הארצות של העולמות המוכרים

רובע מצולות השמחה

מהות כללית: הגהינום של היידרקרון. לכאן מגיעים האומללים ביותר שבין חסרי הכל, אלו שאין להם עוד דבר להפסיד. בפאתי הרובע נמצאת התחנה הסופית המפחידה; בית הקברות לעניים, ששמו והסיפורים הכרוכים בו גורמים צמרמורת לתושבי היידרקרון.

I) תאור כללי
רובע זה, שנקרא פעם "רובע קרן האגם" היה בעבר רובע דחוק של אריסים חקלאיים ופועלים, ומעולם לא היה יותר מרובע ירוד, קודר ועני, אולם במהלך 40 השנים האחרונות, ככל שגדלה היידרקרון, הוסיפה פרברים ונעשתה חזקה ומפוארת יותר, כך הדרדר והלך הרובע, ופושעים, שיכורים ורבצנים אלימים וחסרי כל התיישבו בתוכו. חורבן מטעי התפוחים של רובע הפעמונים, שם עבדו רבים מבני הרובע כאריסים, היתה המכה האחרונה שהפילה את הרובע לתהום תחתיות, כאשר גרמה ליותר משליש מתושביו לאבד את פרנסתם. מאות אנשים נואשים חיפשו פרנסה, דבר אותו היטיב לנצל סימקין החמדן ורע הלב, ראש רובע גלבין, כאשר הוריד כמעט בחצי את משכורות האריסים החקלאיים העובדים בשדותיו, ורבים מהחקלאים העשירים ברובע גלבין ומחוצה לו עשו כמוהו – דבר אשר דרדר את האריסים הנותרים ברובע לפת לחם. אל הרובע החלו נזרקים חסרי כל מרבעי עוני אחרים, זקנים עריריים ואומללים, משוגעים ותמהונים משוטטים, נוודים אלימים ופרועים שחפשו מקום מרבץ שאין בו חוק כלשהו, ועוד כהנה וכהנה.

עיריית היידרקרון, שחששה מרעב ומהומות של ממש באיזור, שינוצלו בידי גורמים פליליים ובידי אוייביו הפוליטיים של ראש העיר, ביחוד אבירי סנט-קודור[1], החלה להתערב בנעשה ברובע, מינתה פקיד עיריה כראש רובע, שתפקידו העיקרי למנוע מהומות, בעיקר ע"י חלוקת מזון לחסרי הכל הרבים ברובע. הכנסיה ההידרוסטית הלכה בעקבות העיריה, ואף היא הקימה ברובע בית-תמחוי ובית-חולים.

רובע מצולות השמחה דהיום הוא אוסף של שבילים בוציים ומטונפים, העוברים בין בקתות עלובות ומטות ליפול, בתים סדוקים וחרבים למחצה, חלקם נטושים או מהווים משכן לשיכורים ומסוממי אופיום. אנשים בבלויי סחבות רובצים בכל מקום, לעיתים בתוך ערמות האשפה, חלקם הגדול מבושם לחלוטין ובקבוקים ריקים או מקטרות אופיום זרוקות לידו, וכולם מביטים בזרים במבט בוהה, אדיש וחסר תקווה, או בעיניים מתות, כפי שקרא לזה אי-מי.

