הארצות של העולמות המוכרים
רקע כללי |  ארצות |  מפלצות אלים ואמונה דמויות |  גזעים


רובע האקלי

מהות כללית: רובע אפלולי, דל ועלוב, המשמש כרובע המגורים לרבבות הפועלים העובדים ברובע הארובות. מקום אומלל, צפוף ומוכה גורל, המתאפיין בפקידי ממשל אכזריים ומושחתים במיוחד, ועומד עדיין בצילו של מרד פועלים שדוכא בנחלים של דם לפני שנים מספר.   


I) תאור כללי ואתרים חשובים ברובע
רובע האקלי העלוב, הרעוע ונוטף המיים הוא הרובע בו מתגוררים מרבית פועלי היידרקרון, העובדים באיזור בתי המלאכה והמפעלים הגדול הסמוך לרובע ממזרח[1]. רובע האקלי, רובע של סמטאות צרות בינות לבתי אבן גבוהים, בני שלוש, ארבע ולעיתים גם חמש קומות, שרובם המכריע סדוקים, רעועים, נגועים באיזוב וטחב, לוהטים בקיץ ונוטפי מיים בחורף - עובדה שהקנתה לרובע האקלי גם את הכינוי "הרובע הדולף".
רובע האקלי, המזכיר במעט את "רובע העמל" הידוע לשמצה מרוטמייר, הינו, כמו מרבית רבעי העוני האחרים של היידרקרון, מבוך של סמטאות מלוכלכות, מלאות בערמות אשפה ודומן שמנוקות רק כאשר הן מתחילות לחסום את המעבר או כאשר מתפרצת מגפה. התעלות ברובע האקלי מוצפות תמיד במיים עכורים, שרובם גולשים לרובע מהמדרון המטפס מעליו בצפון אל עבר העיר העילית, המזרימה לכאן את ניקוז הגשמים שלה, מה שגורם למכות יתושים בקיץ, ולא פעם למכות רפשנים, בעיקר באביב ובסתיו.

 

א) כיכר היבבות

המקום המפורסם ביותר ברובע האקלי הינו כיכר גדולה ומטונפת ליד גבולו המזרחי, שבמרכזה עומד עץ עתיק ועלוב, מת למחצה, שענפיו מדולדלים וכמעט חסרי עלים. המקום, הנקרא "כיכר הצמרת", ידוע יותר בכינויו העממי "כיכר היבבות". יעודה העיקרי של הכיכר, בשעות היום ובעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, היא מקום ריכוז לפועלים לא מקצועיים ולעניים חסרי-כל המחפשים עבודות מזדמנות, ונבחרים בידי מפקחי עבודה הבאים מ"רובע הארובות" ולעיתים גם ממקומות אחרים, המתייחסים אליהם בגסות, ומנצלים את המצוקה בכדי לשלם שכר רעב, לרמות ולעשוק.
המחזה קורע הלב הנפוץ מאד בכיכר הוא חבורה של מסכנים רעבים ומיואשים שלא מצאו עבודה כלשהי, הרצים אחרי משגיח העבודה בתחינות ויבבות, מושכים בשולי מעילו ומתחננים שיקח אותם, אפילו בעד קומץ עלוב של מטבעות נחושת, ונענים בקללות, מכות ודחיפות
ומכאן שמה של הכיכר בפי העם "כיכר היבבות".

דונגה הענק: על "כיכר היבבות" ממונה גברתן מטעם משמר העיר במטרה לשמור על הסדר ולמנוע התפרעויות והתקפות כנגד מפקחי העבודה. המפקח הנוכחי, ענק גבעות מפחיד בשם דונגה, הידוע בזקנו הפרוע, הכהה, ובשערו המדובלל והארוך, נהנה להסתובב בכיכר כשחיוך מטומטם על פניו השעירות, ופטיש ענק בידיו, כשהוא בועט וחובט בלא רחמים בכל פועל המפר את הסדר. למראה הסימן הקל ביותר של התקפה כנגדו, דונגה חושף בהנאה את שיניו הסוסיות, כשהוא מגרגר "פ-ט-י-ש!" וחובט בפורע החוק האומלל בפטישו הנורא, שדי במכה אחת ממנו בכדי לשטוח ארצה כל פועל, ובמקרים לא מעטים, בצורה כזו שהקורבן לא קם עוד לעולם. אם פורע החוק לא מת, דונגה מאותת לבריוני המשמר, הגוררים אותו, פצוע ושותת דם, אל בית המעצר של הרובע (ראה ערך בהמשך).

