המפלצות
של העולמות המוכרים
רקע כללי |
ארצות |
מפלצות |
אלים ואמונה |
דמויות |
גזעים
מפלצות נפוצות בשממת הקרח
להלן תאורים של מספר מפלצות נפוצות בשממת הקרח והרי וייטהאבאן שבצפון הידרוסט, בהם
נתקלים הרפתקנים וחיילים לעיתים קרובות יחסית, וחלקם אף יודעים לעשות שימוש בכמה
מהן. רשימה זו, כמובן, אינה ממצה, ואינה כוללת בין היתר גזעים תבוניים כגון אורקים
צפוניים ודארקירי, העושים חלק גדול מהצרות בגבול הצפון הקפוא של הידרוסט. צלבני הקרח, הצרה המרכזית בגבול בדור האחרון, מתוארים במפורט במקום
אחר.
לטאת סקאלק
| קופי הארומפו
| ענק יאהו | שבטי אמגוהיס
לטאת סקאלק
תאור חיצוני: זוחל משוריין הולך על ארבע,
שאורכו מראש עד זנב מגיע לכ-5 מטרים, וגובה גבו מעל פני הקרקע מגיע לכ-1.5 מטרים.
הגוף פחוס במקצת, ומכוסה כולו בשיריון קשקשים טבעי קשיח, בגוני הלבן-כחלחל-עכור.
השיריון מקשיח במיוחד סביב הצוואר, שם הוא הופך לצווארון עצם המזכיר טריצארטופ,
מתוכו בוקעים מספר זיזים קרניים חדים. הראש מאורך, ומצוייד בלוע קרני דמוי מקור
ובזוג קרניים גדולות וישרות. הרגליים קצרות, ומצויידות בטופרים מעוקלים המתאימים
במיוחד להתקדמות וטיפוס על קרח ושלג. הגוף מסתיים בזנב מעובה המצמיח זוג אנקולים
משוננים העשויים לשמש נשק קטלני בחבטה. היצור ניכר גם בקולו המוזר, המזכיר שילוב
בין געייה גסה וצרודה לנחרה ארכנית ועמוקה.
אורח חיים: הסקלאק, הנפוץ מאד בהרי
וייטהאבאן, הינו דייר של מצוקים קפואים מעצם טיבו; באופן טבעי, מדובר ביצור להקתי,
החי בלהקות של כ-30-11 פרטים, הנעים לאיטם על המצוקים בחיפוש אחרי חלקות שלג
עמוקות בהן הם מוצאים את מזונם; סקלאק המחפש מזון תוחב את ראשו לתוך השלג ובולע
כמות גדולה ממנו בפיו, אזי, הוא טוחן את השלג בחלקו האחורי של פיו ומסנן מתוכו
צמחים קפואים ושאריות של יצורים שקפאו ונלכדו בתוך המשטח הלבן. השלג המסונן נאגר
בלחייו, המתנפחות בהדרגה; כאשר הוא מגיע לסף הקיבול של שקי הלחיים, הסקאלק פולט את
השלג המסונן תוך גלגולו בפיו, עד שמה שיוצא דומה מאד בצורתו לכדור שלג גדול; אוסף
של כדורים כאלו במקום מסויים הינה עדות מובהקת כי להקת סקאלק עברה כאן לא מזמן.
בשבי, סקאלק הינו אוכל-כל, הניזון על ערבוביה בין בשר וצמחים שניתנים לו על-ידי
בעליו.
לכל להקת סקאלק החיה בבר יש מערכת מנהרות הממוקמת בדרך-כלל בתוך צוק אנכי וקשה מאד
לגישה; הסקלאקים מסוגלים לטפס על מצוקים בקלות יחסית בעזרת טופריהם וגבשושיות
בבטנם המתאימות מאד להאחז בקירות קרח. אלא שהלהקה שוהה זמן רב הרחק ממקום המבטחים
הזה, ומקפידה להמצא בקרבתו רק בעונת הקינון ובקיעת הביצים (אביב וראשית הקיץ).
בעונות אחרות, הם נודדים למרחק מהמערות, בחיפוש תמידי אחרי מזון. כאשר היצורים
מחפשים מחסה, כל אחד מהם מתחפר לעומק של מטרים אחדים בקרח. פיהם טוחן השלג משמש
אותם בדרך דומה אף בחפירה, ומסוגל לחפור במהירות רבה יחסית אף בתוך קרח קשה מאד.
