קמפיין דמדומי המערב
הארץ התיכונה בשלהי העידן הרביעי

חזרה אל המבוא לקמפיין

 

קלבריאן טאר-הימריל
גזע: אורגת-ערפל (מצפון ארגיון)
גיל: 27. מקצוע: גמיש.
קשרים משפחתיים:
לאורדיל טאר-הימריל, מפקד המשמר של טירת גווינרוס (אב)
טורלינל מית'-מנלוויל, נוטרת צלוחית-האור (דרג חמישי) לשעבר (אם)

פלרואיל טאר-הימריל, כוהן זוהר של מגילות אימלדריס (דרג רביעי) (אח)
ליידי אלניס טיר-גווינרוס, בתו של לורד אמרוד מגווינרוס (גבירה וידידה קרובה לשעבר)


מראה חיצוני: קלבריאן נראית כעלמת-ערפל טיפוסית, כולל העור החיוור והחלק, תווי הפנים העדינים והמעט-אלפיים והעיניים הבוהקות (אצל קלבריאן, גונן הוא אפור-כהה). כל זאת, מלבד פקעת שיער צהבהבה, נוטה מעט לאדמדם בשוליים, שזיכתה אותה בלא מעט קינטורים בימי ילדותה ונעוריה המוקדמים - גוון שיער שאין בו מאומה משחור הקטיפה הבוהק 'של ימי-קדם', ומקנה לקלבריאן 'חזות פשוטה והמונית של רוהירית'. גזרתה דקה, מעט נערית; אפה ישר ודק; וביחד עם השפתיים החיוורות יחסית, משתלב בהבעת פנים שנראית לא פעם רצינית מאד, הרבה יותר מכפי גילה הצעיר (מה גם שאורגי ערפל גדלים בקצב איטי מעט יותר מבני-אדם רגילים).

גם בימי נעוריה בצפון ארגיון, שם גדלה כבתו של מפקד משמר, נהגה להתלבש בפשטות יחסית, מחבבת גוונים אפורים, פשוטים מאד לשלל התלבושות והגוונים החביבים על אורגי-ערפל; כיום, לאחר שמזלה בגד בה והביא אותה חסרת כל לגונדור, שם נאלצה להתפרנס כמשרתת בשירותה של גבירה יהירה ותומכת יונאים, היא מושכת מעט מאד תשומת לב בבגדים שחורים-לבנים חסרי הדר, ויש צורך להביט בה בעיון כדי לשים לב ליופי העדין שלה, ולהבדלים בינה לבין נשים צעירות אחרות.

תולדות חיים:  קלבריאן נולדה בטירת גווינרוס שעל גבולה הצפוני של ארגיון, בתו הצעירה של מפקד המשמר לאורדיל טאר-הימריל, בן לשושלת מהוללת (ולראיה התחילית 'טאר') שירדה בהדרגה ממעמדה בדורות האחרונים; ילדותה ונעוריה עברו עליה בטירה הנישאת, שנבנתה כמעין שחזור על ומסביב אחד מתילי האבנים הגדולות של ארגיון, חולשת מצידה האחד על המצוקים התלולים שיורדים אל פאתי ביצות הטרולים, ומצידה האחר על נוף מרהיב של יערות אורנים מרשרשים, ורכסים של גבעות ותילים שימיהם עוד מימי העידן השני.  
ילדותה עברה בצילו של אחיה הבכור הקנאי, פרח הכהונה פאלרואיל, ושל אלאניס - בתו הצעירה, היפיפיה והרגשנית של לורד אמרוד מגווינרוס.
קלבריאן שימשה, כבר מגיל מוקדם מאד, כבת-לוויתה הקרובה של ליידי אלאניס, הצעירה והיפה מבין ארבע בנותיו של לורד גווינרוס, לצערו הרב לא זכה בבן יורש; וכפי שלורד אמרוד נהג להעיר (ספק בציניות וספק בהשלמה), הוא מעדיף שתהיה נערה אחת לפחות עם ראש על הכתפיים שתסתובב עם 'אווזת הזהב הפתיה שלו'. קלבריאן החשיבה את אלאניס לחברה קרובה, למרות הבדלי המעמד ובעיקר הבדלי האופי; עם אחיה, לעומת-זאת, היו יחסיה מתוחים בהרבה. פלרואיל הצעיר והקנאי חיפה על חוסר הבטחון שחש ליד נשים בכלל, וליד אחותו בפרט, ביהירות מתחסדת שהלכה וגברה ככל שנכנס והעמיק אל תוך שורות הכהונה. עד כמה שכלפי חוץ, היתה קלבריאן שקטה והוא מרבה בדיבור ומנסה בכל-כוחו להשתלב בשיחתם של גדולים ממנו, נטר לאחותו על כך שלא ניחן בחריפות ובחושים המחודדים שלה. וככל שעברו השנים, כך העמיקה הקנאה והפכה למרירות; המרירות הפכה לתיעוב, ומן התיעוב החלו לצמוח מחשבות אפלות.