 

הכיכר לאחר רדת החשכה: עם רדת הערב, מתחלף המחזה בכיכר, השייכת כעת לשיכורים, חסרי בית אומללים ובעיקר לזונות זולות, רבות מהם חולות במיני מחלות מדבקות, וכולן מוזנחות, ומחפות על חייהן האומללים בגסויות וניבולי פה. התעריף הרגיל הוא מטבע נחושת או שניים, לעיתים רחוקות מעט יותר, עבור בילוי של שעה או שעתיים ללקוח, בדרך כלל פועל עני, המנסה להמלט בדרך זו מדאגות חייו הנדכאים. משמר העיר פושט לכאן לעיתים, תופש כמה זונות, וגורר אותן בגסות לבית המעצר של הרובע, אולם לא עוברת רבע שעה מאז הפשיטה, והזונות שבות להתנחל בכיכר. הרצון להרוויח כמה פרוטות בכדי לאכול, ככל הנראה, חזק מאימתו של משמר העיר.

ב) גבירת הזנות ברובע, מיס שריל פטסון

למרות של"ג'נטלמן השעיר" ג'וני לאנג ("שיני סוס") יש דריסת רגל כלשהי בשוק הזנות ברובע, ולא מעט פרוצות הינן עצמאיות, הרי מרביתו של עסק מפוקפק זה ברובע האקלי עובר דרך מאדאם שריל פטסון ומשרדה הקטן והמבחיל לא רחוק מהכיכר. פטסון, אשה שמנה, העוטה תמיד איפור כבד, גס ומגעיל, בעלת שפתיים עבות ושער שחור צבוע לבלונד זול, ידועה בלשון הביבים שלה, באכזריותה ובעורמתה. היא מתפרנסת מדבר אחד בלבד - ניצול מצוקתן של נשים מיואשות וחסרות כל, בדרך כלל פועלות שפוטרו מעבודתן, ויש להן ילדים קטנים התלויים בהן, ודרדורן לזנות, תוך שעבודן המוחלט למרותה הגסה והנצלנית.
חוזי העבודה של מיס פטסון: העסקה של פטסון עם "הבשר הטרי" כפי שהיא קוראת בלא בושה כלשהי לאומללה הבאה אליה, היא תמיד מאותו סוג - פטסון נותנת לה מלבושים מתאימים, איפור זול, קומץ מטבעות וכמה "שיעורים" בתורת הזנות, ובתמורה, האומללה חותמת על חוזה ובו היא מתחייבת לתת לפטסון 50% מרווחיה כל עוד היא עובדת בתחומי הרובע, ולעבוד במקצוע ברובע האקלי תקופה הנעה בין שנתיים לחמש שנים. כל באי הרובע יודעים לספר כי חוזה כזה הוא סופי עבור החותמת, ובדרך-כלל, היא תשאר פרוצה עלובה עד סוף ימיה הקצרים, קרי, עד שמחלה, רצח בידי סוטה אלים או בשל מכות המשמר, הקור החורף או האומללות יעבירו אותה לתחנה הסופית בית הקברות לעניים שבפאתי רובע מצולות השמחה. מאדאם פטסון יודעת יפה כיצד לאכוף את החוזים שלה. היא מקושרת לביריונים ואנשי אגרוף, העוקבים אחרי כל מי שמנסה לברוח מהרובע לפני תום התקופה, ולעיתים ("בטעות") גם אחריה, לוכדים אותה ומכים אותה מכות רצח או גרוע יותר, עושים זאת לילדיה הקטנים, בדרך-כלל בהוראה מפורשת מפיה של פטסון, הנוהגת לומר "אני אוהבת מאד ילדים קטנים, ענוגים וחמודים. הם עוזרים לי להיות בטוחה שאמם תקיים את החוזה".
משום מה, למרות העובדה כי משמר העיר רודף אחרי הפרוצות חסרות הפרוטה, מכה אותן וגורר אותן למאסר, הוא מעולם לא נטפל למאדאם פטסון, המנהלת את עסקיה המטונפים בגלוי ובלא מורא כלשהו של החוק. בפעמיים היחידות שנעצרה מאז החלה פועלת ברובע, לפני כ11- שנים, שוחררה מיד, ומעולם לא ניסו פקידי המנהל להחרים את משרדה או לסלק אותה מהרובע.