II) בתי תמחוי ברובע מצולות השמחה

א) "בית החסד" של עיריית היידרקרון

פעם ביום, ניכרת ברובע תנועה רבה, כאשר כל מי שיכול גורר עצמו אל "בית החסד" – אולם גדול, סדוק ומרופש בו מחלקים עובדי העיריה מעט אוכל גרוע - בדרך כלל שאריות מאיטליזים שונים בעיר, פירות וירקות לא טריים שנאספו מרצפות השווקים של הרבעים החקלאיים, פרוסות לחם עבש, וכמובן הוגאש – כוס גדולה לאדם ליום. בשעת השקיעה, כאשר מחלקים את האוכל, עומד תור ארוך בכניסה ל"בית החסד" – מחזה נדכא ומעורר רחמים, גדוש אלימות וקטטות, צעקות ודקירות סכינים, ביחוד כאשר נופל סכסוך באשר לתור אל חבית ההוגאש הגדולה, שגברתן שעיר, גס וחמוש היטב מוזג ממנה בכף גדולה ומטונפת לכוסות העץ של השיכורים הצמאים. פקידי העיריה והשומרים אינם מסתירים את בוזם לאומללים הבאים לקבל את הארוחה, מתייחסים אליהם בגסות איומה, דוחפים, מקללים ומאיימים, כשהם מכים במקלות ולעיתים גם באלות ברזל כל מי שמנסה להתפרע בתוך "בית החסד", לדרוש מנה גדולה יותר, וביחוד לחולל מהומה או לנסות לסחוב מנת הוגאש גדולה יותר מהמגיע לו לפי החוקים, כשהם מתעללים בו בעונג סדיסטי, ולאחר מכן זורקים אותו בלא ארוחה אל הרחוב.
כל זאת אינו אומר ששיכורי ההוגאש האלימים אינם מצליחים להשיג מנות משקה נוספות: באי "בית החסד" אינם רשאים לאכול ולשתות בפנים, אלא חייבים לצאת מיד דרך הדלת האחורית אל רחבה מלאה גרוטאות ואשפה כשהאוכל והשתיה בידם. השיכורים האלימים אורבים שם עם סכינים, כשהם מתנפלים על אנשים חלשים מהם כשהם דורשים בצעקות את האוכל וביחוד את ההוגאש, ואינם מהססים לשחוט כל מי שיסרב או יעז לנסות להתנגד בכח. שיכורי הוגאש רבים חסרי כח פיזי שלמדו את הסכנה, החלו בולעים את ההוגאש שלהם בשניה שקיבלו אותו, כשהם מעדיפים צעקות ואף מכות מידי אנשי העיריה על מה שמחכה להם בחוץ. השיכורים האלימים פיתחו להם עד מהרה שיטה חדשה בכדי להשיג מנות מזון והוגאש נוספות: הם החלו לוכדים ילדים חסרי כל, מצמידים סכין לצווארם ומאיימים עליהם כי יתפסו אותם וישחטו אותם אם לא ילכו אל "בית החסד", יקבלו שם מנת מזון והוגאש ויביאו להם אותה בשלמותה.

ב) בית התמחוי הכנסייתי "עץ הברכות"

מקום אחר בו יכולים חסרי כל לקבל ארוחה הינו בית התמחוי הכנסייתי, הקרוי "עץ הברכות", בית אבן מטונף, חד-קומתי, המצוי ליד החוף המזוהם של הרובע, וחלקו הגדול הוא אולם ענק וקודר, מלא שולחנות עץ ארוכים וספסלים ישנים דהויים. האוכל המוגש בבית התמחוי בכל ערב כולל נזיד תפוחי אדמה זול ומצחין, מעט בשר עם ירקות גרועים, עם פרוסות לחם פשוט ובלא הוגאש או אלכוהול כלשהו, מה שמוריד את ערך המקום בעיני רבים מתושבי הרובע, שהאלכוהול חשוב להם יותר מכל דבר אחר. אולם חסרונו, וחסרון השיכורים האלימים בתוך בית התמחוי, עושה אותו להרבה יותר בטוח מאשר "בית החסד" של העיריה. זאת, ביחוד עבור נשים וילדים חלשים וחסרי כל, שאינם נאלצים במקום זה, בדרך-כלל, להפרד מפת הלחם שלהם באיומי סכין[2].

היחס ב"עץ הברכות" קשוח מאד, אך משפיל פחות מב"בית החסד" – אולם כל הבאים חייבים לברך את ברכת המזון, ואינם רשאים להתחיל לאכול לפני שהכומר האחראי על המקום יתן להם את האות לכך - וכל העושה בעיות בכך מושלך מיד החוצה, כ"לא ראוי לחסד הכנסייתי הנדיב". לעיתים קרובות מתעקשים אנשי הדת להאריך בדרשה צדקנית וברכות בשפה גבוהה שאיש לא מבין במשך דקות ארוכות, בעוד האביונים האומללים, שכמעט גוועים ברעב, חייבים לשבת בשקט מוחלט ובלא נוע כשהצלחת מול פניהם.

