הארצות של העולמות המוכרים
רקע כללי |  ארצות |  מפלצות |  אלים ואמונה |  דמויות |  גזעים

רובע רוח הערביים

מהות כללית: רובע מהודר ושקט, די קרתני, בצפון-מערב היידרקרון, שאחוזותיו בנויות על
רמת Wildforge העתיקה. ידוע בעיקר בטיילות הרומנטיות שלו, האהובות מאד על זוגות צעירים, וגם בשל מספר טיפוסים מוזרים שהתיישבו בתוכו.

I) תאור כללי של הרובע

רובע רוח הערביים היפיפיה, שוכן על רמת Wildforge הנישאת מעל רובע הטיילת ומשתפלת במתינות כלפי מעלה ככל שממשיכים צפונה, בואך אל מדרוניה התלולים של גבעת הכתר. בעבר הרחוק, לפי אגדות אפלות, שכנה כאן מצודה גדולה של סאראו, אשר חלשה על האגם וסביבותיו, ובתוכה מפחה ענקית ומבעיתה. אלא, שהמצודה חרבה לפני כמעט 3,000 שנים בידי הולקיריות, ולא נותר ממנה ולו זכר (מלבד השם) עוד שנים רבות בטרם הוקם הרובע בשלהי המאה ה21- לספירת הילאסיאס. אגדות מספרות, מכל מקום, כי מדי פעם מסוגלים אנשים בעלי רגישות מאגית חזקה לראות מראות מוזרים ואפלים מתערפלים לרגע ברוח, או לשמוע, באופן קלוש ומרוחק, קול הלמות פטישי מפחה אדירים הבאים מאי-שם, אולי מבטן האדמה ואולי ממימד אחר, זר ומרוחק. הזכר המוחשי היחיד לשוכניה העתיקים של הרמה, מלבד השם, הינו פסל בזלת קומי משהו של טיטאן בקסדת קרניים, המחזיק פטיש אדיר בידו האחת, ושופר עצום בידו השניה[1], המצוי באחת מכיכרות הרובע.

רובע רוח הערביים דהיום נחשב לאחד היפים ברבעי עיר הבירה, אם לא היפה שביניהם, ומכיל אוכלוסיה מהמעמד הגבוה, רובה בורגנים עשירים ומיעוטה בני אצולה ובעלי אדמות. הוא מפורסם בשל השדרות הרומנטיות שלו, שמקצתם אינן נופלות בהרבה מהטיילת המפורסמת של רובע הטיילת (אם כי הומות פעילות הרבה פחות), ובגניו המבושמים, על העצים העלפיים השתולים בהן, אשר לובשים מראה מרהיב בעת זהב השקיעה של בין הערביים, ומכאן בא לרובע שמו. בתי הרובע הם בתי אחוזה קטנים ובינוניים, רבים מהם מצופים שיש או חומר דומה, בעלי שתיים או שלוש קומות גדולות, וכל אחד מהם מוקף בגן פנימי נאה וחומה. המראה הקולוניאלי של מרפסת העמודים הגדולים בחזית הבית הינו נפוץ מאד, ונמצא, במידה זו או אחרת, במעל שני שליש מבתי הרובע. הרחובות שקטים למדי ולא המוניים, ותמיד ניתן לראות בהם ג'נטלמנים רכובים על סוסים הדורים ומטופחים, או מרכבות יפות המתנהלות בניחותא. הכל נראה שליו מאד, לפחות למראית עיין, ומספרים כי על כל הרובע, במיוחד בעת השקיעה, עומדת אווירה רומנטית קסומה. הפרחים ברובע גדלים לגבהים עצומים, ומפיצים ריחות ניחוח, העומדים תמיד באוויר הרובע.

הרובע נשמר היטב בידי משמר העיר, המחזיק כח גדול ביחוד במתלולים הקשים להליכה ובשערים שעליהם, המחברים רובע זה עם רבעי הטבעת האפורה. הכניסה חופשית אך ורק למי שעוטה עליו ביגוד ברמה של A או טוב יותר, אלא אם משתכנע המשמר כי יש לבעל בגדים בלויים יותר סיבה טובה להכנס (למשל, משרת של אחד מדיירי הרובע).

II) דמויות חשובות ברובע

א) ראש הרובע, מיסטר ג'יימס בונסבי

ראש הרובע מזה למעלה מ-10 שנים הינו חבר הפרלמנט מיסטר ג'יימס בונסבי, סוחר עשיר ובעל בתי מלאכה ליצור כלי ברזל וכסף (המצויים, כמובן, ברובע הארובות). מיסטר בונסבי, בן 53 כיום, הינו אדם שמן מאד, הנראה כמעט חסר צוואר, בעל שפם גדול ופאות לחיים ארוכות, מאפירות, הינו אחד הטיפוסים הקרתניים ביותר שניתן להעלות על הדעת. אופקיו, הצרים יותר ממחט, אינם מסוגלים להעלות על דעתם שום דבר שהוא למעלה משגרת החיים הרגילה ברובע. הוא מתעב עניים, נוודים, הרפתקנים, כשפים ותורת נסתר (וכמובן זרים), וכועס מאד כאשר הוא צריך להתעסק בענייניהם. מאידך, הוא מטפל היטב בענייני היום-יום של הרובע, כך שרוב התושבים מרוצים ממנו למדי. מיסטר בונסבי, הגר בבית מידות במרכז הרובע, הפך את מסיבת יום-הולדתו (11 בסילדואיין) כמעט לחג רשמי, בו הוא עורך קבלת פנים בחצר אחוזתו עם נשפיית פונץ', ומיטיב לבחון את המתנות שמביאים לו אורחיו (ואוי למי שמתנתו תראה לא מכובדת או לא יקרה מספיק). רוב תושבי הרובע מכריחים עצמם להתייצב, יודעים מראש כי מדובר במסיבה הצפויה והמשעממת ביותר שניתן להעלות על הדעת.