 

ג) פונדק "צריפו של דוד ג'ו"

ברובע האקלי קיימים פונדקים זולים ועלובים רבים, שהידוע והגדול ביניהם הוא "צריפו של דוד ג'ו": בית אבן דו-קומתי גדול ומטונף, העומד בסמוך לכיכר היבבות. הפונדק מגיש בשר זול, מרקים, ירקות לא-טריים, תבשילים שמנוניים ועכורים וכ"ו הכל במנות גדולות ובמחיר זול, מה שמושך לשם פועלים רעבים רבים. האולם הגדול של הפונדק, כמו גם מטבחו, מטונפים להדהים, ועכבראשים מתרוצצים לא פעם על הרצפה בינות לרגלי האורחים, ומדי פעם אף קופצים על השולחנות וטועמים מהמנות, מה שגורר גידופים נזעמים והשלכת חפצים בעקבות המזיקים החצופים.

בעל הפונדק, שידוע בכינוי "דוד ג'ו", הוא אדם מגודל וחסון, הנראה תמיד כשהוא עטוי סינר מטונף, נושא מגשים גדולים, מוזג משקאות זולים, בעיקר בירה עכורה וג'ין זול שטעמו כמעט כמי אפסיים (אולם לא הוגאש[2]), ולא פעם לוגם מהם בעצמו, טועם מהמנות של האורחים בידיים מטונפות, וכך הלאה. ל"דוד ג'ו" יש פה מטונף המדבר בסלנג הירוד ביותר, ותמיד עולה ממנו צחנה מתועבת של זעה חמוצה, בשר רקוב, דם ואלכוהול.
דיקו הטבח: גרוע מדוד ג'ו, הוא הטבח הידוע לשמצה שלו, המכונה "דיקו" אדם רחב, בעל פנים קופיות שעירות המזכירות לכולם גורילה זועם, ראש קרח כמעט לחלוטין, המעוטר מנגד בזקן פרוע ומדובלל, מלא תמיד בשאריות ריר ורוטב קרוש. השמועות על "דיקו" הן איומות ונוראות החל מבחישה בסירי הענק של המטבח בידיים מלאות באשפה, בישול עכבראשים ונבלות, קניית מצרכים מהאיטליז של שומאק, וכלה ביריקות והטלת מימיו לתוך המרק, וגירוד כבוד אחוריו בכף הבחישה הגדולה בה הוא מערבב את התבשילים. דיקו הוא אלים מאד, חובט ובועט בזעם בכל זר שנכנס למטבח, ולא פעם רב עם בעל הבית, ואז הוא פורץ מהמטבח, כולו מטונף וזקנו נוטף רוטב, נוהם ומקלל בקולו העבה, כשהוא מנופף בכף הגדולה שלו או במערוך, אולם למרות המריבות שלו עם בעל הבית, דיקו הוא חלק בלתי נפרד מהפונדק, ולא פעם שומעים את בעל הבית צועק לעבר הדלת האחורית.
"דיקו! תזיז ת'תחת השמן שלך ותביא לאדון ליד הדלפק מנת מרק-בשר יפה על הכיף-כיפאק! והפעם, יא-צואן מסריח בן שימפנזה, על תעשה הצרכים שלך בפנים!", ואז הוא לוגם מספל המשקה שלו ונאנח בדמעות תנין "אי
אם אני אפשוט ת'רגל פעם, זה יהיה בגלל הדיקו המחורבן הזה, אני אומר לך".