מנהל בית התמחוי, האב סטיוארט ג'ויס: מנהל בית התמחוי, האב סטיוארט ג'ויס, כוהן כושל של האל הידנלור[3], שלא הצליח באף אחד מתפקדיו והסתכסך עם הממונים עליו בכנסיה, הינו אדם מריר ואפלולי, שנודע בזמנו לשמצה כתאוותן וקפריזי, וככל הנראה איבד את חסדו של הידנלור מסיבה זו או אחרת, מה שהותיר אותו כמעט ללא כוחות כהונה אמיתיים. האב ג'ויס נשלח לכאן כמוצא אחרון לפני פיטורין מוחלטים מהכנסיה, וכולו מלא מרירות על הממונים אליו, שלדעתו נטפלו אליו שלא בצדק. ג'ויס, אדם בן כ-50, גוץ ומקריח, בעל גבות אפורות עבותות ועיניים ירוקות-דלוחות משהו, לובש תמיד גלימות שחורות מצוחצחות של הכנסיה, מקפיד לשמור כמה שיותר מרחק מ"צאן מרעיתו", ממנו הוא סולד מאד, מלבד, כמובן, סיוריו המפחידים בין שורות היושבים בבית התמחוי, כשהוא רק מחכה לתפוס אדם שאינו אומר את התפילה או מעז לאכול בעת שהוא או אחד מעוזריו נושאים את הדרשה – ואזי הוא מתנפל עליו בצרחות אכזריות, משפיל אותו ולעיתים אף מכה אותו במקלו כאשר אותו אומלל נזרק החוצה. הוא מתייחס לעניים כ"חוטאים עלובים, הנמצאים היכן שהם נמצאים באשמתם, ועליהם להודות על כל פת לחם שמתירים להם לאכול", ודרשותיו הזועמות, המשפילות מאד, ניתנות ברוח זו, ולעיתים הוא מכריח את הקהל לרדת על ברכיו ולצעוק "אשמנו, חטאנו, פשענו, כי עלובי נפש אנחנו" - ועל מילוי "מצווה" זו הוא מקפיד במיוחד.
הכומר, שנגעל מסרחון בגדיהם של צאן מרעיתו, רותח מזעם כאשר אחד מהם מעז לגעת בגלימתו, להוציא חריג אחד – ילדות קטנות, אותן "הוד קדושתו" אוהב מאד, ונוהג כלפיהן בסלחנות מפתיעה, כשלא פעם הוא נראה גוהר מעל ראשיהן "בכדי לבקש עבורן ברכה מהאלים" כפי שהוא אומר תמיד, כשהוא מלטף את ראשן כשכולו סמוק, מתנשף במהירות, ידיו רועדות למגע ראשן הרך, והוא כמעט ומזיל עליהן ריר, כפי שנוהגים חוטאים ומלעיזים למיניהם לרכל. שמועות מספרות כי מדי פעם בפעם, מוזמנת אחת "המלאכיות המקסימות" כפי שהוא קורא להן, לחדרו של הכומר מאחורי בית התמחוי בכדי לקבל "ברכה מיוחדת" – ממנה הן חוזרות, לעיתים קרובות, כשהן רועדות מפחד ועיניהן מלאות דמעות של כאב וחוסר אונים.

III) מקומות חשובים אחרים ברובע מצולות השמחה

א) בית הבושת "חלום רטוב"

מכיוון שפקיד העיריה המנהל את הרובע (ר' תאור בהמשך) הינו מכר ותיק של "הג'נטלמן השעיר" ג'וני לאנג ("שיני סוס"), הוא מתיר לזה לעשות ברובע כחפצו - ועד מהרה הוקם ברובע בית בושת מזוהם ועלוב, בשם "חלום רטוב", המכיל צוות של כ30- פרוצות זולות, שנחשבות לירודות והמגעילות ביותר שניתן למצוא בעיר - חלקן אורקיות למחצה, חלקן בעלות מום וכמעט כולן נגועות בעגבת או במחלות מין אחרות, הן עומדות לשירות עלובי החיים של הרובע בעד קומץ עלוב של פיסות נחושת ללילה.