החברה לתוכה נולדה קלבריאן, אף שבשנותיה הראשונות מיעטה להרגיש בכך, היתה חברה תיאוקרטית סבוכה, מעמדית ומתוכננת מגבוה בידי ראשי הכהונה ומסדרי המלומדים שלה. חברת אורגי הערפל חיתה ונשמה טקסים, דרגות סבוכות ("כוכב-הערב מדרג שלישי" או "נוטר חדר האח הרביעי של אימלדריס", למשל) ואין ספור גינונים ("דרך שלוש-עשרה המידות הראויות לשבח"), שלא פעם הסתירו מאחוריהם מזימות פוליטיות נפתלות. אורגי הערפל חיו ונשמו את השאיפה להפוך את עצמם לאלפים, ולשחזר בדייקנות - לעיתים מלאכותית מאד, את הימים המתוארים בספר האדום. זאת, הגם שבפועל רק מעטים מהם, מלבד הכהונה הבכירה, קראה מימיה את הספר האדום המקורי בעותק מלא ("עותק נא") אלא אך בקטעים ערוכים, במסגרת תילי-תילים של ספרי פרשנות, חוקים וטקסים שכתבו הכוהנים המייסדים בראשית העידן הרביעי וממשיכיהם המאוחרים יותר.
לא פחות, מאשר חברת אורגי הערפל היתה אחוזת דיבוק לטקסים שישחזרו את ימי האלפים, היו מעיינים נתונים ל'זיקוק דם-ימי קדם הטהור' שזורם בעורקיהם, באמצעות רשת שלמה ומתוכננת מגבוה של שידוכין, בחינה קפדנית של צאצאים, תוחלות חיים ואילנות יוחסין בהתאם לספרי הסוד שהחזיקו ברשותם, ולעיתים גם טקסים ("מתת הואלאר") שבהם, פשוטו כמשמעו, נועדו לאחד - גם בלא נישואין - וליצור צאצאים מזיווג שנראה למלומדים הבכירים. הכל, לשם זיקוק הדם העתיק, והפיכתו טהור וחזק יותר מדור לדור.
הגם שבטירת גוווינרוס שבגבול הצפוני, היו שפעת הטקסים, המנהגים המתוחכמים וכוחם של הכוהנים חלשים יותר וכובלים פחות מאשר בעיר הבירה וסביבותיה (מה גם שבין לורד גווינרוס לכוהן העליון היה נטוש סכסוך ארוך שנים), הרי צילם הורגש היטב. אביה של קלבריאן, לוחם פשוט-חשיבה, נאמן ואדוק, האמין בתכלית הגדולה בלב שלם, בלהט שלא נפגע גם לאחר מותה בלא-עת של רעייתו, אשר "כילתה את עצמה ביגונה" - קורבן לחולשה ולהשפעה המזיקה של טקסים אינטנסיביים ופרצי אדיקות רבים מדי. מבחינתו, לא יכולה היתה בתו לנחול כבוד גדול יותר, מאשר להרות ב'ברכת הוואלאר', או לבוא בשידוך עם מי שדם טהור ועתיק זורם בעורקיו; אחיה, שמעבר לאדיקותו הרבה, החל לרצות יותר ויותר בכל מה שקלבריאן לא רצתה, הלך וחיזק את הלך המחשבה הזה של אביהם.

קלבריאן, לעומת זאת, נרתעה מאד משידוך כפוי מגבוה; ממש כפי שהגבירה אלאניס יחלה לו.
אלאניס, עסוקה בלא סוף במראה החיצוני המלבב שלה, חלמה שוב ושוב, בפרטי-פרטים (בהם הוגיעה שוב ושוב את קלבריאן, שהשתדלה להסתיר פיהוק) את השידוך שמצפה לה, כאשר יבוא היום להובילה אל "העתיד המוכסף והמאושר". פעם אחר פעם, דמיינה ושיחקה עם בנות לוויתה את התהלוכה בה תובל אל בעלה (כולל פרטי-פרטים של השמלה, הנעליים,  פרטי הטקס, האורחים והתקרובת), בטקס שיקים לתחיה את נישואיה של כוכב-הערב המקורית, הגבירה ארוון הראשונה. לאושרה, אלאניס ניחנה ביופי טיפוסי של אורגי-ערפל, כולל שיער שחור ומבריק ועיניים אפורות-בהירות צלולות כאגמים, שכולם נהגו לשבחו ולהטעים, עד כמה הוא דומה ליופיה של ארוון אונדומיאל.
קלבריאן מצאה את עצמה, לא פעם, נאלצת לשתף פעולה באותם משחקים, לשאת בצעד מסוגנן את שובל שמלת החתונה הדמיונית ולהלל את נצנוץ הכוכבים שנלכד בו; וחרף זאת, היו היא ואלאניס קרובות מאד, לשמחתו של לורד אמרוד.

כצפוי, יופיה ומעלותיה של אלאניס עשו להם כנפיים, ועוד בטרם הגיעה לפרקה, כבר הותאם עבורה שידוך מהמדרגה הראשונה, שגם הסכסוך הפוליטי בין אביה לכהונת עיר הבירה לא הצליחה להעיב עליו: אלאניס שודכה, לא פחות, לאחד ממניין 'הלורדים שומרי הניפרדיל' של אורגי הערפל בלותלוריין; ועצם המחשבה על כך מילאה אותה בצפצופי התרגשות ובדמעות של אושר, כל פעם מחדש.