נקטר הצפעוני: לפני כשנה, החל צמח מוזר, דמוי גפן בגוון אפרורי, לגדול סביב דירת הקרקע של פועל עני, לא רחוק מהפונדק. "דוד ג'ו" פיתה בנקל את הכסיל למכור לו את הבעלות על הדירה והגפן, ועד מהרה החל מפיק ממנה משקה אלכוהולי חדש "נקטר הצפעוני" משקה מוזר ואפרורי, המלחשש ותוסס בחוזקה כאשר מוזגים אותו לספל. נקטר הצפעוני, שהפך ללהיט בקרב הפועלים העניים, הוא משקה אלכוהולי חזק מאד, הגורם להרגשה חריפה מאד של סחרור, ולעיתים לכל מיני הזיות על נחשים, או שהשותה חולם שהוא עצמו נחש ענק וטורף, הבולע חיים את אוייביו ושונאיו השונים. פועלים רבים החלו מבזבזים את הפרוטות המעטות שהם מרווחים על המשקה החדש (ספל ממנו עולה שלוש פיסות כסף, ואילו בקבוק גדול עולה 4-3 פ"ז). רבים משותי המשקה הקבועים שינו אופיים בהדרגה והפכו לאנשים אלימים מאד, מה שהעלה מאד את אחוז הנשים המוכות והתגרות האלימות ברובע. המפקח האחראי על הרובע שקל לאסור על מכירת המשקה, אולם לאחר ש"דוד ג'ו" בא לבקרו עם מספר מתנות צנועות, שינה הלה את טעמו, והחליט כי "המשקה לא מזיק די הצורך בכדי שיהיה צורך להתערב בחייהם הפרטיים של נתיני המלך הטובים".

 

II) הממשל והמנהל ברובע האקלי

עיריית היידרקרון ואנשי המלך כמעט ואינם מתעניינים ברובע האקלי, המופקד בידי מפקח עירוני ואנשי מנהל ותיקים ושחוקים, שלא הוחלפו מזה שנים רבות ואין עליהם כמעט כל פיקוח. כתוצאה מכך שלטונות הרובע הינם בין המושחתים ביותר בהיידרקרון, ועושים הכל מלבד לדאוג לענייני התושבים, ביחוד כאשר הדבר מתנגש עם עשיית רווחים והפקת טובות הנאה אישיות שלהם עצמם.

 

א) המפקח המופקד על הרובע, צ'רלס קול:

המפקח העירוני על הרובע הינו צ'רלס קול, אדם שמן מאד, מקריח לחלוטין ולבוש בהידור קרתני, כשהוא עוטה תמיד מעיל וצילנדר שחורים עם חפתים ושוליים מוזהבים, ואוחז מטה שקצהו משובץ באבן יקרה. המפקח, שנוסע ממקום למקום בכרכרה מפוארת, כמעט ואינו מכיר את הרובע, מעבר למה שדרוש לו בכדי להפיק טובות הנאה ורווחים אישיים. הוא אדם גס, שאינו מסתיר את בוזו הרב לפועלים, וכאשר הוא מואיל בטובו לקבל משלחת מהם, הוא פותח תמיד ב"מה רוצה האספסוף הפעם?" כשהוא רובץ עמוק בכסאו הנוח והמרופד. ידוע לכל כי המפקח קול כמעט ואינו עובד במשרדו, אלא עסוק בשתיית פורט, עריכת עסקאות פרטיות, בעיקר עם בעלי בתי-חרושת מרובע הארובות, סוחרים ופקידי מנהל אחרים, בדרך כלל על חשבון הפועלים של הרובע.

 

ב) קצין המשמר של הרובע, סרן ראלף גרילי

שנוא עוד יותר על הפועלים הוא קצין המשמר של הרובע, ראלף גרילי, המכונה בלגלוג גם "גרילי סמוק-לחיים" בשל לחייו המטופחות, הדשנות והסמוקות משתיית אלכוהול. גרילי, שכמעט ואינו נראה בלא סיגר גדול ומשובח בפיו, הוא אדם ציני, מושחת עד היסוד ומתנשא, הנהנה להעליב ולהשפיל את הפועלים בכל דרך אפשרית, ואין כמוהו מהיר בשיסוי כלבים בפועלים מתפרעים, או פקודה למשמר להשתמש בנשק קטלני בדיכוי מהומות.

גרילי, שהיה פעם הרפתקן שהסתובב בחלקים רבים של העולם התחתי, ואחת השמועות עליו לוחשת כי היה מעורב בפרשה מיסטית אפלה אי-שם, נראה לעיתים קרובות מפקד על סיור, כאשר כלב שאול מזרה אימים ומגודל בשם "דראקו" הולך איתו, קשור ברצועה, ורק מחכה להזמנות להסתער ולשסע אנשים לגזרים בנשיכתו, או לשרוף אותם בנשיפת האש הנוראה שלו. גרילי אוהב מאד את כלבו זה, ולא פעם, הוא נשמע אומר "ארצה דראקו, ארצה, בחורי הטוב! לא, עכשיו אסור לך לשסע את הנמלים הקטנות והמלוכלכות העוברות שמה, אבל אל תדאג, אם הם רק יתפרעו, כולם שייכים לך!"