מנהלת המקום, מאדאם באסו: מנהלת המקום, טאלוריאנית בשם מאדאם פרנסואז באסו, מנהלת פונדק לשעבר שהדרדרה עד הקצה, בעיקר עקב מות כל משפחתה במהומות בטאלורי, שם התרוששה לחלוטין וגם חלתה במחלת עור מגעילה, ממנה לא הבריאה לחלוטין עד עצם היום הזה. מאדאם באסו היא אשה דוחה ושמנה, בת 40 בערך, אך נראית זקנה הרבה יותר, בעלת שער דליל אפור, פנים טרוטות, עם שתי פימות בהירות וגדולות מדלדלות מסנטרה. עורה מלא ביבלות, חבורות וגידולים קטנים ומוזרים בגוון אדמדם, המצמיחים שערות ארוכות ומגעילות. באסו מדברת במשלב ביבים ירוד, שלא היה מבייש מלח מהשורה בספינת שודדי ים, ונוהגת לרקוק על הרצפה כשהיא הולכת, או על פניו של כל מי שמעז להרגיז אותה. מאדאם באסו מנהלת את החור העלוב, ורודה ביתר הפרוצות ביד ברזל רגזנית, כשהיא מתנפלת ומכה מכות רצח כל עובדת שמרגיזה אותה, כששכרה הוא משכורת של 25 פ"ז לחודש המשולמת בידי ג'וני לאנג, בתוספת אחוז קטן מרווחי "הנערות" שלה, ו"שכר הטרחה" שהיא גובה מלקוחות אותם היא משרתת אישית.

ב) בית המזרח "מצולות השמחה"

מקום ידוע לשמצה אחר, לא רחוק מ"חלום רטוב", הוא בית-מרזח ומאורת הוגאש מצחינה ואלימה באופן קיצוני בשם "מצולות השמחה" - מקום הקיים מזה מספר שנים, והוא שהקנה לרובע כולו את שמו. מקום זה, בו מוציאים אלכוהוליסטים חסרי כל את הפרוטות הבודדות שהצליחו לקבץ או לגנוב בעבור כוס הוגאש, וככל הנראה גם מקטרת אופיום, מנוהל בידי גורון[4] מגודל מקועקע ואלים בשם קומאמבי, הנוהג לרבוץ מאחורי הדלפק בכסא נוח עצום, שהותאם במיוחד למידותיו, כשהוא לועס שוק סוס גדול ונוטף טינופת, שהובא בדרך-כלל היישר מהאיטליז של שומאק ושותה לשוכרה, כשהוא לובש גופיה מסריחה, מוכתמת בכתמי רוטב יבשים וספוגת זעה חמוצה, שנארגה מבד-אוהלים גס ולא הוחלפה במשך שבועות, בעוד אוזניו הענקיות מנפנפות באיטיות סביב פניו, נוטפות עגלי זעה ומעוטרות בשלושה זוגות של עגילים זולים ודוחים, ואלתו הענקית מוטלת על ברכיו.
שמועות מספרות כי קומאמבי היה לוחם חזק באחד משבטי הגורונים המסתובבים בעולם התחתי מתחת להיידרקרון, אולם נאלץ לברוח משם כל עוד נפשו בו, לאחר שהרג את בנו של הצ'יפ בקטטת שיכורים ליד שולחן הקלפים. סיפור ידוע לגבי קומאמבי הוא כי הוא אוהב "לעשות שמח", ולעיתים, בטוב ליבו בהוגאש, הוא מכריח את כל באי הבית לשיר שירי זימה ירודים בלשון ביבים בקול גדול כשהם מוחאים כפיים, ואבוי למי שיעז שלא לשיר, או שלא לשיר חזק מספיק.
קומאמבי משתכר לעיתים קרובות, ואז הוא נעשה אלים ומסוכן, ולא פעם הכה למוות שיכור-הוגאש שהתגרה בו בדרך זאת או אחרת, או פרץ לרחוב, כשהוא צועק וצווח, ומכה באלתו כל מי שהזדמן לו. פעם אחת, נתפס מכה בכל כוחו בבקתה ישנה ומטה ליפול כשהוא צווח במלוא גרונו "כלבה מחורבנת אחת, אני אלמד אותך לא לנבוח עלי ככה יותר!".
כך או כך, ברור לכל כי הפונדק של קומאמבי הוא מרבץ לפושעים וסוחרי אופיום, היושבים שם באין מפריע, בחסותו של הגורון האלים, ומתכננים שם פשעים ומבצעים לא חוקיים, כולל פשיטות על רבעים סמוכים והברחות סמים, אולם משמר העיר אינו מעוניין להסתבך עם קומאמבי, ואינו מעוניין להתקרב למקום, לפחות כל עוד לא עברו יושביו את הגבול.