קרב: כאשר להקת סקאלק מותקפת,
היצורים נערכים בעמדת הגנה מעגלית, כאשר הצעירים מצויים בפנים; במצב זה, הבוגרים
נלחמים בקרניים הנוקשות שלהם, הצלפות זנב ונשיכותיהם העזות. כאשר המערך נשבר, או
שהתוקף חזק מדי, הלהקה עשויה לאבד עשתונות ולהתפזר בריצה פרועה לעבר מחסה,
בדרך-כלל איזור המלא שלג רך הניתן להתחפרות מהירה. גם במצב זה, יריב מופתע עשוי
למצוא עצמו בסכנת רמיסה. היו מקרים בהם אף ענקי יוהא (ראה ערך) הופלו מרגליהם
והתמוטטו בשל שטף היצורים המבוהלים הנסים על נפשם. כאשר מדובר ביצורים מאולפים, הם
מסוגלים להבין פקודות פשוטות ולהשמע לרוכביהם די הצורך כדי להוות בהמת רכב טובה
לקשתים ולהבדיל לנושאי רמחים המסייעים ליצורים להסתער ולשפד אגב-כך את יריביהם.
ערך למערכה: הסקאלק הוא בהמה נדרשת מאד אצל
כל בני האדם היושבים ברכס וייטהאבן, על מצוקיו התלולים ותנאיו הקשים, העושים אותו
בלתי אפשרי לצליחה עבור סוסים (מלבד מעברי ההרים עצמם). מזגו הנוח יחסית לאילוף,
דרישות התזונה הצנועות שלו הופכים אותו לקל יחסית לגידול ושליטה, בעוד יכולתו לטפס
היטב, לשרוד תנאים קיצוניים ולשאת משא כבד על גבו הופכים אותו לאידיאלי כבהמת משא
הררית. שיירות רוכבי הסקאלקים, המעבירים אנשים ואספקה מטירה לטירה לאורך הרכסים
הינן מראה שגרתי למדי, ומהוות, לרוע המזל, גם יעד מועדף להתקפה בידי כמה וכמה סוגי
מפלצות, בעיקר היוהא והאמגוהיס (ראה ערך). כאמור, ניתן לאלף את היצור כך שיציית לפקודות
פשוטות ויתן סיוע בעת קרב, אם כי הסקאלק מעדיף להצמיד עצמו לקרקע ולהתחפר מעט
באדמה כדי להיות בטוח מהחיצים והחניתות החולפים להם סביב. בעת בהלה, פלוגת הסקאלק
עשויה למצוא עצמה בסכנה רבה כי היצורים יזנחו את רוכביהם ויתחפרו לעומקו של הקרח
עם משאם, או יתפזרו לכל עבר. כך או כך, לכל טירה צפונית המכבדת את עצמה יש בורות
סקאלק בחצרה האחורית, החצובים בצורה המחקה ככל הניתן את המגורים הטבעיים ומפתה את
היצורים להטיל ביצים ולדגור עליהם בשבי. בשרו של הסקאלק הינו תפל וקשה, ואינו נחשב
כמאכל מועדף על בני אדם, או אפילו על אורקים (שמכירים אף הם לא פעם את ערכה של
הבהמה). זאת, לעומת הביצים הנחשבות טעימות הרבה יותר (אם וכאשר מתיר בעל הסקאלק
לעצמו לבזבז אותן בדרך זו. בקרב שבטים מסויימים ואף חלק מתושבי האיזור דהיום נוהג
בעבר המנהג כי הגשת ביצי סקאלק היא דרך לכבד אורח רם-מעלה אשר השבט חפץ ביקרו)
מאידך, חלק מקשקשיו של היצור מתאימים מאד ליצור שיריונות קשקשים בהירים וטובים
למדי, אם הם נופלים בידיו של בעל מלאכה מיומן די הצורך.
קוף
השלג הענק (הארומפו)
תאור חיצוני: זן צפוני זה של קוף-אדום עצום
לגודל מזכיר את הגורילה, אולם הוא גדול ממנה בהרבה. כאשר מתייצב זכר הארומפו בוגר
על שתי רגליו האחוריות, עשוי גובהו להתקרב ל-5 מטרים, בעוד רוחבו עולה על 2 מטרים.
הרגליים האחוריות מעובות ושריריות, בעוד הרגליים הקדמיות ארוכות ומפותחות. היצור
מכוסה פרווה לבנה צמרית ועבה במיוחד, המזכירה מרבד מלוכלך. הראש מכוער מאד, בעל
לסת גרמית בולטת וארוכת שיניים, ועיניים אדומות צרות וקטנות מתחת לגבינים עבותים.
מעל המצח השטוח עולה השער לציצה גדולה ומדובללת, המזכירה לרבים כרבולת של תרנגול,
ומקיפה פס עצם בולט המתחיל מהמצח ועובר לאורך חלקה העליון של הגולגולת, עד לאיזור
העורף. בדרך זו, עשוי היצור להראות כ"פני גולגולת" מעוות המוקף שער לבן
פרוע וציצת-כרבולת פרועה הנישאת מעליו. קולו של היצור דק יותר מאשר של גורילה
רגיל, ונשמע כמו צווחה מרוסקת וגבוהה, או תרועה של שופר גס. כמו גורילה, היצור
מסוגל ללכת במהירות על ארבע, ולעת מצוא להתייצב ולהתקדם בהילוך כפוף ומתנדנד על
ארבע.