גרילי כלל אינו מרשה לתושבים לפנות אליו, או להביט בו בגובה העיניים, ועונשו של כל המעז לעשות זאת הוא מכות נמרצות "אתם חרקים בזויים וכפויי טובה, נמלים עמלות קטנות שלא יודעות דבר על העולם, ושורצות בחוריהם עד שהמיים מציפים אותכם, כפי שראוי לכם!" הוא נוהג ללגלג על הפועלים, השונאים אותו שנאת מוות. לא פעם, הותקף בידי סכינאים ברחוב, או סבל מנסיונות התנקשות אחרים בחייו, אולם גבר על כל התוקפים בנקל, ואילו שלא מתו ממכות חרבו ואלתו ולא נשרפו ונטרפו בידי "דראקו", סיימו את חייהם ביום המחרת על קצהו של חבל שנמתח מהעץ המת בכיכר היבבות, וגופותיהם התנדנדו שם מספר ימים עד שנתן המשמר אישור להביאן לקבורה.

 

ג) האחראי על גביית שכר הדירה, מיסטר מלווין ג'קובס

הטיפוס השלישי הידוע לשמצה במנהל הרובע הוא האחראי על שכר הדירה, מיסטר מלווין ג'קובס, אדם לבוש בהידור, בעל משקפיים עבים, אף נשרי עקום ומכוער, ופנקס חשבונות נצחי ומדוייק להדהים, שאף אחד לא הצליח לרמותו, אף לא במטבע נחושת שחוק אחד.

ג'קובס, שקיבל את תפקידו לפני כשנה וחצי, לאחר שלוש שנים שעבד בתפקיד דומה ברובע העמל ברוטמייר, הוא האדם השנוא ביותר על התושבים אחרי גרילי. הוא אימץ את "חוק שלושת הימים" הידוע לשמצה מרוטמייר, לפיו כל משפחה שמאחרת יותר משלושה ימים בתשלום שכר הדירה לעיריה[3] נזרקת מיד ובלא שהות אל הרחוב, והוא מבצע אותו בדייקנות מרושעת, ואינו מוכן לותר לעולם אפילו על פיסת נחושת "אתם לא שווים שהעיריה הטובה שלנו תפסיד מטבע נחושת בגללכם, עלובי נפש מצחינים!" הוא נוהג לומר בקולו המונוטוני, חסר הרגש. מיסטר ג'קובס לא הסתפק ב"חוק שלושת הימים" שהביא, אלא שכלל אותו, ומכיוון שהוא רואה עצמו כאדם אדוק מאד, לפחות במגעיו עם הפועלים, ואת שמירת המוסר הציבורי כחלק מתפקידו, הוא מרבה לסייר בדירות ולחטט בחייהם ובמעשיהם האישיים של הפועלים, ומטיל קנסות כבדים או אף זורק לרחוב על חטאים מוסריים, כגון ניאוף, ציורי זימה על הקירות, ועוד כהנה וכהנה, ולעיתים הוא מתעקש לערוך "מבחני מוסר" מרגיזים ומשפילים לבעלי הדירות. ג'קובס מוקף תמיד בביריונים חמושים, מאז ניסה פועל נואש וזועם שלא הצליח לעמוד בשכר הדירה לרצוח אותו במכות גרזן, וג'קובס, שנפצע קלות, בקושי הצליח למלט נפשו בבריחה מהירה, כשהוא צווח "הצילו! הצילו!" במלוא גרונו, ובסופו של דבר מחליק ומשתטח אפיים ארצה לתוך שלולית ביוב, להנאתם הרבה של העוברים ושבים.