ג) בית הקברות לעניים

בקצה הרובע, סמוך לאפיק נהר ההידראו, נמצא בית הקברות לעניים – שדה בור עלוב ונדכא, מבעית גם ביום אך ביחוד בלילה, שם, מתחת לענפיהם הפרושים של עצים מתים, עומדות שורות-שורות של אבני מצבה גסות ולא מסותתות, ובחלקות רבות הוצבו תחת זאת לוחות עץ שנשברו או נרקבו מזמן, והקברים בו כמעט ואינם מסומנים. בית הקברות מוקף בגדר עץ מרקיבה, מלאה גרפיטים גסים שנעשו בידי צעירים אלימים הסוגדים לשדים האוהבים להסתובב באיזור ולעשן בו אופיום בלילה.
מכיוון שבית הקברות הזה הוא המקום היחיד שאינו גובה דמי קבורה, נקברים כאן כל האומללים שאין בידי משפחותיהם כסף לקבור אותם במקום טוב יותר. הלוויה במקום זה משמעה בדרך כלל השלכת הנפטר האומלל לבור, כשבגדיו העלובים לגופו, ללא טקס כלשהו וללא תכריכים, שכן האב ג'ויס, שאמור, בין יתר תפקידיו, לתחזק גם את בית הקברות, אינו מבקר בו כלל ועיקר, ואינו עושה כל מאמץ לארגן לוויות מכובדות יותר.

מערת "בור העצמות": המקום המפחיד ביותר הוא המערה שבקצה בית הקברות, סמוך מאד למצוק הנופל אל נהר היידראו, מקום הנקרא "בור העצמות", לשם נזרקים אלמונים לא מזוהים שנהרגו והובאו לכאן – בדרך כלל קבצנים קשישים או שיכורים שקפאו למוות או נרצחו באכזריות בחוצות רבעי העוני, מטורפים חסרי בית, נוודים עלובים שאיש אינו יודע מי הם ומהיכן באו, וכך הלאה. המערה, מקום עמוק שכולו מרופד בעצמות אדם מתפוררות, נחשב כמקום מבעית, שאיש אינו מעז להתקרב אליו בלילה, והיו שנשבעו כי ראו אדים טמאים או שמעו צרחות שטניות לא-אנושיות בוקעות מתוכו.
מעל המערה מתנשא עץ מת גדול, שעליו תלוי כבר עשרות שנים חבל תליה גדול ועתיק, שאיש אינו מעז לגעת בו, ולידו, על אבן גדולה, חרוטות השורות הבאות:

"אכן טוב ומזין הוא פרי העץ,
אך טוב ומתוק ממנו פרי האדמה!"

איש לא יודע מיהו המח החולני שכתב את השורות האלו, אך עצם הזכרתן מעוררת בכל יודעי הדבר צמרמורת קרה, והן נעשו חלק בלתי נפרד מעשרות צ'יזבטים וסיפורי אימה שונים המהלכים בפונדקיה השונים של העיר.