אורח חיים וערך למערכה: חרף המראה המכוער והמפחיד, קוף
ההארומפו, כאשר הוא מצוי במצב טבעי, איננו שונה בהרבה באופיו מגורילה רגילה, ולא
יתקוף אנושואידים אלא אם הוא (או גוריו) מותקפים או מאויימים; הוא תר את השלג
בחיפוש אחרי מזון, העשוי לנוע בין פקעות שורשים לבין נבלות ויצורים קטנים. היצור
אוהב מאד לתפוס נחשים, אותם הוא שולה בידיו העצומות, חובט אותם על סלע כדי להורגם,
עורף את ראשם בשיניו ובולע בשקיקה את הגוף. כמו כן, הוא מחבב מאד ביצים, בעיקר
ביצי סקאלק, אם הוא מסוגל למצוא אותן. היצור חי, באופן טבעי, בלהקות קטנות המונות
5-10 פרטים המונהגים בידי נקבה שליטה, אם כי לעיתים ניתן למצוא זוג או אף פרט
בודד. אין לו מקום מגורים קבוע, והוא נודד רוב הזמן, אף כי אם המזון מצוי בשפע
באיזור מסויים, הוא עשוי להשתקע במערה מתאימה - אם ימצא כזה. נפח המוח והתבונה
עולים במקצת על אלו של גורילה, כך שהיצור מסוגל להשתמש בכלים פשוטים, או אף לחבוט
ענף או אבן על סלע קשה כדי להתאים אותו לצרכיו.
הבעיה הגדולה עם יצור זה (מעבר לעובדה כי מדי פעם מזדמנות התקלויות עם יצור כזה
המחטט בערמות אשפה סמוך לטירה או כפר), הוא כי כמה גזעים מרושעים, ביחוד האמגוהיס,
גילו כי ניתן ללכוד גורים של היצור, וליתן להם תפריט המכונה באורקית
"באבודוש", המבוסס על תערובת מגעילה של דם טמא מעורב בבשר, וממותק בגושי
פירות שלג ומהול ברכיבים שונים שטיבם אינו ידוע בדיוק. הזנת גור או פרט צעיר של
קוף ההארומפו ב"באבודוש" לאורך שנה משנה באורח קיצוני את אופיו, והופכת
את הקוף השליו למפלצת צמאת דם, האחוזה בתאווה לרסק כל אדם העומד לדרכו בזרועותיו
העצומות ובפיו, כדי לקרוע אותו לגזרים ולאכול את אבריו הפנימיים. קיימות דרגות
שונות של "באבודוש", המשתנות לפי דרך ההכנה והריכוז שלהן. בדרגה
הראשונה, המאלפים מסוגלים עדיין להשתלט על היצור ולהפוך אותו לבהמת מלחמה רצחנית
המצייתת פחות או יותר למאהוט שלה (אם כי אין זה מומלץ ליפול לידו כאשר אתה פצוע
ואין אנשים אחרים משלך המסוגלים להשתלט על היצור), בדרגה השניה, המרוכזת יותר,
הופך היצור לרוצח מטורף ברמה כזו שתגרום לו לתקוף ולרצוח כל יצור שיתקל בו, כולל
בני מינו שלו. יצורים מסוג זה אינם יכולים, מטבע הדברים, להזדווג, ותוחלת חייהם
קצרה מאד (לא יותר מ 5-7 שנים, בעוד הארומפו רגיל יכול לחיות כ-60 שנים, וקוף-הרג
מאולף כ-30 שנים).
בקופי הבאבודוש ה"רגילים", משתמשים האמגוהיס והאורקים כבהמות מלחמה,
ואילו בקופים ששתו את הנוזל המרוכז משתמשים בדרך-כלל כשומרים של איזורים אותם
מבקשים לחסום למעבר, כדרך מגונה במיוחד של הוצאה להורג, או לקרבות לודרים מהסוג
הגרוע ביותר. מנהגים אלו חלחלו, למרבה הצרה, גם לכמה מהאצילים היותר מרושעים
בצפון, אשר קנו יצורים כאלו ו/או מאלפי-קופים אורקים כדי להנות מהשלכת נידונים
למוות לבורות של קופי הרצח ולראות כיצד הם נקרעים לגזרים, או להשתמש בהם כמבחן
מסיים להכשרת אביר מובחר, לקרבות לודרים פרועים, ועוד.
קרב: הארומפו רגיל נלחם, כאמור, רק
כאשר הוא מותקף או מאויים. במצב זה, היצורים שואגים תחילה בקולם הרם והגבוה יחסית
כדי להרתיע את היריב, תוף שהם מתופפים על החזה או מנופפים אגרופים (ולעיתים אף
משליכים סלעים). אם היריב אינו נסוג, הם תוקפים במהלומות כבדות של ידיהם, כאשר לעיתים
הם עשויים להשתמש בנטיף קרח גדול או גוש סלע כאלת-חבטות מפחידה.