 

חלומותיה של קלבריאן, לעומת זאת, היו מגובשים הרבה פחות ופשוטים הרבה יותר; היא נהנתה למדי מחיה בטירה באיזור הספר, בין יערות האורנים שאהבה להתהלך בהם; היא נחשבה לתלמידה טובה ומהירת-קליטה של כתבים עתיקים ושל לימודים סבוכים אחרים, ובכל זאת סירבה בתוקף להפצרות מוריה לעקור לעיר הבירה כדי להתקדם בלימודיה (ולמצוא הזדמנות טובה לתפוס את עינם של הכוהנים ושל ברי-שידוך פוטנציאליים); ככל ששמעה על עיר הבירה, המקום בו מתה אמה (שבשנותיה האחרונות בלתה מעט מאד בגווינרוס), כך מצאה אותה מרתיעה יותר.
באותה תקופה, היה זה לורד אמרוד שהגן על קלבריאן פעם אחר פעם, ושכנע את אביה לדחות את הפצרות אחיה לנהוג בה ביד קשה יותר ולכפות עליה מעבר לחסות הכהונה ומבחני-דם למציאת שידוך הולם. הלורד, ששנים של הגנה על הגבולות וסכסוכים עם הכהונה הפכו אותו למריר ולמאד לא-פורמלי יחסית לאורג-ערפל, חלק עם קלבריאן יותר מאשר גוון שיער דומה; מפעם לפעם, אפשר לה לרכב איתו במסעותיו לאורך הגבולות, וגם לימד אותה להחזיק ולהלחם בחרב - ככל הנראה, כפי שחלם ללמד את הבן שמעולם לא נולד לו, ואף אחת מבנותיו שלו, לעומת זאת, לא רצתה ולו לשמוע על כך.
"לא אמרתי שאהפוך אותה ליורשת של גיל-גאלאד בשיריון נוצץ" נהג להעיר בציניות, כאשר שמע את מחאות הכוהן, מטובלות בציטוטים אינסופיים על מידות ראויות לעלמת-אלפים מבורכה. "בימים החשוכים שאנו חיים בהם, רצוי שכל אחד, לרבות עלמה שראש על כתפיה, ידע להגן על עצמו בעת הצורך".

 

ואכן; גם רבים מהכוהנים הודו, גם אם בלב-ולב, שיש בדברים טעם.
בעוד שבחלקו הראשון של העידן הרביעי, נחשבו גבולותיה של ארגיון בטוחים למדי, מלבד פשיטות מזדמנות של כנופיות אורקים או אנשי-פרא מהגבעות, הרי שככל שקרב העידן לסיומו, כך הלכו הצללים והתארכו, ויריביהם של אורגי-הערפל הפכו רבים וחצופים, יותר ויותר ככל שהלכה ארנור והתמוטטה, והכפור החשוך החל מזדחל אל תוך מחוזותיה. גם נסיונות הנפל של אורגי-הערפל, בדורות קודמים, להתערב בפוליטיקה של ארנור, הותירו אותם חלשים ופגיעים יותר מאי-פעם.
גבולותיה הצפוניים והמערביים של ארגיון סבלו, מזה מספר מאות שנים, מנחת-זרועו של גזע חדש של תפלצים דמוי-אנוש, שהחל מתרבה בעמקים הבוגדניים והקשים לגישה שבדרום ביצות הטרולים.

הבור-אוגה (Bur-Uga), "ילדי העשן", הם בריות עבות ומגודלות (גובה ממוצע 2.5 מטרים); בעלי מראה אנושי יותר מאורקים, וחרף זאת כעור מאד. עורם בהיר ותפוח, פניהם מרובעות וזועמות, עם שיער דליל על הצדעיים; עיניהם קטנות ובטנם גדולה. הם חסרי שפה משלהם, ודוברים בלהג שמזכיר עיוות מכוער של 'אלפית מודרנית' מהסוג שמדובר בארגיון. גרוע מזה, החברה שלהם, פראית ועריצה ככל שתהא, נראית לא פעם כחיקוי נלעג של אורגי-הערפל, כולל הדרך בה הם מונהגים בשלטון עריץ של כוהנים-לוחמים ("דוברי העשן"),  שמנהיגים שורה של טקסים פרימטיביים, ראוותניים ושחצניים שהם גורסים שהם-הם "האמונה האמיתית".
הגם שהגרסה הרשמית של ארגיון אוסרת לדרוש ולחקור בעניינם של הבור-אוגה, ומציינת באורח שאין-להרהר-אחריו שהם אינם אלא יצירי כפיים נוספים של האויב הגדול, סיפורים עקשניים שהופצו בלחישה, טוענים שמקורם של הבור-אוגה הוא בכוהן גדול של אורגי הערפילים, שהוא ותלמידיו רקחו באמצע העידן הרביעי טקס או כישוף מסובך, שנועד להחליף את תהליך זיקוק-הדם האיטי של אורגי הערפל, ולהפוך אותם בבת-אחת לאלפים... ובמקום זאת, הפך אותם למה שהפכו. אלא, שהבור-אוגה מכחישים שהקסם נכשל, ובטוחים שהם המאמינים האמיתיים, שדמויות מהעידן הראשון נגלו אל אביהם הגדול בחלום מתוך העשן, והביאו לו את האמת האחת של האמונה; וארגיון שייכת להם בזכות.
כך או כך, במשך דורות ארוכים, היו שבטי הבור-אוגה לא יותר ממטרד מקומי; אלא שאי-כה בדורות האחרונים, החלו היצורים להתרבות במהירות חסרת תקדים, ולהפוך לסכנה הולכת וגוברת, לא רק לארגיון אלא גם לארנור ההולכת ושוקעת.