מיסטר בונסבי, כצפוי, הוא אחד מאנשי השיחה המשעממים ביותר שניתן להעלות על הדעת, והדבר היחיד שמעניין אותו, מלבד ענייני המנהל המקומי, הוא שיחה נלהבת על אודות אוסף הכפיות והמזלגות שלו, המכיל כמעט אלף דגמים ממדינות קרובות ורחוקות.

עמדות פוליטיות וחיי משפחה: מיסטר בונבסי הוא חבר פרלמנט עצמאי, שאינו שייך לאף אחת מהסיעות בבית הנבחרים, ואינו מעוניין בדבר, מעבר לדאגה לעניינים המקומיים שלו. הוא מצביע תמיד (כולל בהצבעות המכריעות ביותר לעניין עתיד האימפריה) לפי הצורה בה הוא חושב כי התוצאה תשפיע על ענייני המנהל המקומי, הא ותו-לא. אשתו וילדיו של מר בונסבי סובלים למדי מאופיו הבלתי נסבל, ונתונים תחת משטר של צייקנות קפדנית וחסרת פשרות. כך למשל, ישנה מערכת שלמה של כללים לעניין כניסה והתנהגות באגף הגדול למדי של הבית בו מאוחסן קודש הקודשים - אוסף הכפיות והמזלגות האהוב של אדון הבית.

ב) אחותו הבכורה של המלך, הנסיכה לין וויטהולד

ברובע מצוי גם "בית הנופש" של אחותו הבכירה של המלך, הנסיכה לין בת ה-70, בו היא מבלה לפחות שני לילות בשבוע, כאשר היא רוצה מעט "אוויר כפרי" כפי שהיא מתעקשת לקרוא לכך. ביתה של לין הוא בלא ספק בית האחוזה המהודר ביותר ברובע, משתרע, כולל הגן, על פני כמעט שישה דונמים, ומוגן בידי חומה כפולה וגבוהה ותעלה. הכניסה לזרים אסורה בהחלט ומסוכנת, שכן המקום מוגן היטב לא רק בידי משמר העיר מבחוץ, אלא גם בידי משמר הארמון מבפנים, כולל שירות קבוע של Imperial Mage תורן המוצב במקום 24 שעות ביממה.

הנסיכה לין, הידועה בכל האימפריה כקשישה רגזנית, ארוגנטית, סנילית במקצת ובעלת מזג נוראי, אינה משנה מהרגליה גם בבית הנופש שלה, וידועה כשכנה טרדנית מאד, המקימה מהומה נוראה על כל שטות, ולא פעם מאיימת בזעם הארמון כאשר משהו אינו משביע את רצונה. אולם, שכניה יודעים היטב כי מאחורי איומים אלו, בדרך-כלל, אין כלום, שכן אנשי הכתר, בהוראה מפורשת של ליידי מרג'ורי, אינם נוהגים להתערב בסכסוכיה האישיים של הנסיכה לין, אלא במקרים חריגים בלבד. למרות זאת, נכנסים כולם ל"כוננות ספיגה" כאשר הם רואים את מרכבתה המפוארת של לין מתקרבת לבית האחוזה. ידוע לכל, כי הנסיכה לין כמעט חרשת באוזן אחת, ולכן אינה מטיבה לשמוע את הנאמר לה. אולם, היא מאשימה תמיד את הצד השני באי ההבנות ("מה אתה אמרת, בחור צעיר? הא? היכן הנימוסין שלך? הלכו לטייל באחו? ככה מתנהגים לבת משפחת המלוכה, אתה חושב? הא? הא? מה אתה אמרת? למה אתה לוחש לי כאן, לכל הרוחות איתך!")