קופים אשר הוזנו ב"באבודוש" הינם לוחמים מפחידים הרבה יותר; את מקום
החבטות הפרימטיביות מחליפות התקפות לפיתה וקריעה, כאשר הם מנסים לא רק להלום
ביריב, אלא גם ללכוד אותו בזרועותיהם ולקרוע אותו לגזרים, כאשר הם נעזרים לשם כך
בשיניהם העצומות ולעיתים הם רומסים את היריב אף ברגליהם כדי להמית או כדי לרתק
אותו לקרקע ולהקל עליהם לסיים את המלאכה. כמו כן, קצב ההתקפות מהיר הרבה יותר,
והמוראל גבוה יותר; הארומפו כזה עשוי להתעלם כמעט כליל מפציעותיו שלו, ולא פעם
להלחם עד מוות.
לקופי המלחמה המאולפים ישנם שימושים נוספים; לעיתים, מוצבים על גבם מגדלים קטנים
או סלים עבור קשתיות האמגוהיס, או רובה-קשת ענק וקטלני; כמו כן, היצורים מסוגלים
להלום בשערי טירות באגרופיהם כדי להפילם, או אף לנסות להשתמש בקומתם ובכוחם כדי
לטפס על חומות, במידת האפשר. עצם השאגה המטורפת של היצורים, כאשר הם מקבלים פקודת
הסתערות, יכול לגרום לכח אנושי בלתי מיומן במידה מספקת לפחד עצום, ולעיתים לפאניקה
ומנוסה. מדי פעם, משוחרר יצור או שניים להתקפות הסחה וזריעת בהלה, אשר יאפשרו
לאמגוהיס או לאורקים להתגנב, לעבור עמדת משמר או להתקיף מכיוון אחר. תפקיד נוסף
ומזעזע של היצורים הוא להיות משוחררים ליד שיירות או כפרים (במידה וכח אוייב הגיע
רחוק מספיק) כדי לחולל שם טבח.
יחידות עילית של משמר וייטדון וצבא המלך, מאידך, מאומנות להתמודד עם היצורים הללו,
בעיקר על-ידי בלבולם על-ידי רכיבה מהירה על סוסי קרח או גריפונים הסבים מעליהם עד
לרגע בו הם צוללים כדי לאפשר לרוכבם לשפד את ההארומפו עם רומח ארוך, או משיכתם
לתוך מלכודת. לכל ידוע, כי קרב פנים אל פנים הוא מסוכן תמיד, אפילו לחייל מאומן
ומצוייד היטב (או לגריפון), והדרך המועדפת על המשמר להתמודד עמם הוא באמצעות קליעת
חיצים בוערים ולמצער, בעזרת כלים ארוכים כגון רמחי-הסתערות.
ענק יאהו
תאור חיצוני: מפלץ דמוי-ענק זה החי בשממות
הקרח הינו קרוב רחוק ורפה שכל של ענק המכרות המפלצתי. הולך על שתיים רחב וגס זה
מגודל ושמן יותר מקרובו התת-קרקעי, וקומתו מגיעה עד ל-6 מטרים; מאידך, היאהו חסר
את קוצי הגב הקטלניים של קרובו. עורו של היאהו הוא חום-כהה, שעיר ונוקשה, בעל
שכבות עבות המקשות על שיניים וכלי נשק לפגוע בו פגיעה קשה. הזרועות מאורכות
ושריריות אף יותר מאלו של אורק, וכפות הרגליים מטופרות ורחבות באופן קיצוני,
מתאימות במיוחד לרמיסה. הפנים המפלצתיות מאורכות ופחוסות, בעלות שיניים אימתניות
המזכירות במעט חזיר בר ורעמת שער לבן פרוע היורדת הן למטה בתור זקן מוזר ומדלדל,
והן כלפי מעלה, לרעמה פרועה על הראש, העורף והגב העליון. טופרי הידיים גסים
וחזקים, בדומה לאלו של ענק מערות, והכתמים עליהם בגון שחור-כחול. כמו ענק המכרות,
היצור אינו אוהב להשאר זקוף זמן-רב, ומהלך בדרך-כלל כפוף, כאשר מדי פעם הוא יורד
על ארבע לסדרה של קפיצות ודילוגים מגושמים.
קל מאד לזהות את היצור ממרחק
גדול יחסית, הן בשל הסרחון העז הנודף תמיד ממנו (ככל הנראה פרי הפרשה כלשהי על
העור), והן משום שהאדמה עצמה רועדת קלות מדילוגיו, ואין הוא מסוגל להמנע מלגרגר
ולשאוג בלכתו, באופן המזכיר את המילה "יוהא". מכאן, כמובן, בא ליצור
שמו.
אורח חיים: ענק היאהו חי בדרך-כלל
ביחידות, בדרך-כלל במערה גדולה אותה רוקן בברוטליות מדייריה הקודמים, ולעיתים
בחורבותיהן של טירות וישובי אנוש; היאהו נפגש עם בן המין השני אך ורק כדי להזדווג,
מעשה בעקבותיו משריצה הנקבה כ-30 ביצים בגון חום-בהיר עד ירקרק בתוך המאורה.