שומר בית הקברות, "מיסטר קרוק": מכיוון שהאב ג'ויס, שהוא האחראי הרשמי על בית הקברות לעניים, וכן עוזריו, מתרחקים מהמקום ואינם טורחים לנהל את ענייניו כמעט כלל, בעל הבית האמיתי במקום הינו שומר בית הקברות, טיפוס מוזר ומבעית שאיש אינו יודע את שמו, וכולם מכירים רק את כינויו "מיסטר קרוק". אדם זה, הגר בבית השער הקטן והחרב למחצה של בית הקברות, הוא גבר גבוה, חסון ומכוער להדהים, ולפי הבדיחות המסופרות על בית הקברות, לעיתים קשה להבחין בין שוער האכסניה לבין דייריה. מיסטר קרוק, בעל פנים גסות עם שיניים מגודלות, חומות-רקובות, עיניים קטנות וטרוטות בגוון ירקרק בהיר מאד, כמעט נוטה לצהוב, אף שבור למחצה וזרועות ארוכות וחזקות, הולך תמיד כפוף, ודיבורו בטון הבס הנמוך, העילג והנוהם קשה מאד להבנה. הוא עטוי תמיד בלויי סחבות, שיש הטוענים שקשה להבדיל בינם לבין תכריכים, ועל ידו הימנית עונד צמיד ממתכת שחורה, הנראה דומה לאזיק מכוער של בית סוהר. המחרוזת שעל צווארו אינה טובה בהרבה, וגם היא נראית לרבים כמו שלשלת אסירים. מיסטר קרוק מהווה מקור לאינספור סיפורי אימה וזוועות. יש הטוענים כי הוא חופר בתוך קברים בכדי לאכול גוויות, יש הטוענים כי הוא זומבי למחצה, ואילו אחרים טוענים כי ראו את עורב הנשמות חומק אל תוך בית השער שלו באישון לילה, או כי השניים נראו כשהם מטיילים ביחד בין המצבות, כשקרוק הענק, הכפוף והמדדה מתנשא לגובה מעל עורב הנשמות הצנום, העטוי בברדסו השחור.

יתר הקברנים, העובדים ביחד עם קרוק, אינם טובים ממנו בהרבה – חלקם צעירים מסוממים המעריצים גוויות ואלמתים, חלקם אורקים מרובע סנאגא, וחלקם חסרי כל אלימים ופרועים, הנוהגים לטלטל את הגוויות ולחפש עליהן בקפידה לפני שהם זורקים אותן לבור, בכדי לבזוז מהן כל דבר שניתן למכור אותו בעד מטבע נחושת או שניים, ויחסם למשפחות המתים הוא גס, אלים ומזעזע.

ד) בית החולים "סנט רוג'ר"

לא רחוק מבית הקברות, ויש אומרים התחנה האחרונה לפני בית הקברות, נמצא בית החולים של הרובע, בית החולים סנט-רוג'ר – מבנה דו קומתי מכוער ומרובע, עשוי אבן גסה, שהמבנה העיקרי שלו שימש פעם כדיר-חזירים. זהו מקום עלוב ומוזנח להדהים, שאומרים כי המזבלה העירונית של היידרקרון נקיה יותר ממנו. החולים מוטלים על דרגשי עץ שלא נרחצו במשך שבועות, כשהם עטופים בסדינים מטונפים בכתמי דם, צואה ושתן, העוברים מחולה לחולה בלא שמץ של רחצה או כביסה. עכבראשים מתרוצצים באופן חופשי במסדרונות, ולא פעם מטפסים על המיטות ונושכים את החולים. האחים והאחיות של בית החולים הם חבורה של נוודים פרועים ושטופי אמונות טפלות, שנשכרו לתפקידם בידי ראש הרובע והאב ג'ויס בעד פרוטות, ואת היתר הם משלימים מפה ומשם, ביחוד ע"י גניבה חסרת בושה של חפצי ערך ומטבעות מהחולים.