חוג החברות של לין וכנסי הברידג': אחד המטרדים הקבועים שכרוכים בנסיכה לין הוא חוג חברותיה, הכולל כתריסר ליידיס ארוגנטיות, רובן קשישות למדי, הבאות לבית הנופש בערך פעם לשבוע בכדי לשחק ברידג'. בחוג הידידות, המכונה בפי בני הרובע "הרג'ימנט הסנילי של הכתר" מצויות, בין היתר, גם מיס וירג'יניה רידנברוק ומיס הינצ'רברידג' מרובע הטיילת. חוג הקשישות, כאשר הוא מתאסף, יושב שעות בטרקלין באגף של האחוזה הפונה אל הרחוב[2], כשהוא מקשקש ומשמיע קול מהומה כזו, הנשמע לעיתים ממרחק של כמה רחובות. מאידך, הן דורשות שקט מוחלט ברחוב "לבל תופרע השלווה הכפרית המהוגנת", ומקימות מהומת אלוהים על כל שיחה של זוג העובר ברחוב מתחת שאינה נעשית בקול לחש שקט מספיק. זאת, שלא לדבר על רעש כלשהו הבוקע מאחד הבתים השכנים. כל הנסיונות לשכנע את הנסיכה לין להעביר את האספה לטרקלין אחר, שאינו פונה אל הרחוב, נגמרו בהתפרצות זעם שלה ("ככה אתה מעז, בחור צעיר? לאיזה ימים אנחנו מגיעים, שאומרים לנסיכה היכן בביתה הפרטי היא תשב? אין גבול לחוצפה, בחור? מה את עונה ולוחש שלי שמה מתחת לשפם, מה אמרת? אה? אה? אתה חושב שאני איזו סנילית שלא יודעת שאתה מקלל בלחש, כמו איזה ארכי-פרחי? תתבייש לך, בחור צעיר!"). העניינים נעשים גרועים שבעתיים כאשר בא "האחיין החמוד והאהוב" של לין, קרי, הנסיך ריצ'ארד ("ריצ'י נאד-נפוח") לשתות תה עם דודתו בבית הנופש, פעם בחודש או חודשיים.

חמשת הפודלים הטיגוביים: עוד מטרד מרגיז הכרוך בנסיכה לין הוא "חמשת ילדיה החמודים", קרי, חמשת הפודלים הטיגוביים הנדירים, כסופי הפרווה שהשיגה, חיות נדירות ויקרות ביותר, כל אחת מהן בעלת מזג בלתי נסבל יותר מחברתה. חמשת הפודלים הם מפונקים וארוגנטיים כמעט כמו גבירתם, ואוהבים (למשל), לשתות רק חלב חם, מטובל במי ורדים, בדיוק במינון ודרגת חום מסויימת. כך גם לגבי בשר (אך ורק סוגים מסויימים של אומצה מעושנת עשויה מבשר ברבור ברוטב מסויים), וכך הלאה. ברגע שמוגש להם מאכל הסוטה במעט ממה שאהוב עליהם, הם מרימים קול נוראי, משהו בין נביחת זעם ליבבה, שמצליח להזעיק את הנסיכה לין מכל מקום בו היא נמצאת, ולצרף גם את יבבותיה ונביחותיה שלה למקהלה, על ראשו של המשרת האומלל. בנוסף לאוכל, יש לסרק כל פודל בדיוק כמו לפי מה שלין רוצה, להבריש אותו, להוציא אותו לטיול מתי שמתחשק לו (ואוי ואבוי עם "החמוד הקטן" יחכה דקה אחת מיותרת), ולמלא כל שגעון שלו. בלחצה של לין, הוציא ראש הרובע הוראה, האוסרת על טיול עם כלבים מעורבים במרחק מייל מאחוזתה של הנסיכה לין ("שמא כלב רחוב רע ונורא יזהם את דמם הטהור של חמשת החמודים שלי"). הטיולים של הפודלים הללו היא צרה צרורה בפני עצמם, שכן אלו חשים עצמם חופשיים לרחרח היכן שהם רוצים, כולל בחצרות של אחרים, המשרתים מפחדים לעשות משהו בניגוד לרצונם, ואוי ואבוי לפוחז שיעז לבעוט בהם או אף לגרשם "בגסות יתרה" כאשר הוא מוצא אחד או כמה מ"הילדים החמודים" עושים את צרכיהם בערוגות הפרחים שלו. התוצאה תהיה מהומת אלוהים, שתעלה (כרגיל) אל ראש הרובע או אל ארמון המלך.

רב המשרתים, הסוכן ג'ף רינגר: כאשר לין אינה נמצאת, עובר ניהול האחוזה לרב המשרתים שלה, סוכן הבית ג'ף רינגר, טיפוס חלקלק ומאוס העוטה תמיד חליפות יקרות, ומתהלך ברבים על חיוך של חתול ערמומי שבלע כד שמנת, או כאילו פניו מרוחות תמיד בשמן חלקלק ובוגדני. הלה, הרודה ביתר המשרתים, מכיר היטב את לין ויודע כיצד להתחנף אליה, כך שהוא אהוב מאד עליה ועל "רג'ימנט הקשישות" כולו. בפעמים הנדירות שהוא מפשל, הוא יודע יפה כיצד להטיל את האשמה על משרתים אחרים, שיחטפו במקומו. ג'ף רינגר מקבל מתנות רבות מלין, ונחשב לאדם עשיר למדי בזכות עצמו. מספרים, כי הוא נותר סוכן בית אך ורק משום שלין הבטיחה לו כי כאשר תמות, יקבל נתח שמן מירושתה. בינתיים, לפי השמועות, הוא מנהל מיני עסקים מהצד, חלקם מפוקפקים למדי, והיה מי שהאשים אותו כי לפחות פעם אחת עשה שותפות עם זייפן ידוע של יצירות אומנות. רינגר הינו היחיד ממשרתי הבית היודע לעמוד בפני חמשת הפודלים הטיגוביים הכסופים ולהשיב להם כגמולם בכל פעם שהם מרגיזים אותו, כשהוא יודע יפה-יפה כיצד לצאת נקי בפני הנסיכה לין. חמשת הפודלים, שהבינו מזמן כי לנבוח ולילל נגדו הינו צעד חסר תועלת, שונאים אותו, ותמיד (מלבד בפני הנסיכה לין) הם לוטשים שיניים לעומתו ונוהמים בשנאה כשהוא מתקרב. הוא עצמו אינו טומן ידו בצלחת וקורא להם בשקט "עכברושים קטנים ומלוכלכים" ומבהיר להם כי ברגע שהנסיכה תעצום עיניה, יתלה את פרוותיהם לקישוט על הקיר. בפני לין, כמובן, מצהיר סוכן הבית בלא סוף על הערצתו ל"חמשת הילדים החמודים", ואף הם מושלים במזגם הרע, ככל שהם יכולים.