 

וכך, ארבע שנים לאחר שאלניס יצאה אל ארוסה בלוריין, וסמוך לאחר יום הולדתה העשרים וחמישה של קלבריאן, הלכו ורבו השמועות על סערה מתקרבת; סופר, שהכוהן הגדול טאר-ווליון ראה בחזיונו שאותם יצורים עריצים וכעורים, שעד-כה לא נראו כמוכשרים לבנות הרבה יותר מבקתות בוץ ואבני פולחן פרימטיביות, הקימו מגדל אבן גדול ומזרה אימים, ממש מעל המצוקים החולשים על אימלדריס; ושכוחות גדולים של הבור-אוגה נקבצים בגבול ארגיון.
וכך, נקבעה 'מועצה לבנה' בטירת גווינרוס, שטאר-ווליון בכבודו ובעצמו יכבדה בנוכחותו וישב בראשה; מלבדו, הגיעו כוהנים ומלומדים בכירים אחרים, וכן כל שלושת הלורדים של הצפון: גווינרוס, פמבל וקרנגיל. כמו כן, נכחה במועצה הגבירה אלדראל, דמות שנויה במחלוקת, שעמדה למעשה בראש 'גדוד חופשי' של אורגי-ערפל זרים, שהגיעו לארגיון ככל הנראה משרידי הפזורה של אורגי-הערפל בארנור.
סופר על אלדראל כי לא רק הכוהנים, אלא רוב זקני ארגיון חשדו בה ולא חיבבו אותה כלל; השמועות על כוחה לפקד על זאבים ("עניין מובהק שבאומנות האויב"), גרם לגבות להתרומם - ועוד יותר מכך, הזלזול הקר שגילתה לכל הנסיונות לכפוף אותה לחוקי ארגיון ולטקסים שלה (כולל, לפי השמועה, ניסיון של טאר-ווליון עצמו לטעון כי ראה בספרי הסוד כי יש לערבב את דמה בדמו שלו בטקס 'מתת הואלאר', רמיזה שזכתה למבט מקפיא שכזה שגרם לכוהן הגדול לקפוא במקומו). מנגד, גם מתנגדיה העריכו אותה באל-כורחם כמפקדת צבאית יעילה וחסרת רחמים; וכעת, נדמה היה שאורגי הערפל, שמעולם לא היו רבים מדי, זקוקים לכל חרב - וודאי לגדוד חופשי מיומן ששרד קרבות קשים ביותר בארנור. מסופר שגם לורד גווינרוס נתן את עיניו באלדראל, על עורה החיוור ושערה הזהוב-כהה, שחלקה עימו את הדעה שכוהני עיר הבירה הם חבורה של שוטים-עטויי-שמלות שחושבים שאפשר לנהל מלחמה דרך חזיונות ובחיפוש פסוקים במסכות-הנספחים של הספר האדום.
'המועצה הלבנה' הפכה עד מהרה למריבה, כאשר הסתבר כי טאר-ווליון הגיע נחוש בדעתו לנהל את הקרב בהתאם לחלום שחלם, ולשלוח את צבאות ארגיון הרחק לעומק ביצות הטרולים, כדי לאגף את הבור-אוגה וללכוד את המגדל המקולל שבנו מעל אימלדריס; טאר-ווליון היה בטוח, שבמגדל מאחסנים 'דוברי-העשן' חפץ עתיק שסחבו מחורבות ביתו של אלרונד, ושאורגי הערפל חייבים לשים עליו את ידם.
לורד גווינרוס וליידי אלדראל גרסו שמדובר בטירוף, אבל גם מאלו שהטו להם אוזן, מעטים ההינו לצאת כנגד הכוהן הגדול בגלוי.

קלבריאן לא נכחה במועצה, ושמעה רק קטעים ממה שהתרחש שם. אותה, לעומת זאת, הטרידו יותר עניינים אחרים ואישיים יותר, כגון הקשרים הלבביים שפיתח אחיה עם כמה ממלוויו של הכוהן הגדול; וקלבריאן יותר מחשדה ששמה עלה שם - אחיה לא ויתר על חלומו לאמלל אותה, וככל הנראה ניסה לעניין בה (או שמא, פשוטו כמשמעו, באפשרות לצוות עליה להרות) את בני-לוויתו של טאר-ווליון, שדרגתם בכירה מספיק כדי לגבור על הגנתו של לורד גווינרוס, שממילא היה עסוק כל-כולו במלחמה המתקרבת.

פלרואיל, מצידו, נהנה לשחק על פחדיה של אחותו ולהעצים אותם, והחל לפזר לעברה רמזים עבים שהבעיתו אותה, על כך שהוצע לשתף אותה בטקס מיוחד, לזכות בחסד הואלאר לפני היציאה לקרב; וגם שלא היה לכך יסוד, הדברים הבהילו את קלבריאן וערערו את שיקול דעתה, עד כדי כך שהגתה בבריחה. בעיניים דומעות, לאחר ריב קשה עם אחיה, הצליחה למצוא את דרכה אל אלדראל, שניצבה לבדה על החומה הגבוהה, מביטה בדממה באור הכוכבים המצועף והרוח הקרה שנושבת מהצפון טופחת על פניה.
קלבריאן התחננה בפני הגבירה הצוננת, כי תיקח אותה עימה; אם לא כנושאת כלים (שהרי היא למדה כיצד משתמשים בחרב), אז בכל דרך אחרת, גם כמצחצחת נעליים.
אלדראל הגיבה באדיבות מפתיעה, פונה אליה כ"קלבריאן, ילדתי היקרה" - אבל מתחת לקול הרך, סירבה נחרצות; ולא רק משום שצעד כזה יסבך אותה ואת הגדוד שלה יתר על המידה עם הכוהנים.
"במקום אליו אנו הולכים, יקירתי, אין תהילה. רק צל ומוות".
"גם כאן, מצפה לי רק מוות" ענתה קלבריאן בבכי "הם עומדים לקחת אותי אל הגס והקנאי ביותר בנוטרי האח המבוערת, שירביע אותי כאילו הייתי סוסה. הוא גרוע מבור-אוגה; אני מעדיפה אורק על פניו!"
לרגע, נדמה היה שהגבירה הצוננת התחלחלה, וענן של כאב עלה על פניה.
"לעולם אל תדברי כך" השיבה; אבל עמדה בסירובה הנחרץ.