מנהל בית החולים, אובריאן גרינארם: מנהל המקום והרופא הראשי שלו, טיפוס בשם אובריאן גרינארם, הוא ביריון מוזנח המסתובב כל העת בחלוק מוכתם ושורץ זבובים, כשסיגריה תקועה לו תדיר בפיו, פניו לא מגולחים ושערו ארוך ופרוע, ויש אומרים שורץ כינים. הוא אוהב מאד את איזמל המנתחים שלו, לו הוא קורא בחיבה "בוב המשסף", כשהוא נהנה להסביר לחולים באיטיות משועשעת ומפורטת איך הוא יפתח אותם עם "בובי שלו", ועד כמה הסיכויים לצאת מזה בשלום מעטים, וזכה בפי באי המקום לכינוי "דוקטור בוטשר"[5].
סיפור מפחיד המסופר על בית החולים ומנהלו הוא כי יש קומת מרתף, המוליכה אל מערה מטונפת החסומה בדלת ברזל, שמפתחותיה נמצאים רק אצל "דוקטור בוטשר" עצמו ואולי עוד אחד מאנשיו, ואי מי סיפר כי ראה או שמע כי הרופא הטוב מחזיק שם גולגולת מרקיבה ענקית של שור, מוקעת על חנית משוננת שחורה, וסוגד לה בריקודים פרועים מסביבה, והקרבת מנחות של בשר רקוב, המושך לשם מאות ואלפים של זבובים. דוקטור גרינארם, כמובן, מכחיש בתוקף.

"אגם הנופש": ממש לפני שעריו של בית החולים "סנט-רוג'ר", עומדת שלולית גדולה, המלאה מיים כמעט בכל עונות השנה, להוציא אולי את שיא הקייץ. מקום זה הוא מטרד לכל הרובע, ביחוד באביב ובתחילת הקיץ, אז הוא משמש מדגרה רבתי ליתושים, זבובי בהמות ויצורים דומים אחרים. המקום, שזכה לכינוי "אגם הנופש", מתהדר בקרקע בוצית המקיפה אותו, אליה זורק בית החולים את הזבל שלו, בעוד שאת המיים לכביסה ולרחצה (כאשר אלו נעשים סוף-סוף בידי צוות בית החולים), הוא לוקח משם. סביב "אגם הנופש" ניתן למצוא תמיד עדה של שיכורי הוגאש ומסוממי אופיום הרובצים לחופיו בתוך הבוץ, נוברים באשפה או שרועים לצידה בינות לבקבוקים ריקים ושברי בקבוקים. אחת השמועות טוענת כי האגם משמש גם, מדי פעם, מקום הטלת ביצים ליתושי ענק קטלניים, שתוקפים ורוצחים מדי פעם אחד או כמה מהשיכורים השרועים שם. מדי פעם בפעם, בעיקר בסוף האביב, פורצת מהאגם מגפה של מלריה או מחלה דומה, שמכה קשות ברובע ומדללת את אוכלוסייתו, ולעיתים אף מתפשטת לרבעים סמוכים. יש הטוענים כי ראש הרובע ושלטונות העיר בכלל נמנעים בכוונה מלטפל במקור הבעיה הזו, משום שהם מרוצים מדילול האוכלוסיה, וכפי שהעיר ראש הרובע בציניות אכזרית פעם "היתושים דואגים שיהיו לנו פחות פיות מיותרים להאכיל".