ג) לוראנד פריהורלור "שר התרבות" הרדיקלי

דמות ססגונית אחרת, ושנואה לא פחות ברובע, הינו חבר הפרלמנט הרדיקלי, העלף לוראנד פריהורלור (Freehorlor), לשעבר סיל'הורלור, אחד מצאצאיה של שושלת אלרוס סיל'הורלור השנוי במחלוקת, המכונה בפי מכריו "Happy Lunny". לוראנד, או "לוני השמח", הצליח לנצל את חולשתם וסכסוכיהם הפנימיים של בני משפחת סיל'הורלור כבר לפני יותר מחמישים שנים בכדי לחטוף את המושב בפרלמנט לו זכאית המשפחה בשל יחוסה. קשריו הרבים וכספו, כמו גם הסכסוך הפנימי החריף בתוך משפחת סיל'הורלור (ראה תאור בתוך רובע המשי) מונעים מהם, עד עצם היום הזה, מלהשיב לידם את המושב בפרלמנט, ו"לוני השמח" נותר על כנו, על הפרובקציות הרעשניות שהוא מבצע מדי יום ביומו ביחד עם בתו, אומנית מופרעת בשם לאורה (מכונה "לולה"), המנהלת גלריה רדיקלית מוזרה ברובע סילברפורט.

יצירתו הספרותית של לוראנד: לוראנד, חובב אומנות ובעל חוש אומנותי מופלא ורגיש מאד (בעיני עצמו), הינו המועמד המוביל בעיני אנטוני בלייק, ראש הסיעה הרדיקלית, להיות המיניסטר הממונה של התרבות באותו יום מיוחל בו יעלו הרדיקלים לשלטון. בינתיים, מבלה "לוני השמח" את זמנו בכתיבה של "מחזות ילדים חינוכיים" לפי השקפתו, בעיקר בעזרת דמות מגוחכת שהמציא "המלך גולגול (Gulgul)", המסביר לילדים הרכים, בטקטסים ארכניים ומשעממים להחריד הכתובים בשפת קוצי-מוצי תינוקית כמה חשוב להיות נאורים, לקבל את השונה והאחר, ועד כמה האימפריה ההידרוסטית של היום (כל עוד גולגול הוא לא באמת המלך…) היא מושחתת, אכזרית ועושה מעשים רעים ולא נחמדים לשכנים שוחרי שלום. "לוני השמח" לא מסתיר את כוונתו לדאוג לכך, כאשר ישובו הרדיקלים לשלטון, כי כל מחזות הילדים יראו דומים לפרי עטו. בניגוד למרבית הרדיקלים האחרים, הנזהרים יותר בלשונם, לוראנד מזדהה באופן מפורש עם ההפיכה הרפובליקנרית בהילאסיאס, ומרמז כי ירצה לראות משהו דומה גם בהידרוסט, דברים אשר גרמו לו לפחות פעם אחת להשפט ולהקנס בסכום גבוה על הסתה כנגד הכתר. ללוראנד, כך מספרים, יש ספריה ענקית המכילה אינספור "מחזות וסיפורים חינוכיים", וגם רשימות שחורות של כל היצירות ההידרוסטיות מכל התחומים שיאסרו להשמעה ביום בו יהיה האחראי על התרבות באימפריה.

חוג ידידיו של לוראנד: בינתיים, מנעים "לוני השמח" את זמנו בכתיבה ובאומנות ומוסיקה לפי דרכו, כשהוא מלווה בבתו, וכן בחבורת ידידים קרובים מהסיעה הרדיקלית, החולקים איתו את אותן השקפות. בין היתר, נמצאים בחוג זה הזמר הידוע לשמצה מפונדק "צרעת השלום" המכנה עצמו "סטיב המגניב", הידוע בשירים פרועים שהוא שר כנגד האימפריה והכתר, שהפכו ללהיט בקרב צעירי הסיעה הרדיקלית, אומן שוליים באריזהארי למחצה בשם לורי פונקר, המכנה עצמו "לוראשאנה", המטיף ל"איחוד אמיתי" בין הידרוסט לקולוניה הבאריזהארית על בסיס הגמוניה של התרבות הבאריזהארית "האהובה ושוחרת השלום" על פני התרבות ההידרוסטית "האלימה, הקפואה והמיליטריסטית", נגן בוגון מוזר בשם דירמיץ, המנעים את זמנו של לוני השמח בשריקות מוזרות של קונכיה, שבעיניו הינן "מוזיקת מקור היפה שבעתיים מכל השטויות הקלסיות שמנגנים בעיר הזו", ורקדנית בטן פוהאסית שמנה בשם באסמה, המשמשת, לפי השמועה, גם כפלגשו של "לוני השמח". כל החבורה יוצרת יצירות אומנות (בעיני עצמם) מוסיקה מוזרה ושאר דברים המוצגים לאחר מעשה בגלריה של לאורה (לולה), שהיא אחד ממרכזי הכח של הרדיקלים, או מוצגים בכנסים של תומכי הרדיקלים, הנערכים לא פעם באחוזה של "לוני השמח", לזעמם של השכנים, הסובלים על ימין ועל שמאל מהפרובוקציות של חבר הפרלמנט הרדיקלי. למזלו של כל הרובע, ממוקמת אחוזתו של "לוני השמח" הרחק-הרחק מאחוזתה של לין, מה שמנע, ככל הנראה, מלחמת-עולם של ממש.