האסון וההמלטות: יומיים לאחר מכן, יצא הצבא לקרב, כאשר קלבריאן צופה בהם מגבוה, עטופה בגלימותיה ובברדס אפור, הדמעות שוטפות על פניה, והרוח האכזרית שורקת סביב אוזניה. חששה כי ישתמשו בה לטקס 'ברכה' לפני היציאה לקרב הסתבר כעורבא-פרח, מתיחה אכזרית של אחיה; אולם חרף זאת, אפפו אותה צללים קודרים.
את מה שקרה בביצות הטרולים, שמעה קלבריאן רק במקוטע.
כצפוי, מסע המלחמה הפך לאסון; הבור-אוגה גילו את התוכנית מבעוד מועד, חיכו לצבא ארגיון, ומספרם היה גדול בהרבה מאשר שיער מי מאורגי-הערפל, ועימם באו חיות נוראות מהחשיכה הקפואה. צבא ארגיון נקלע למרחץ דמים, כשהוא מנסה שוב ושוב, לשווא, במצוותו של טאר-ווליון, להבקיע את חזית האויב; ובין המתים הרבים היה גם לורד גווינרוס. רק תושייתה של אלדראל מנעה אסון גדול בהרבה, משום שכוח נוסף של בור-אוגה, שהתחבא בין היערות המסולעים, עקף את צבא ארגיון, ושעט במעלה הערוצים לעבר גווינרוס, שנותרה כמעט בלא מגינים.
מסופר, כי הגדוד של אורגי-הערפל מארנור הפר את פקודתו המפורשת של טאר-ווליון להמשיך ולנסות להבקיע את חזית האויב, נסוג לאחור ודלק אחרי הכוח הנוסף של בני אוגה, מדביק אותם ותוקף אותם מאחור מרחק פחות ממייל משעריה נטולי ההגנה והשאננים של גווינרוס. סופר, כי בתוך הגשם השוטף, הרגה אלדראל במו-ידיה את מנהיגם של התוקפים, תפלץ עצום ורע-מזג במיוחד בשם זארון (
Zaroon), שנישא לגובה מעל בני-אוגה האחרים, ועוביה של כל אחת מידיו מחזיקות האלה היה כעובי גזע; וכאשר נפל מגיד-העשן הגדול, התפוגגה רוח הקרב של יתרת הבור-אוגה, והם נסו ביללות בחזרה אל תוך ביצות הטרולים.
כך, ניצלה גווינרוס ממשיסה וטבח; אולם הדבר לא הפריע לטאר-ווליון להשתולל מזעם ולהאשים את אלדראל כי רק בשל העריקה שלה, אבד הסיכוי להבקיע את חזית האויב ולהגיע אל המגדל שרצה לכבוש; וצבא ארגיון המובס נאלץ לסגת, כאשר יריביו מזנבים בו. נראה, שאלדראל קיבלה את המסר, כי היא ואנשיה אינם רצויים יותר בארגיון, והדבר תרם להחלטתה המשוערת, לצאת בחשאי לעבר גונדור... מה גם שחודשים ספורים לאחר מכן, הגיעו הידיעות הראשונות על הטבח המחריד באורגי הערפל של לוריין, מה שחיזק את החלטתה לצאת למאבק חשאי מול אלאדון ומשמר היונה וללמד אותם לקח כואב.

קלבריאן נכנסה להיסטריה כאשר שמעה את הבשורות על התבוסה, על מותו של לורד גווינרוס, שמשמעותו כי המגן היחיד שלה איננו עוד; וכי כעת הולכים ורבים הסיכויים שאביה הזועף והאבל (ששרד את הקרב בפציעות קלות) לא ישעה לתחנוניה, אלא ישלח אותה לאלתר לזיווג בעיר הבירה. ביאושה, הגתה תוכנית להמלט מארגיון ללותלוריין, כדי לנסות ולמצוא מחסה אצל אלאניס - תוכנית שלמזלה לא יצאה אל הפועל.
בזו הפעם, אלדראל לא הראתה כל נכונות לעזור לקלבריאן או אף לפגוש אותה; אלא שאחת מאנשיה, הסיירת אילוורליין, הפרה את הוראת גבירתה שלא להוסיף ולהתערב בענייני ארגיון, וסייעה לקלבריאן לביים התאבדות, כאשר בפועל הוצאה מגווינרוס בשק, ונמסרה לשיירת סוחרים שעשתה את דרכה דרומה, לעבר בקעת רוהאן וגונדור.