 

ד) איזור המנהל בצפון הרובע

איזור המנהל הקטן בצפון הרובע הוא איזור סגור, שהכניסה לפועלים ושאר בלויי בגדים אליו אסורה בתכלית ללא מטרה מוגדרת ואישור שקשה להשיגו. מלבד משרדי המפקח ופקידיו, המקום מכיל את מפקדת המשמר, ובית המעצר של הרובע, אליו מושלכים פועלים מפרי סדר, פרוצות, פושעים שנתפסו וכ"ו לכליאה עד שיובאו בפני בית-משפט, ולעיתים קרובות למעצר סתם של כמה ימים רווי סבל והתעללות, עד שהם נזרקים בחזרה אל הרחוב
.
בית המעצר לפועלים: המעצר, בניין בן ארבע קומות, ששתיים מהן מתחת לפני האדמה, מקום חשוך, טחוב, עלוב ומפחיד, מנוהל בידי הסרג'נט ג'וני אייג, איש משמר זקן ואיום למראה, שתום-עיין, שחלק מפניו כוויות לנצח בשל שריפה אליה נקלע לפני כ-20 שנים, צולע ונשען על מטה, החוגר סכין שחיטה ארוכה ואלה כבדה, ונושא תמיד שוט כלבים ארוך בידו. קולו סדוק, עכור ועילג, המזכיר לרבים גרגור של שרץ טמא. סרג'נט אייג מנהל מזה 15 שנים לפחות את בית המעצר. התעללות באסירים, הן מילולית והן פיזית, היא אהבת חייו, והוא מרבה ללגלג על האסירים, בקוראו להם "מילורד" או "מיליידי" כשהוא זורק לתאיהם את ארוחתיהם העלובות, שנאמר עליהן שהיו גורמות לכלבי-חוצות להקיא בגועל. הוא מנצל כל סיבה בכדי להכות ולהצליף, דבר בו הוא טוב מאד, למרות גילו המתקדם, כשהוא משתמש בשוט, חגורה, אלה ולעיתים גם כלי בית ומוטות, ויודע בדיוק אילו נקודות כואבות במיוחד לכל אסיר, כשהוא מכוון את מכותיו השפלות בדיוק לשם. הוא אוהב מאד לבעוט בפניהם של אסירים, או להענישם בהצלפת שוט טבול במלח.

 

פונדק "פרגית האושר": באיזור המנהל נמצא גם פונדק קטן ומטופח בשם "פרגית האושר", המשמש את אנשי המנהל והמשמר, והכניסה אליו לפועלים אסורה בתכלית האיסור, ועונשה מלקות שוט, מעצר של כמה ימים בידיו האוהבות של סמל אייג, וקנס כספי גדול. המקום הסנובי והמצוחצח, המגיש בשרים משובחים, ומתמחה בעיקר ב"סופט קארי", תבשיל נתחי פרגית רכה מתובלים על מצע של ירקות טריים ותפוחי אדמה, משמש מרכז בילוי לאנשי המשמר והמנהל, המתפארים שם בשחיתויות ובהתעללות בפועלים בלא שום בושה, ולא פעם מתכננים בגלוי, על מנת תבשיל פרגיות וכוסית של יין פורת, את המבצעים הבאים שלהם. לשלושת ראשי המנהל המפקח קול, גרילי וג'קובס, יש אגף קטן ומצוחצח משלהם, שם ניתן למצוא אותם אוכלים בצוותא כמעט כל ערב, מציקים ונוזפים במלצרים, לוגמים יין משובח, משחקים קלפים, מדברים על ענייני היום ורכילויות מהחברה הגבוהה, אליה שלושתם חולמים להשתייך בבוא היום, ובעיקר רוטנים על אודות הפועלים, אשר "מחציפים פנים יותר ויותר לאחרונה", או על אודות התנאים לעובדי העיריה, אשר "מדרדרים משנה לשנה".
המפקח ומפקד המשמר, לפחות לאחרונה, החלו לרטון על מעט הפיקוח שעודו מוטל עליהם, ביחוד על הוטו שהוטל על תוכניתם לאמץ את המנהג של עיירית רוטמייר לשכור ציידי-אדם אשר תופסים נוודים וחסרי בית בתשלום, אותם התכוון הצמד להשליך אל רובע מצולות השמחה "בכדי שלא יזהמו את הרובע הזה, שגם כך מלא יותר מדי בפסולת אדם מסריחה". כעת, הם ממורמרים מאד, וטוענים כי אלו שלמעלה לא נותנים לאנשי מנהל מסורים וחרוצים למלא את תפקידם כיאות.