ד) לורד הנרי מק'הוייסט

אזרח מהוגן מעט יותר של הרובע הוא לורד הנרי מק'הויסט, אחיו של הנציב ויליאם מק'הויסט הידוע לשמצה ממחוז סאלאן. לורד הנרי, ברנש כסוף שער בעל מונוקול עגול ואפור המעוטר ברונות עלפיות, אף דק וחד משהו וזקן תייש, הינו היפוכו הגמור של אחיו בכל הנוגע לדעות פוליטיות. בעוד שהנציב מק'הויסט הוא אימפריאליסט קיצוני הבז לאוכלוסיה המקומית עליה הוא שולט בצפון כהידרוסטים מסוג ב', הרי לורד הנרי הוא ג'נלטמן נעים הליכות, אביר סנט-קודור בנעוריו אשר פרש מהמסדר בטענה כי הוא הפך לאנכרוניסטי ולא רלוונטי, והפך לאיש הסיעה השמרנית.

לורד הנרי הוא חובב גדול של התרבות הצפון הידרוסטית, ומתנגד חריף של מאמיני גלימרדון, וביחוד של "Father Greed" מרובע הנצחון. הוא אוהב מאד לשמוע נגינה צפון הידרוסטית, וטרובאדורים משם, וביחוד מי ששולט בחמת חלילים, מתקבל בביתו בברכה. לורד הנרי הינו כיום שותף של לורד פטריק רינטון בחברת "מערב ואלנקאלד ההידרוסטית", וכן בעל אדמות רבות במחוז קלורן. למרות זאת, הוא מסתפק באחוזה צנועה יחסית במימדיה, אם כי נאה ומטופחת היטב. הוא נשוי מזה 31 שנים לאשתו פטרישיה, בנעוריה כוהנת קודור שפרשה מאותן סיבות שהניעו את בעלה לעזוב את שורות האבירות. לזוג נולדו שני בנים ושתי בנות, מהן חיים היום אך ורק בן בשם אוליבר ובת בשם ג'וליה, הראשון סטודנט מבריק באקדמיה, והשניה נשואה באושר לגולה קיידרהרצי מהקהילה ברובע הטיילת. בן נוסף של הנרי, וולטאר, היה ליוטננט בחיל הפרשים ההידרוסטי שנהרג במלחמת איירנוסט-הידרוסט במפלה המוחצת שנחלו ההידרוסטים ליד פיינרמאכט. מוזר ועגום עוד יותר הוא גורלה של הבת הצעירה, מלינדה, נערה יפה וטראגית ששלחה יד בנפשה בנסיבות מסתוריות לפני מספר שנים.

לורד הנרי מפורסם בכך שהוא שוכר הרפתקנים צעירים למיני משימות הקשורות באדמותיו רחבות הידיים, מהשמדת מפלצות משוטטות ועד שכירת חבורת הרפתקנים מתוחכמת ואמינה (מדי פעם) בכדי לשים עיין בסתר על דרכי התנהגותם של האכונגרים ומנהלי האדמות שהוא מעסיק. מלבד השכר ההוגן מאד שהוא מעניק, לורד הנרי ממליץ לא פעם על הרפתקנים שהשביעו את רצונו בפני שותפו, לורד רינטון, אשר קשר איתו נחשב כ"נכס" עבור כל הרפתקן המכבד את עצמו.

ה) פאולינה דה-סאראל

דמות מעניינת נוספת ברובע הינה הגבירה פאולינה דה-סאראל, סייפת מעולה שהיגרה לכאן מטאלורי לפני כשנה וחצי, לשעבר מסטרית בכירה במסדר הכלניות הטאלוריאני, אשר מספרים עליה כי אחד מהוריה (ככל הנראה אמה) היה בן לגזע הוארולאנטים המסתורי. פאולינה, אשה נמרצת ומרשימה, בעלת שער חום פזור, המסתובבת עם נזר זהוב בשערה כשהיא חמושה תמיד בזוג חרבותיה הקסומות, היא אשת שיחה חביבה ומשעשעת למדי, ששולטת באינספור בדיחות ודברי-שנינות, שאין כמוהם בכדי לשעשע ולעניין את אורחיה. בין יתר עיסוקיה, היא מקבלת לוחמים וסייפים צעירים לשיעורי סיוף באחוזתה - עונג יקר מאד ומועיל מאד, שכן אוצר תרגילי הנשק שברשותה הוא מדהים, וכולל מהלכי הגנה והתקפה מסובכים ונדירים שמעטים מאד האומנים השולטים בהם ברמה גבוהה (אם בכלל). כמו כן, פאולינה, השולטת היטב גם באומנויות לחימה מלבד בתורת החרב, מנצלת את היותה וארוליירה למחצה בכדי לשלב בסגנון לחימתה התקפות מרהיבות המשלבות מכות חרב קטלניות עם בעיטות רחף ותמרונים מרהיבים של קפיצות והסתחררות אווירית היכולים להשאיר גם יריבים מאומנים מאד פעורי פה וכמעט חסרי אונים.