לרוע מזלה של קלבריאן, ראש השיירה - גמד מדושן, נכלולי וחמדן במיוחד בשם הורגרי, הפר עד מהרה את מה שהבטיח לאילוורליין, וטען כי הכסף ששולם לו בעבור קלבריאן מספיק רק כתשלום עבור ההברחה שלה, וכדמי שתיקה בכדי שלא יפיק רווח נוסף בלמכור אותה בחזרה לכוהנים של ארגיון. בכדי להמשיך עם השיירה, נאלצה קלבריאן לעבוד כמשרתת שלו ("אצלי בשיירה אין עלמות עדינות. כולם עובדים!" נהג לגרגר, בעודו ממולל את הטבעות הרבות שעל אצבעותיו התפוחות). הורגרי, שמסתבר נודע גם בקאזאד-דום כחלאה דו-פרצופית שהיה מוכן למכור את אמו ואת הסדן של אביו (לפי הסדר) בעבור עוד שק של אבנים טובות, הציג את עצמו ברוהאן כידיד וכי שמתעב את משמר היונה; ולאחר שחצה את הגבול, מכר מידע על הרוהירים לאותם שומרי יונה עצמם.
את קלבריאן, שידיעותיה על המצב העדכני בארץ התיכונה שמחוץ לגבולות ארגיון לא היו רבות, הונה הורגרי כאשר גרם לה להאמין, שעלמה עדינה מסוגה תמצא לה פרנסה טובה בהרבה בגונדור מאשר ברוהאן; כי כוחם של 'פרחחי היונה' מוגבל, ובערים העתיקות של גונדור ישנו ביקוש רב למי שיודעת לשלוט ולהעתיק כתבים עתיקים ורונות (מעבר לזה שטען כי אסור לה לעזוב את השיירה לפני סוף המסע, כי היא עודה חייבת לו כסף לפי ספרי החשבונות שלו, ואם תעשה כן, לא תוכל לקחת אפילו את הבגדים שלגופה). מאוחר מדי, החלה לחשוד, כי הורגרי מתכנן למכור אותה למכר מפוקפק שלו במינאס איתיל, ברנש מפוקפק בשם אלאמור, בכדי 'להפוך אותה לרקדנית'.
קלבריאן, שזכרון מה שניסה אחיה לעולל לה היה עדיין טרי בראשה, רתחה מזעם, ונמלטה עם צרור דל של חפצים ומטבעות, מה שהביא את הגמד החמדן להתלונן עליה בטענה של גניבה.

קלבריאן במינאס-איתיל: קלבריאן מצאה את עצמה לבדה, כמעט בלא כסף או רכוש, ברחובות הומי האדם, הססגוניים והמסוכנים של מינאס איתיל; ועד מהרה, הבינה בדרך הקשה שלא רק שעליה להסתיר בקפידה את מוצאה, ולא רק שהידע שלה בכתבים עתיקים ובספרות ישנה של הארץ התיכונה לא מבטיח לה תעסוקה, אלא שהוא חושף אותה לסכנות. הרחובות שרצו יונאים, רבים מהם משועממים למדי, תרים ומחפשים 'בוגדים וריאקציונרים חשוכי לבב' כדי לגרור אותם לחקירה, או סתם להשפיל אותם ו/או להכות אותם מכות רצח, בהתאם למצב הרוח.
אם לא די בכך, ממש באותו זמן, הגיעו למינאס איתיל השמועות על הטבח בלוריין; קלבריאן הוכתה הלם וזוועה, חושבת בדמעות על המכתבים הרומנטיים והאוויליים שהיתה אלניס שולחת לה מפעם לפעם בעודה בארגיון; ועוד יותר מכך, הוכתה פלצות נוכח חגיגות השמחה של היונאים ותומכיהם על הרצח של בני-עמה.
תוך זמן קצר, עשו החולשה והזעזוע את שלהם, והיא מעדה בלשונה, נלכדה ונגררה לחקירה. למזלה, הורגרי כבר עזב את העיר, וקצין היונאים שחקר אותה לא חיבב גמדים כלל ועיקר. מאידך גיסא, מוצאה נחשף, והיא החלה סופגת השפלות ואיומים, ונאבקת שלא להתמוטט ולפרוץ בבכי בעודה מוקפת גברתנים שגוהרים מעליה וצועקים על הרשע שהפיצו בני-עמה, והאלפים לפניהם, בגישתם החשוכה והמתנשאת; והעובדה שעצם נוכחותה וקיומה הם סיכון נורא לקהיליה הנאורה, המגוונת ואוהבת השונה והאחר של מינאס איתיל.
ישועה לא צפויה הגיעה דווקא מכיוונה של גבירה יהירה למדי ותומכת יונאים בעצמה בשם אראלס, מקורבת במעט למושלת העיר ולחוג של בתה אריני (הגם שהיא מבוגרת מדי כדי להמנות ממש על חוג הצעירות הקנאיות וההוללות של אריני וגילרינג). ארלאס, הגם שהסכימה לחלוטין עם חוקרי-היונה בעניין השקפת עולם, ריחמה על קלבריאן, וטענה באוזניהם כי 'זו ילדה אומללה, היא אינה אשמה בפשעי הוריה והורי-הוריה', וכי היא תקח אותה תחת חסותה ותדאג לחנך אותה באורח הולם לעולם יום-המחר הנפלא שמשמר היונה רוצה להביא.

