות-אדומות
כמו עיני חולדה; הגיחוך שלו היה מבעית, כמו גיחוך של שלד, כאשר ירק "עונג...
העונג הנצחי הוא בכל" ואזי נמלט, מדלג חלק מהדרך על ארבע; אלאמור, שלא התכוון
להשאר לבדו במערכה, נסוג במהירות אחריו.
וברגע הבא, טרלינדה גוהרת מעל איסילור המוכה, נושמת בכבדות ונשענת על החרב המגואלת
בדם, ולראשונה מזה שנים ארוכות, ואולי לראשונה בכלל, מבטיהם נפגשים...