מהולדות הבוקעים יוותרו בחיים מקץ שבועות ספורים גורים ספורים, משום שהיצורים
משספים וטורפים זה את זה כמעט מהרגע הראשון שבקעו מהביצה, מנהג הנפסק רק כאשר הם
מקבלים מזון לעוס מהאם, שמתחילה בכך רק שבועות אחדים לאחר הלידה.
היאהו הינו טורף אכזרי, המשיג את טרפו בשעטה כבדה על גבי הקרח; כאשר הוא מדביק
אותו, הוא לוכד אותו בטופריו ונוגס את ראשו, או רומס אותו ברגליו, אם הוא נתקל
בשיריון קשיח מדי. עם זאת, בשל טפשותו וגולמנותו של היצור, טרף מהיר וחכם עשוי
למצוא דרכים להערים עליו ולחמוק ממנו מבעוד מועד. הטרף המועדף על היאהו הינם לטאות
הסקאלק, אותם היאהו משיג, הולם בהן ורומס אותן, כאשר עורו המעובה עושה אותו לפגיע
פחות להתקפותי הקרניים והזנב של הלטאות המפוחדות, לא פעם, הוא חופר בלהיטות באדמה
כדי להשיג סקאלקים המנסים להתחפר בשלג. מאידך גיסא, גם הולכי על-שתיים כגון בני
אדם או אורקים עשויים להיות ארוחה מזינה, אם היצור מסוגל להשיגם. היאהו הינו עמום-מוח
וטיפש מדי כדי להעריך סיכון שבקבוצת אנשים גדולה וחמושה היטב, דבר העשוי לעלות לו
ביוקר. מאידך, קסמים רועשים וכואבים עשויים לגרום לו להמלך בדעתו.
קרב: יאהו פותח את הקרב בהסתערות
מגושמת, כשהוא שואג במלוא גרונו, ולעיתים משליך חפצים כבדים על יריביו אגב ריצה.
הוא חזק מספיק כדי להרים סלעים כבדים ביותר ולידות אותם למרחק עשרות מטרים אחדות.
מאידך, הוא להוט וטיפש מדי כדי לנהל קרב ארטילריה ארוך, והטלת הסלעים מלווה כמעט
תמיד הסתערות. כאשר הוא מגיע לקורבנו, הוא ינסה למחוץ אותו ברגליו או לשסף אותו
בטופרי ידיו. לעיתים, הוא לופת קורבן ומרסק את ראשו על סלע סמוך או מנסה ללעוס
אותו בשיניו העצומות. כאשר הוא לוכד סקלאק, הוא מעדיף להחזיקו מהזנב, אם אפשר,
ואזי לחבוט אותו מספר פעמים על סלע ואחר לרמוס אותו כדי לרסק את השיריון ולהקל על
עצמו להגיע לבשר שמתחתיו. מדי פעם, נמצאו פרטים שהיה ברשותם שכל מספיק כדי לנסות
שיטות מתוחכמות מעט יותר, כגון להלום בידיהם על משטחי קרח דק כדי לסדוק אותם
ולחסום את דרך הנסיגה של הקורבן, או לעקור עץ/גוש סלע ולהשתמש בו כאיל נוגח כדי
לפזר מערך יריבים מאורגן לכל עבר ולברור לו את הקורבנות המועדפים עליו. מאידך
גיסא, שכלם המועט של רוב הפרטים, בתוספת לרעבתנותם, עשויה להכניס אותם לא פעם
למארבים ולצרות-צרורות אחרות.
ערך למערכה: היאהו אינו משתמש בדרך-כלל
משרת מאולף של אף אחד מדרי הקרח, משום שהוא טפש, פרוע מאד וכמעט בלתי-ניתן לאילוף.
מאידך, הוא נפוץ למדי במישורי הקרח ומהווה מטרד עונתי ושגרתי לגדודי הצבא המוצבים
בגבול הצפוני של הידרוסט; שיירות הסקאלקים האיטיות של אנשי הטירות והצבא מהוות
פיתוי גדול עבור היוהא, שמטפסים תדיר על ההרים כדי לצודם; התקלות ביוהא הינה עניין
צפוי למדי במסע בין טירות הגבול; נהגי הסקאלק לוחמים ביוהא בחיצי-אש ורמחים (או
בקסמים, אם יש מג לשיירה), או מנסים לגרום לבהמות שלהם לשטוף אותו בנגיחות-הסתערות
כדי לנסות להפילו מרגליו. לעיתים רחוקות יותר, יוהא נועזים ורעבתנים מרחיקים עד
העמקים הפנימיים, ואזי הם מסוגלים להתפרץ לכפרים ולגרום אסונות כבדים ברכוש ובנפש.
שבטי אמגוהיס
תאור חיצוני: האמגוהיס הינו אנושואיד נקבי;
גובהה של אמגוהיס ממוצעת הינו כ-1.5 מטרים; הגוף עגלגל וחסון, מרופד בשכבות שומן.