המשמעות האמיתית היתה, שקלבריאן מצאה את עצמה הופכת באל-כורחה לאחת ממשרתות הבית של אראלס; העבודה היתה קשה, מבוקר עד ערב, מסיוע בבישול וצחצוח הכלים והגביעים, ועד הגשה לאורחי 'חוג הרעיונות' - הסאלון היוקרתי שניהלה ליידי אראלס, שבו התארחו בכירים במשמר היונה, כולל פרופסור לוין הידוע לשמצה, שעל אפו הנשרי, פניו הצרים והרזים וחיוכו הקודר, הזכיר לקלבריאן שלד שהתגנב מתוך אחד הכוכים העתיקים. והגם שבסאלון דיברו רבות על ערכים של צדק וחמלה, הרי שהמשרתים זכו ליחס חומל מעט פחות, כאשר נאלצו לעבוד בפרך, לכרכר ולענות לכל גחמותיהם של האורחים.
קלבריאן שרדה; בין השאר משום שנאבקה לרוקן את עצמה מרגש, בעיקר בשעות היום, כאשר נסחבה מעבודות הבית ל'שיעורי חובה' שהעבירה הגבירה למשרתים בענייני רעיונות נשגבים והצדק המוחלט של משמר היונה שישנה את העולם, כאשר קלבריאן יודעת כי מתחת לחיוכים האמפטיים שלה, הגבירה אראלס בוחנת ובולשת אחריה היטב. רק מפעם לפעם, בעודה טומנת את ראשה בכר הגס שלה, התפרקה בבכי חרישי. רבים ממשרתי הבית למדו להעריך אותה, לא רק בשל חזותה המצודדת והמכובדת, אלא גם ובעיקר בשל החריצות ושיקול הדעת השקט שלה. לעומת זאת, קומץ מן המשרתים, כפי שלמדה קלבריאן, היו חבורה של חלאות אדם, שהסתודדו עם פרחחי יונאים שהיו מזדמנים לבית לעיתים קרובות ומשתעממים במטבח, כאשר מפקדיהם שהו ב'חוג הרעיונות' בטרקלין למעלה; ומאלו הפקידה קלבריאן לשמור מרחק, כשהיא קוברת את התיעוב שחשה מאחורי ארשת קפואה וכנועה יחסית של נימוסים. פעם או פעמים, ניסו להתנכל לה - אבל הגבירה אלראס הגנה עליה, נחושה בדעתה כי תצליח ב'פרוייקט שלה'.  

הנקודה החיובית האחת בכל העניין היתה, כי בשירותה של ארלאס, היתה קלבריאן בטוחה לגמרי מפני משמר היונה; די היה בעצם איזכור שם הגבירה שלה, כדי שגם הקנאים והאלימים שביונאים בהם נתקלה בלכתה לשוק, יסורו מדרכה ובמקרה הגרוע יסתפקו בקללה או מלמול קודר נמוך על 'זרע חשוכי-לבב'. מצד שני, ככל שנקפו השבועות והפכו לחודשים, כך למדה קלבריאן יותר - ושמא יותר מהרצוי לה - על כמה מהסודות האפלים של חדר המשרתים וטרקלין האדונים גם יחד. כמה מהמשרתים, היו חברים במיליציה עממית נאמנה למשמר היונה, שביצעה עבורם עבודות מלוכלכות באישון לילה - ממארב ומכות ל'אזרחים לא נאמנים', ועד מבצעי הלשנות וגם, יותר ויותר ככל שחלפו השבועות, קטטות עם כנופיות יריבות מרבעי העוני של העיר, שכמה מהן - כמעין קונטרה למשמר היונה - החלו עוטים שחור וסוגדים בדרך מגושמת לאדוני-הרפאים הישנים של העיר. המשרתים תומכי היונאים התבדחו לא אחת על חשבון יריביהם, כולל הזמרים שלהם, ששירתם נשמעת בערך כמו חיקוי לצווחת הנאזגול (או למצער, נאזגול שמטיל ביצים).
אלא שיותר ויותר, גם נלחשו שמועות, כי בנה-יקירה של אראלס, ת'וראדאן, מתרועע עם פרחחים ובעוד שמול אימו, הוא מעמיד פנים כיונאי מחמד מלא אידיאולוגיה, הוא עוטה עליו בלילות סמלים של שחור ואדום; המשרתים, שידעו שאלראס אוהבת את בנה ומעריצה אותו, הבינו היטב שמוטב לאיש מהם לא לנסות להלשין.

 

קלבריאן, מצידה, קיבלה את העניין במשיכת כתפיים: יונאים ופרחחי-נאזגול נראו לה כשני-צדדים של אותו מטבע, נתעבים באותה המידה עצמה. לאט-לאט, בין ימי עבודה ארוכים להטפות ארוכות ומלאות צדקנות של הגבירה, החלה להתעשת ולשקול את צעדיה הבאים, אגב שהיא חוסכת את רוב-רובו של הסכום הצנוע שקיבלה כשכר. היא החלה מהרהרת בחסכון סכום קטן שיאפשר לה לעזוב בעוד מספר חודשים ולשים את פניה אל רוהאן, ואם המסע יתברר כיקר ומסוכן מדי, החלה לשקול ברצינות את לחצות את האיפל דואת - הגם שעצם השם מורדור עורר בה צמרמורת שקטה; שיחה עם שוליית סוחרים נלהב בשוק, סיפר לה על חרשים אומנים שחורטים רונות מסולסלות לתוך ברזל ויהלומים, ועל מגילות עתיקות וספרים, בטוחים מידם של טינופת-יונאים; השוליה סיפר לה על איזור הולדתו, במקום בו מנמרים בתים קטנים את מרומי ההרים, במקום בו המדרונות המזרחיים של האיפל-דואת מצמיחים חורשות של עצי תפוח-אפר וגזרים גדולים וכהים.
'השר הגדול אר-קאהרדול הוא שליט אדיר, גדול יותר מהגור במגדל הלבן' הוסיף השוליה בלחישה, מנסה להסתיר את המבט המעט חמדני שנעץ בקלבריאן 'יום יבוא, והצבא האדיר שלו, ואבירי הברזל בראשו, ירדו מההרים ויטאטאו את כל היונאים'.  