 

III) סכנות וסיפורים אפלים ברובע האקלי

רובע האקלי, כמו כל רבעי העוני, נגוע בפשיעה רבה, הממררת את חיי תושביו, והופכת אותו מסוכן מאד, בעיקר בלילות. הרובץ שורץ כייסים, שודדים ורוצחים, שיכורים אלימים המסוגלים לשסף אדם לגזרים בסכיניהם בעד פרוטה לקניית כוסית משקה, סוטים ואנסים. ברובע האקלי יש גם מספר שמועות וסיפורים אפלים, המפרנסים את שעותיהם הפנויות של רכילאי האיזור ליד כוס המשקה הירוד ושולחן הקלפים הטחוב בשעות לילה מאוחרות של אחרי העבודה.



א) כנופיית "הבהם המיוזע"
הכנופיה הידועה, הפעילה והמרגיזה ביותר היא כנופיה גדולה הקרויה "הבהם המיוזע". כנופיית פשע זו מונהגת בידי שודד-רוצח שברח מהכלא בשם רובי לומן "פגיון אפור", שהצליח להשיג מהעולם התחתי בהם-סער אדיר, שחור כליל, שמטיל אימה ברחובות הרובע, וממנו בא שם הכנופיה. הכנופיה מטילה אימה ברחובות רובע האקלי, שודדת, בוזזת, מכה וסוחטת, ורוצחת כל מי שמהין להתנגד לה. אנשי הכנופיה הם לוחמים מיומנים מאד, שהפילו כבר לא מעט שומרים ממשמר העיר, ועד עתה הצליחו תמיד להתחמק ולהעלם בזמן, ורק מעטים מהם נתפסו וסיימו את חייהם (בדרך כלל) על חבל התליה.

 

ב) האגדה על הנדל השחור

הסיפור הידוע ביותר ברובע הוא האגדה על הנדל השחור יצור מיתולוגי, הנראה כחרק ענק רצחני, שמן ושעיר, כולו שחור כליל, המסתובב ברובע ומתחת לו בלילות, כשהוא יונק ושותה סבל וצער, וככל שמכים בפועלים ומתעללים בהם יותר, כך הנדל השמן הולך ומשמין, הולך וצובר כוחות, ואיש אינו יודע מה יקרה לרובע כאשרהיצור יצבור כוחות די-הצורך.
מפקחי העבודה ואנשי המשמר צוחקים בבוז על הסיפור, שהם מכנים אותו "בדיה של פועלים עצלנים וטפשים, המקווים שירחמו עליהם יותר בדרך הזו", אולם לאחרונה נרצחו ונטרפו שלושה חסרי בית משוטטים בידי חרק ענקי ומזוויע, שנעלם בלא להשאיר עקבות, וכל פועלי הרובע בטוחים כי מדובר בנדל השחור, וכי הרציחות הן אות כי כוחו הולך ומגיע לסף המסכן את כל הרובע, ואולי אף יותר מזה.

 

ג) מערבולת המזל האפל

סיפור אחר מדבר על מערבולת שחורה הנגלית מדי פעם בלילות למי שהיא בוחרת, וקול נשי אפל עולה ממנה, מבטיח לאותו פועל מזל טוב וכסף רב בעד מחיר אחד בלבד - נשמת תינוקו שעוד לא נולד.  גם סיפור זה מבוזה ונלעג בידי המשמר ומפקחי העבודה, שרבים מהם מעירים בבוז "מי רוצה בכלל את נשמתו המסריחה של תינוק-פועלים עלוב?", אולם למרות זאת, יודעים רכלני הרובע לספר כי כמה וכמה פועלים עניים שהתעשרו באופן מפתיע ועזבו את הרובע בשנים האחרונות, סבלו קודם לכן מהולדת ילד מת, שכל שנותר ממנו בעת לידתו היא קליפה חיצונית ועצמות בלבד.

 

 

 

בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע


בחזרה אל דף המבוא לאימפריה ההידרוסטית


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001
בניית האתר :
The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום

 

 

 

 

 



[1] רובע הארובות, ראה ערך.

[2] דוד ג'ו טוען כי "כאן פונדק מהוגן, לא משתנה מזויינת של אורקים, ורק זה למה סחבק מפסיד רווח ולא מכניס לכם הוגאש", אולם הטעם האמיתי, לפי השמועה, הוא פחדו משיכורים אלימים, ביחוד אורקים, ששרפו פונדק קודם שניהל ברובע עוני אחר בעיר לפני כ8- שנים.

[3] שרוב מוחלט מהדירות ברובע הן בבעלותה ומושכרות לפועלים בעד תשלום חודשי, כמו ברובע העמל ברוטמייר.