העור ירוק-אפרורי, גבשושי ונוקשה, ומצמיח שער כשל גבר אנושי. השער נע מבלונד-פשתן
מלוכלך ועד חום-שחור, ארוך ופרוע ונופל על הכתפיים והגב. פניה של האמגוהיס עגולים
וזעופים למראה, בעלות עיניים רושפות, ירוקות-עכורות או צהובות. הלסתות הקדמיות
בולטות קדימה ובעלות שני ניבים תחתונים בולטים, אלא שחרף כך, ניכר המקור האנושי
שלהן, ואין הן מסוגלות לשמש כלי נשק יעיל בקרב. הידיים מפותחות ושריריות, ארוכות
משל בני-אדם ומזכירות במעט אורקים, אולם האצבעות (קיימות שש) מפותחות מאד, ומטיבות
לאחוז כלי נשק ידניים וכלי יריה, ולעיתים אף דברים משוכללים יותר.
אמגוהיס מסוגלת ללכת על שתיים, לאחוז כלים ולהלחם כאדם או אורק, ומאידך גיסא
מסוגלת לרוץ ולקפוץ במהירות גדולה על ארבע, באופן העולה בהרבה על היוהא המגושם
ומזכיר קוף זריז. לבושה של ציידת אמגוהיס פשוט ביותר, וכולל תחתונים עשויים מפרווה
גסה, ושתי רצועות מצולבות על החזה והגב, אשר נועדו לאפשר לחגור את כלי הנשק במאוזן
על הגב בעת ריצה על ארבע. אף כי שפתיה של האמגוהיס דומות לשפתיה של אשה, לשונן
מנוונת, ומורכבת משילוב בין צרחות, קטעי מילים גסות הנהגות באיטיות ובקושי,
ותנועות וסימני ידיים.
רקע ואורח חיים: אגדות הקטיליאניות עתיקות
מספרות כי האמגוהיס הינן צאצאים של שבט אמזונות-פרא אשר קולל בידי האלים ואיבד צלם
אנוש בשל אכזריותו וחטאיו. אחת האגדות מספרת על חיי פריצות וסטיות שזעזעו את
האלים, ואילו אחרות מספרות על ארטיפקט מוזר בדמות ראש קוף אשר שימש במקדשו הקדום
של השבט, ממנו השתחרר (בעת ריטואל גדול), קסם אשר עיוות את בנות השבט. עם זאת,
יצורים אלו אינם קיימים עוד בהקטיליאנה. כיום ניתן למצוא אותם אך ורק בשממה הקפואה
של צפון-הידרוסט ובאיזורי נורלאדה, חרסיס, וקרונזרוק המערבית.
בין אם יש אמת באגדות, ובין אם לאו, האמגוהיס ערמומיות ואינטילגנטיות הרבה יותר
מאשר הן נראות ממבט ראשון; החברה היא חברה שבטית, העשויה למנות בין עשרות למאות
רבות של פרטים, ההנהגה היא בידי שאמאנית, העשויה להעזר במספר עוזרות, ומתחתיה
עומדות הלוחמות הותיקות והמנוסות ביותר; כל שבט גדול נחלק למספר בתי אם, שבראש כל
אחת מהן עומדת לוחמת גדולה. האמגוהיס אוהבות בשר אדם אמנם (ראה גם בהמשך), אבל
מסוגלות בהחלט להתקיים בהעדרו, כאשר הן מסתפקות בצייד וליקוט של כל דבר אכיל, חי,
צומח או מת הנמצא בסביבה. להקת אמגוהיס מיומנת מסוגלת לצוד יוהא, כאשר הן אורבות
לו על סלעים גבוהים, ומזנקות עליו מכל עבר כדי לדקור אותו עשרות דקירות ולנסות
להפילו מרגליו בטרם יוכל להבין את המתרחש ולהשיב לחימה עזה. לאמגוהיס יש דת
פרימיטיבית, הסוגדת לטוטם טורף המיוצג בידי ראש קוף פוער לוע בעל הבעה מטורפת. בכל
מאורת שבט, לצד הטוטם, יש מספר אבנים המגולפות בדמות ראש קוף כזה, המשמשות לצרכים
ריטואליים. האמגוהיס מעדיפות לגור בתוך מערכת מנהרות נוחה, אבל אם אין כזו בנמצא,
הן מסוגלות להקים בקתות פריטימיביות מצופות קרח היוצרות כפר העומד על מצוק או
במקום שיש אליו, במידת האפשר, אך דרכי גישה מעטות, עליהן שומרות סיירות מאומנות.