עברה של פאולינה: פאולינה דה-סאראל, לפי מה שמספרים עליה או שנפלט מפיה בפעמים שהתרצתה לספר על עברה, נולדה בממלכת ז'ראל הרחוקה שביבשת אסטארנה[3], והיתה בעבר מסטרית בכירה במסדר הסייפות אדומות המדים המכונה "הכלניות". אלא, שהיא הסתכסכה עם עלפית בשם אנאבל דה-ספייר אשר תפסה את ראשות המסדר לפני כ-6 שנים, ועזבה בזעם ובשאט נפש את המסדר. היא שירתה כמסטרית במסדר האחות הטאלוריאני של הכלניות, אלא שזה פורק בתחילת מלחמת האזרחים הטאלוריאנית שפרצה זמן לא רב לאחר בואה של דה-סאראל. זו עברה לשרת את הדוכס דה-רוקור, אשר הרים את נס מתקפת הנגד של האצולה הפיאודלית כנגד המהפכנים של ז'אן-קולוז-באביין, והשתתפה בעשרות קרבות. בסופו של דבר, עזבה את השירות הסדיר ונשלחה על-ידי אדונה להידרוסט, שם היא משמשת, למעשה, כשגרירה הבלתי רשמית שלו בפני הכתר[4]. בתפקידה זה היא מנסה לנווט ככל האפשר את ההידרוסטים (המקיימים איזור חסות בצפון טאלורי מאז סוף המלחמה) להתנגש עם המהפכנים, ובמידת האפשר שואפת להחליף את שגריר המלך חסר התועלת כשגרירה הרשמית של המדינה הטאלוריאנית. תפקיד חשוב נוסף שלה הוא לחפש הרפתקנים ואנשי צבא מנוסים בדימוס שניתן לשכור את שירותיהם עבור צבאותיו של דה-רוקור, הנזקקים לאנשים כאלו כאוויר לנשימה.

אופיה של דה-סאראל: דה-סאראל היא טיפוס נעים וסימפטי למדי, אם כי בעלת חיבה, מדי פעם, לתעלולים שנונים ובדיחות המרגיזות את שכניה הארוגנטיים. היא מקובלת למדי בחברה הגבוהה, הן בזכות נימוסיה המהוקצעים (כאשר היא חייבת) והן בזכות השכלתה הרחבה, אף כי יש ליידיס ארוגנטיות המעקמות את אפן למראה "הילידה הטאלוריאנית". היא בזה ומתעבת את אנשיו של באביין ושל המלך כאחד, והמציאה די והותר אמרות שפר ושנינה על חשבונם. בפוליטיקה ההידרוסטית, היא תומכת עקרונית מאד בצד של ליידי מרג'ורי כנגד האימפריאליסטים. כמו כן, דה-סאראל משמשת יריבה קשה לאשתו של הלורד הראשון של הימיה, המייצגת את האינטרסים של אחותה הכובשת, אשר את כוחה מבקשת דה-סאראל לצמצם ככל האפשר במטרה לגרש את צבאותיה בבוא היום מאדמת טאלורי.

אולם, מעל לכל יריביה הנוכחיים, היא מתעבת בכל ליבה אשה אחת: אנאבל דה-ספייר, בגללה עזבה את מסדר הכלניות הז'ראלי. דה-סאראל מכנה אותה "מפלצת תכננית ומגלומנית במסווה אנושי, בעלת הדם האפל אשר תמיט אסון על המולדת הז'ראלית" ועוד כהנה וכהנה, כשהיא מייחלת בגלוי לתבוסתה ומותה, אם כי היא עצמה אינה רוצה לעמוד לעולם בקרב אל מול מסדר הכלניות עצמו. איש לא יודע מה בדיוק היה מקור הסכסוך החריף בינה לבין אנאבל, אשר אינה מוכרת כלל בהידרוסט. מאידך גיסא, חלק ניכר מהכלניות הנמצאות בהידרוסט, ששמעה של אנאבל כמעט לא הגיע אליהן, מעריכות דווקא את דה-סאראל, ותומכות (ולו מבלי דעת) בצד שלה.

III) הצרות היומיומיות ברובע

רובע רוח הערביים, שהפשיעה בתוכו מועטה מאד, אינו סובל מצרות רבות מדי, אולם שני עניינים בתוכו מציקים לאזרחיו המהוגנים, ומהווים חומר עסיסי לשמועות ולרכילות.