IV) ראש הרובע, דונלד דאפרהולם
ראש הרובע, פקיד עיריה בשם דונלד דאפרהולם, אדם תככן ומושחת עד היסוד, התמנה לתפקידו לפני כשלוש שנים, לאחר שהסתבך בפרשת מעילה בכספים בתפקידו הקודם, ונשלח לכאן הן בתור עונש והן בכדי להשתיק את הפרשה, שיש האומרים כי בכירים ממנו היו מעורבים בה.
דונלד, אדם חמדן וצבוע, רוצה לעבור תפקיד במהירות האפשרית, ומרבה להתחנף לראש העיר ולבכירי מנהל אחרים, ולהראות להם כיצד הוא "חוסך בכספים" - מה שבא, כמובן, על חשבון האומללים ברובע, שדונלד מתייחס אליהם באדישות חסרת-לב. ראש הרובע זכה לכינוי
"רב-חתולן", בשל האוכל שהוא מביא לבית התמחוי, שיש מלגלגים כי אין בהמה טמאה שלא הובאה ל"בית החסד" בשל חריצותו של ראש הרובע, וכי יש לו קשרי עסקים פוריים וממושכים עם האיטליז של שומאק (ראה התיאור של רובע סנאגא), כל זאת בכדי להוציא כמה שפחות מהתקציב שניתן לו מהעיריה, כשאת היתרה בחלקה הוא מראה לממונים עליו כ"התייעלות וחסכון בהוצאות" ואת השאר הוא משלשל ככל הנראה לכיסו, מה שראש הרובע מכחיש בזעם, אך בלא הואיל. כמו כן, טוענים כנגד דונלד דאפרהולם כי יש לו קשרי שוחד קבועים עם פושעים, ביחוד עם ג'וני לאנג, הקונה בדרך השלמונים את העלמת העיין של ראש הרובע מכל עיסוקיו העברייניים בתחומי רובע "מצולות השמחה".

V) סיפורים אפלים נוספים על הרובע

א) סוחרי האיברים

שמועה אפלה המסופרת על רובע זה מדברת על פעילותם של סוחרי איברים, הרוצחים חסרי-כל אומללים בכדי להוציא מהם את אבריהם הפנימיים ולמכור אותם לכל מיני טיפוסים שהשתיקה יפה להם[6].

ב) אנדרס מלך האביונים

שמועה אחרת, מפחידה לא פחות, מספרת על אדם בשם ברטולד אנדרס, בעל מלאכה קטן שאיבד את כל הונו ועסקו למלווה בריבית, ואיבד את משפחתו בשריפה שהציתו אנשי "גילדת גובי החובות". אנדרס המריר הפך למהפכן, שניסה לחולל מהפיכה כנגד השלטון ע"י מרד של עניים, נוודים וחסרי-כל (קיץ 2423), נסיון פתטי שדוכא בנקל ובמהירות ע"י משמר העיר. אנדרס הוצא להורג בתליה, והושלך למערה שבקצה בית הקברות לעניים ("בור העצמות"). סיפור אפל טוען כי אנדרס קם במחשכים בתור אלמת מזעזע, הקורא לעצמו "מלך האביונים" – יצור קטלני, הלוחם כשפטיש מלחמה אדיר בידו האחת, ומגל אדום ומבעית בידו השניה. השמועות טוענות כי "מלך האביונים" הקים לשירותו צבא של חסרי-כל שמתו מוות אלים והוקמו כשלדים, זומבים וג'ולים (ואולי גם יצורים מסוכנים יותר), וכמה מהם רודפים את איזור בית הקברות ואף את הרחובות הסמוכים בלילות החשוכים, מחפשים קורבנות, ויש האומרים כי "מלך האביונים" מתכנן, לילה אחד, כשיהיה חזק מספיק, להצעיד את צבאו להתקפה על הרובע כולו ואף מעבר לו - נקמה אכזרית בעולם החיים, שהתאכזר אליו כל כך כשהיה אדם חי.

בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע

בחזרה אל דף המבוא לאימפריה ההידרוסטית

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום

[1] אשר התערובתם ברובע ברייטון (ראה ערך) הצילה אנשים רבים מעוני מחפיר והפכה אותם לקהילה מצליחה.

[2] גם מפני שב"עץ הברכות" בניגוד ל"בית החסד", האביונים רשאים לשבת ולאכול בפנים, ולא נאלצים לצאת החוצה כשהאוכל בידיהם.

[3] אל הים, שנחשב לחשוב באלי הידרוסט.

[4] ענק בעל אוזני פיל ענקיות, ראה בתיאורי רובע הפעמונים, עמ' 44.

[6] בדומה למעלליו של "תיאודור הגבאי", ראה בתיאור רובע ההיידראו-סיטי.