לאמגוהיס אין זכרים משל עצמן; בעוד, לפי האגדה, הן מקיימות "אהבה"
ביניהן לצרכים פולחניים ולצרכי עונג, הרי הם נאלצות להשתמש בגברים אנושיים לצורך
רביה; גברים שאתרע מזלם להיות מכותרים נגררים למגורי השבט לאחר שהם מהוממים, ושם
הם נכבלים; כוהנות האמגוהיס הינן בעלות ידע ברקיחת צמחים, וכפי שהן מסוגלות ליצור
"באבודוש" עבור קופי שלג ענקיים, כך הן יודעות ליצור משרה לבנבנה וסמיכה
בה הן מלעיטות את שבוייהם. גבר השותה את העיסה הזו במשך יומיים-שלושה הופך ליצור
כהה-מח, איטי וצייתן, אולם בעל און תמידי ובלתי-טבעי המתאים לצרכיהן של האמגוהיס.
לאחר שהשבוי עיבר מספיק מהן ואיבד את אונו, הוא עולה קורבן לאל הקוף, ליבו נעקר ונאכל
על-ידי הכוהנת, ושאר בשרו מתחלק בין בנות השבט לפי מעמדן. לעיתים, באופן בלתי
צפוי, הן עשויות להחזיק שבוי ספציפי במשך חודשים ארוכים טרם תובא לו העיסה - דבר
המרמז בדרך-כלל על מטרה נסתרת או צורך מיסטי. לגבי נשים אנושיות, האמגוהיס מפגינות
רגשנות פחותה בהרבה. הללו נקטלות ונאכלות מיד, או לכל היותר לאחר ימי-שבי בודדים.
ניכר באמגוהיס, שמעבר לצרכי הקיום שלהן, הן רוחשות שנאה רבה לבני אדם, ונהנות
לפשוט על ישוביהם בכל זמן שהדבר אפשרי. למזלם של הצפון-הידרוסטים, כוחות הצבא
דהיום מאומנים מספיק כדי להפוך חזיונות מבעיתים אלו לעניין נדיר למדי. לגבי
הברברים שוכני השלגים, הבעיה נפוצה ומטרידה הרבה יותר.
לאחר שאמגוהיס מתעברת, היא נכנסת להריון האורך כ-6 חודשים, ויולדת 2-4 ולדות; רק
הנקבות מגודלות, בעוד זכרים נרצחים ונאכלים במקום. אמגוהיס צעירה מסוגלת ללכת בגיל
שנה, ומגיעה לבגרות מינית לאחר כ-8 שנים. תוחלת החיים של אמגוהיס שאיננה כוהנת היא
כ-40 שנים בממוצע, אף כי מעטות מאד מהן ממצות את תוחלת החיים הזו. אם וכאשר השבט
נעשה גדול מדי, אחת הכוהנות (אמגושות) עוזבת, ולוקחת חלק מהצעירות איתה, ליסד שבט
חדש. כאשר איזור סובל מהתפוצצות אוכלוסין, התוצאה תהיה פשיטת ענק לעבר מחוזותיהם
של בני האדם - דבר הקורה פעם במספר עשורים.
קרב: אמגוהיס הן לוחמות מיומנות
וקשוחות; הן תוקפות באופן מאורגן ומתוכנן ולא באקראי, אף כי בדרך-כלל אין הן
מסוגלות לתוכניות או אבחנות מסובכות מדי. כאשר נתקלים בקבוצת צייד, ההתקפה תתחיל
בירי קליעים, ואחר-כך בזינוק על הקורבנות מכל עבר. אמגוהיס נלחמות בהטלת חניתות
ובומרנגים, וכן בשרשראות הורגים, כילפים וחרבות כבדות ומשוננות. בדרך-כלל, הן ינסו
לשמור על יתרון מספרי ולהטריד את הקורבן מכל עבר, כשהן נעזרות בקפיצות ובהשמעת רעש
כדי להפריע לו להתרכז. אם בין התוקפים קיימת אמגושה (דבר שאינו קורה בקבוצת צייד
רגילה, ומרמז על מטרה אחרת), היא עשויה להשתמש בקסמי טבע באופן יעיל וקטלני.
אמגושות ידועות ביכולתן להשתמש בלחשי הסוואה, וכן לכשף את כלי הנשק של הלוחמות כך
שיבהיקו בהילת קרח העשויה לגרום האטה ושיתוק. לחשים נפוצים אחרים הם לחשים
סביבתיים היוצרים מלכודות, בעיקר כאלו של קרח נשבר וסלעים נופלים. אמגושות חזקות
במיוחד מסוגלות להדליק אש סתרים מיסטית סגולה בעלת כח הרס עצום, המסוגלת למשוך
אליה לחשים. אש מסוג זה דולקת תמיד על טוטם הקוף והמזבח במערה של שבט אמגוהיס
גדול.
כאשר אמגוהיס מגנות על כפרן או מערתן, הן ישתמשו תמיד בסיירות אשר יזהירו מפני
האויב או ינסו למשוך אותו לאחת המלכודות סמוך לכפר. אם אפשר, הן ינהלו את הקרב
מחוץ לישוב. בישוב עצמו, הן ילחמו בפראות להגנת המזבח והטוטם; זאת ועוד. ככל שאלו
קרובים יותר, כך לחשי התוקפים עשויים להשתבש ולהתבלבל, בעוד לחשי האמגושות יתחזקו.