ליל תחילת המערכה: ואז, התהפך הכל בלילה חשוך וקר; עננים קודרים גלשו מהאיפל דואת וכיסו את שמי מינאס איתיל, מוחקים את אור הירח והכוכבים, ומשקים את הסמטאות והחלונות בטפטוף דק וטורדני. קלבריאן עמדה לקראת סיומה של משמרת ארוכה במטבח, עסוקה בלמרק את הצלחות וגביעי החרסינה, ומשתדלת שלא להפריע לטבחית לנחור ליד השולחן הגדול.
ואז, עלתה דפיקה חלשה מדלת השירות שמאחורי המחסן; ועימה קול שקרא בשמה. קול עמום ומפחיד, נמהל ביבבת הרוח ובחבטה של טיפות הגשם על הקיר... ואם כה, מוכר באורח שעורר בה צמרמורת. קלבריאן, בלא לשקול את הדבר, מיהרה לדלת האחורית ופתחה אותה... וכמעט הפליטה צרחת אימה.

ברגע הראשון, היתה קבלריאן בטוחה שהיא רואה צל רפאים שחזר מהיכלותיו של מנדוס; אבל הדמות מעוררת הרחמים שניצבה שם, פניה מגואלות בדם קרוש, גופה הרזה עטוי סחבות ספוגות מים, לא היתה אחת מהמתים, אלא אישה חיה:
'קלבריאן? זו באמת את?'
הבריה מעוררת הרחמים שהיתה פעם הגבירה אלאניס, הטילה את עצמה, מחבקת את רגליה של קלבריאן ומתחננת בבכי תמרורים שתעזור לה; היא חולה, אין לה אגורה, ואין לה להיכן ללכת. קלבריאן נאבקה לחשוב במהירות, החמלה והרגש נאבקים באימה שהציפה אותה; הבית מלא בפרחחי יונאים- ובכל זאת, בעודה מנסה להסות את אלניס, סחבה אותה פנימה, מובילה אותה לעבר המדרגות שיורדות לאחד המרתפים התחתונים, בעוד אלאניס לוחשת קטעי דברים, לא כולם קוהרנטיים, על כך שכולם מתים, ועל אורקים- אורקים במינאס איתיל.

 

הערת השה"ם: לצרכי יעילות, מאחר והדברים נאמרו באורח לא קוהרנטי וקשה להבנה, ולא בבת אחת, מובא כאן תקציר ממה שעלה בידי קלבריאן להבין, כאשר החלה לחבר אחד לאחד.
את הטבח הנורא בלוריין לא ביצעו אורקים, כפי שחשבה קלבריאן בהתחלה, אלא בני-אנוש לכל דבר ועניין, שנהגו באורח גרוע מאורקים. אלאניס ניצלה מבית המטבחיים, לאחר שאחד ממנהיגי הפושטים גרר אותה הצידה, והיא הוכנסה לשק ומאוחר יותר נמכרה לסוחרי-עבדים מבני אורוק-האי, שהגיעו למקום לאחר הטבח כדי לרכוש ביזה מכוח החיסול, שהיה 'כמו יונאים, אבל נורא בהרבה'. האורוק-האי, שעושים עסקים חשאיים עם מישהו במינאס איתיל, גררו אותה למחנה המוצלל שלהם, ככל הנראה כדי למכור אותה לבית-זונות, אבל היא חלתה והגיעה לאפיסת-כוחות. ואז, באותו לילה הגיע מי שנראה המנהיג שלהם- אורוק-האי גבוה ומפחיד מאד, עם שיער צהוב ארוך כמו של רוהירי, חוגר חרב ארוכה משובחת שנראתה יפה אפילו יותר מחרבו של אביה, לורד גווינרוס.
מנהיג האורקים תפס את אלאניס בשערותיה וגרר אותה החוצה, כשהוא נוהם על האחרים משהו כמו:
"מזו רציתם לעשות כסף מהצד, תולעים אומללות שכמותכם? היא תתפגר תוך יומיים. עכשיו תקשיבו, בחורים, לפני שהלהב שלי יסביר את זה למעיים שלכם. לא באתי לכאן כדי לסרסר בזונות-ערפל. באתי להרוג גמד מלוכלך".

וכאשר העלה אותה למעלה והשליך אותה לרחוב הגשום, נהם אליה:
"עכשיו שאי רגליים, נקבת ערפל, לפני שאתחרט ואפשוט את העור שלך בכל-זאת. לא רחוק יש עוד אחת מסוגך, אולי היא תמצא קצת תועלת בנבלה הסרוחה שלך" ובפנים קודרות יותר הוסיף "תפסיקי ליבב, סחבה. את עדיין נושמת. לא כמו האחות שלי שהגמדים המטונפים הרגו. ואם תראי בטעות מזוקן שחצן אחד מהצפון עם גלימה שחורה, תאמרי לו שאורזאש מחכה לו. יש לי כאן חרב עם המעיים שלו רשומות עליה".   

 

וכך, בעוד הגשם מכה בסמטה בחוץ, קלבריאן הנבוכה והמפחדת מנסה להסות את בכיה של אלאניס-
מאוחר מדי; הרגליים הגסות הולמות במדרגות.
"תראו-תראו מה מצאנו כאן, אחים נאורים"
"אורגת הערפל חזרה לסורה, הא? קחו את הטינופת למעלה, נטפל בהן-"
קלבריאן לא חשבה; הגוף שלה נע מאליו, כאשר זינקה בין פרחחי היונאים לבין אלאניס, וידיה שברו זכוכית ושלפו חרב ישנה ממקומה שעל הקיר העתיק. היונאים הצעירים גיחכו, ושלפו סכינים וחרבות, סוגרים לעברן-

 

חזרה אל המבוא לקמפיין