בקרב על הישוב ישתמשו האמגוהיס גם בגורילות שלג רצחניות, אם קיימות כאלו ברשותן.
מסוכן עוד יותר הוא להתקל בצבא של אמגוהיס, היוצא לפשיטה על מצודות או ישובי אדם;
צבא כזה יכיל תמיד מספר לוחמות גדול, עם מספר אמגוהיס וקופי הארומפו רצחניים,
עליהן מוצבות קשתיות עם חיצים מכושפים המסוגלים לשתק. אמגוהיס יודעות היטב כיצד
להשתמש בחבלים או לשזור סולמות חבלים, דבר העושה אותן מסוכנות מאד למצודות. לא
פעם, קבוצה נבחרת שלהן תנסה להתגנב פנימה בחסות החשיכה, לקטול את הזקיפים על החומה
ולפתוח את השערים בפני קופי הענק, אשר יובילו את הכח אשר יסיים את המלאכה.
ערך למערכה: האמגוהיס הן אחת הסכנות היותר
מורכבות הניצבות בפני מגיני הצפון; התקלויות בקבוצה של ציידות היא שכיחה יחסית,
ולוחמים ותיקים מכירים אותה היטב - בין אם מדובר בהתקלות אקראית, או בנסיון של
האמגוהיס לרחרח באיזורי האדם כדי למצוא נתיבי חדירה או לשדוד מצרכים, חומרים יקרים
וגברים לצרכיהן. לעיתים רחוקות יותר, צריכים מגיני הצפון לצאת לקרב גדול יותר עם
קבוצות מאורגנות הכוללות קופי מלחמה, הפושטות על מבצר או מנסות להתגנב לכפר כדי
לבצע שם התקפה גדולה. חלק מגדודי הצפון אימצו, בתורם, טכניקה אשר החלו בה האורוקים
הצפוניים - התחקות אחרי עקבות קבוצת צייד שחזרה מפשיטה אל הכפר, ומהלומת נגד
אכזרית. האורקים הצפוניים, שאינם מעוניינים להסתבך עם המלכודות המגנות על הכפר,
נוהגים לירות בבקתות חיצי אש, או לשאת עמם בליסטרה כדי להפגזה מרחוק, דבר אשר יאלץ
את האמגוהיס לצאת מהכפר ולהתקיף את התוקפים - דבר שהופך אותן חשופות להתקפתם של
רוכבי הזאבים הידועים לשמצה. מאהוהיר המפורסם, מצביא האורקים המודח שהפך למפקד
גדוד שכירי חרב המשרת את צבא הכתר, הביא להידרוסטים כמה מהשיטות הללו, ויצא
לאינספור משימות של טיפול בכפרי אמגוהיס, אשר בסיומן כל שנותר מהכפר הוא חורבות
עשנות, ואוסף של ראשים ערומים בפירמידה או מוקעים על חניתות. האמגוהיס, מצידן,
למדו להכיר את אותו מצביא, ולפחד ממנו פחד מוות; מאהוהיר מתפאר, כי בשנה האחרונה
לא העזה אף קבוצת צייד להתקרב אל "המזלג", והסיבות ידועות, אף כי יודעי
דבר מנחשים כי האמגושות זוכרות היטב את האורק השחצן ומתכננות להתנקם בו ובשכירי
החרב שלו במוקדם או במאוחר.
אולם, היריבות המפחידות ביותר של האמגוהיס הן אמזונות האש (נארהייני). האמגוהיס
פוחדות פחד-מוות משוטי האש הארוכים שלהן, ומכנות אותן בשפתן ואלו-רוקו. כאשר
אמגוהיס נתקלות בנארהייני, התוצאה תהיה בדרך-כלל מנוסת בהלה, אלא אם כן הן נאלצות
להגן על ישוב, או שיחסי הכוחות נוטים באופן קיצוני לטובת האמגוהיס. אמזונות האש
בזות לאמגוהיס, ולא פעם נהנות לצוד אותן לשם שעשוע. מסיבות אלו, מכל בתי האצולה של
צפון הידרוסט, נס שוט האש של בית נורהלם, אשר נודע מאז ומעולם בקשרי הנישואין
התכופים שלו עם אמזונות אש (וכמו כן העסיק כמעט תמיד כמה וכמה מהן), נחשב כיעיל
ביותר במלחמה באמגוהיס. אלא, שירידת כוחו של נורהלם והחרפת היחסים בין בני אדם
ואמזונות אש בדור האחרון (עקב נפילת נימלאנטיר, עליית פולחן הצל הבוער ומעלליו של
מק'הויסט) עשוי לפעול בהחלט לטובת האמגוהיס ולהפוך אותן לנועזות ומסוכנות יותר.
בחזרה אל דף המבוא של מחוז וייטדון
בחזרה אל דף האינדקס של מפלצות קלדאריה
בחזרה אל דף המבוא של האימפריה ההידרוסטית
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.