א) צבי השלשול

צרה מרגיזה אחת ברובע היא מפלצות תת-קרקעיות מגעילות הדומות לצב ענק רך למחצה, בעל פרצוף מכוער להדהים עם אוזניים נפולות גדולות, המזכיר לרבים פנים של ענק גורה (גורון). יצורים אלו (שהגורונים במקומות אחרים אכן מגדלים מדי פעם כחיות מחמד) יודעים להתחפר להפליא, וחודרים בדרך זו מדי פעם אל מערכת הניקוז התת-קרקעית של הרובע. משם, הם חודרים אל מתחת לגינות, וזוללים בתאבון גדול את שורשי הפרחים והשיחים. גרוע מכך, הם נוהגים להפריש חומר נוזלי צמיג, דביק ומסריח להדהים בצבע ירקרק-דלוח, אשר זיכה אותם בכינוי "צבי שלשול". כאשר יצורים כאלו שורצים זמן רב מדי מתחת לגינה, מתחילה אדמתה להדיף אדי סרחון נוראיים, המסוגלים לגרום לליידי הידרוסטית ענוגה ומהוגנת להתעלף בפחי נפש.

צבי השלשול אינם אוכלי אדם, ואינם עולים על פני האדמה כמעט לעולם, אולם כאשר הם נתקפים, הם מתגלים כנשכנים כואבים מאד בעלי שיניים רעילות למדי, המסוגלים גם לירוק ארס מטשטש ומצחין למרחק גדול. צבי השלשול גורמים תדיר כאב ראש לראש הרובע ועוזריו, ומעסיקים בדרך קבע את משמר הרובע וכן הרפתקנים הנשכרים מדי פעם לעזור לו, בעיקר בפריצה לתוך מקומות מסוכנים במיוחד או שוקקים ביצורים רבים מדי, אשר הינם סכנת נפשות לשומרי העיר. למרבה הצרה, מערכות הניקוז מתחברות למערכת מנהרות עתיקה, נמוכה יותר, המשתרעת מתחת לחלק ניכר מצפון-מערב העיר, ומגיעה עד לרובע המערות המוזר שבאפיק ההידראו ממערב לה, לכן צבי השלשול (ויצורים אחרים) מעולם לא מחוסלים לחלוטין, ועולים אל מערכות הניקוז פעם אחר פעם. פטרול אחד של משמר סיפר גם על חבורת צבים הולכי על-שתיים, המוקפים בהילת צחנה קורנת ירוק, אולם לסיפור זה לא נמצא ביסוס ממקורות אחרים.

ב) הסכסוך בין שלושת פונדקי הרובע, והסיפור על שומאק השמן

הצרה המדוברת עוד יותר ברובע, ונוגעת במישרין לחיי האזרחים המהוגנים, הוא הסכסוך בין שלושת פונדקי הרובע "צל ההיפוגריף", "כתר הגבינה" ו"מטעמי שיימוס", שלושתם פונדקים מבוססים למראה הנמצאים במרכז הרובע, כאשר הראשון ביניהם מתמחה בעיקר בבשר ציד מעושן, השני במאכלי גבינה מעודנים, והשלישי בפשטידות וקישים. פונדקים אלו[5], המרכזים חלק ניכר מחיי החברה של הרובע, הינם גם זירה לסכסוך גדול ומר, שכן בעלי הפונדקים, מלקולם איסטהורן, מארי ויילהאם ושיימוס או'קונור, מתעבים זה את זה מזה שנים ארוכות, כפי שהוריהם לפניהם תעבו זה את זה. הפצת רכילות ושקרים זה על זה, בליווית השמצות מכוערות, וקטטות שהגיעו לעיתים עד לשכירת בריונים (מנהג אשר המשמר דיכא מהר מאד) ותביעות בבית המשפט הוא עניין הנהוג בין הפונדקים מימים ימימה.

אלא, שבשנה האחרונה החמיר המצב עוד יותר, עקב מקרה שקרה לילה אחד: פטרול של שומרים ממשמר העיר, אשר סייר באיזור הגבול בין רובע רוח הערביים לרובע האקלי, גילה את איש העכברוש המפורסם, שומאק השמן, נוהג בעגלתו המטונפת מהרובע והחוצה, כאשר לפי הסימנים בעגלה, ברור היה כי עד זה לא מכבר, החילה מלאי גדול מבשר הפיגולים של קצבייתו הידועה לשמצה מרובע סנאגא. לשאלת השומרים מלאי הגועל ענה שומאק בגיחוך "אני? אני רק מטייל כאן!". מאז, נפוצו ברובע השמועות כי אחד משלושת הפונדקים משתמש אי-כה במאכליו בבשר פיגולים שנקנה אצל שומאק, אלא שביקורות שערכו פקידי מנהל לא העלו דבר. כל אחד מבעלי הפונדקים, כצפוי, מאשים את השניים האחרים, ותושבי הרובע החלו לפחד מהדברים שהם מקבלים לצלחתם, דבר שפגע פיננסית בכל שלושת הפונדקים גם יחד.

IV) אגדות, סיפורי רפאים ותעלומות

על רובע רוח הערביים מסופרים לא מעט סיפורי הרפאים, ולצידם קיימים ברובע גם סיפורים מיסטיים אחרים. בין היתר, יש אגדה כי בכמה מהעצים העתיקים של הרובע שוכנות דריאדות, אולם אלו לא נראו מזה זמן רב, ורבים מתושבי הרובע מזלזלים באמונה זו. הסיפורים המדוברים והנפוצים ביותר ברובע הינם אלו:

א) טרגדיית הרפאים ושיר המוות של ביירון

טרגדיית הרפאים העתיקה ביותר והמפורסמת מאד של הרובע מספרת על משורר מוכשר בשם ביירון קרונהייסט, אשר חי ברובע בדור הראשון להקמתו, והתאבד בשל אהבה נכזבת לגבירה אכזרית ומוזרה שלא השיבה לו אהבה. מספרים כי ביירון הקריב את חייו למענה, אי-כה, למרות יחסה המרושע והאכזרי כלפיו, אלא שלא ברור כלל מי היתה אותה גבירה אכזרית, והאם מותו שינה את אופיה הקר. כך או כך, האגדה מספרת כי קולו של ביירון, השר בלדת אהבה רפאית קורעת לב נשמע, קלוש, מדי פעם, בין עצי השדרות, בשעות בין ערביים ושחר, אולם רק מעטים מסוגלים לשמוע את השיר, קל וחומר להבין את מילותיו. גרסאות רבות של שיר המוות של ביירון הופיעו בפונדקים השונים, אולם יודעי דבר טוענים כי איש לא הצליח עדיין לרשום את היצירה האמיתית במלוא יופיה הטראגי. האגדה מספרת כי לביירון היה נבל קסום, שהעניק לו נגיד עלפי מטיר-וורלין בשכבר הימים, וכי רק על נבל זה (אשר נעלם יחד עם בעליו) ניתן לנגן את הבלדה במלוא יופיה (ואולי גם במלוא עוצמת הקסם הטמון בה).

ב) סיפור הרפאים על מייסי מוכרת הדיונים

לצד סיפורו של ביירון, קיים ברובע גם סיפור רפאים חדש יותר, המספר את סיפורה של עלמה עניה בשם מייסי, בת למהגרים עניים מצפון הידרוסט, אשר היתה מסתובבת ברבעים העשירים, כולל ברובע רוח הערביים, עם עגלה קטנה בה היתה מוכרת דיונונים למטבחי העשירים. לילה אחד, לפי מה שמספרים, ארבו לה צמד בני העשירים המשועממים והמופקרים, ארני וביווי[6], ביחד עם כמה בריונים. הם חסמו את דרכה ודרשו שתשכב איתם. כשסרבה, הפכו הבריונים את עגלתה, הכו אותה, ובסופו של דבר השליכו אותה לתעלת מיים סמוכה. שומרים ממשמר העיר שראו את המחזה לא נקפו אצבע, אלא רק משו את הנערה האומללה מהתעלה והשליכו אותה לרובע האקלי. מייסי לקתה בדלקת ראות קשה ונפטרה כעבור שבוע בבית הוריה העניים. ארני וביווי, כרגיל, הופטרו בלא כלום, מלבד קנס קל על הפרת הסדר הציבורי. מאז, נפוצה אגדה כאילו רוחה של הנערה האומללה משוטטת בשעות החשוכות ברחובות רובע רוח הערביים, כשהיא דוחפת עגלת רפאים וממשיכה להכריז על סחורתה בקול ענוג ואומלל.

ג) האגדה על אי הגבירה

האגדה המסתורית ביותר על רובע רוח הערביים, הידועה בעל-פה לכל תושביו, מדברת על שערים מסתוריים היכולים להפתח ממנו, מדי פעם, המתגלים רק לאנשים מסויימים (תמיד גברים צעירים, בדרך כלל כאשר הם ביחידות), המוליכים את מי שנכנס אליהם (או נשאב אליהם) לאי טרופי מסתורי וקסום המכונה באגדה "אי הגבירה". כמה וכמה מקרי העלמות קושרו לאי זה, אשר משערים כי הוא יכול להיות מסוכן מאד.
אלו שטענו כי ראו את האי וחזרו בחיים, מספרים תמיד כי מדובר באי טרופי מלא קסמים, וכי שוכנת בו ישות נשית רבת עוצמה. אלא שכאן מתמצה הדמיון בין הסיפורים: היו שתארו גן עדן עלי אדמות, בו קידמה את פניהם בברכה יפיפיה זהובת שער שהתנהגה כמלאכית. היו שתארו אי וולקני קטלני, שורץ מפלצות, הנראה כסעיף של הגהינום, המכיל אינספור מלכודות ומקדשים שטניים, בהם מושלת שאמאנית אכזרית, העוטה מסכה מפלצתית שחורה על פניה. רוב הסיפורים הזכירו, כך או כך, קוואסט מסויים, או מבחן שהיה על המבקר לעמוד בו בפני אותה ישות. לפי האגדה, מי שבחר לעמוד במבחן והצליח בכך, זכה עד מהרה, כאשר שב לעולם האמיתי, באהבת האמת הנצחית שלו. לא ידועים, ככל הנראה, מקרים על נשים שהצליחו לחדור לאי הגבירה, ולא ידועה מהותו ומהות הכח השוכן בתוכו, אולם יודעי דבר משערים כי מדובר אי-כה במחוז הקשור ליבשת האגדית מיסטיריה.

בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע

בחזרה אל דף המבוא לאימפריה ההידרוסטית

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום

---

[1] פסל בן פחות מ100- שנים, שנוצר בידי אומן הידרוסטי כאשר שופץ הרובע לאחר מפלת כוחותיו של פרופסור הנקן בסוף המאה הקודמת.

[2] לצערם של השכנים, הגנים הגדולים של האחוזה פונים לצדדים אחרים, כך שהטרקלין הזה פונה ממש אל הרחוב.

[3] הדומה בתרבותה ובשפתה לטאלורי, ולמעשה הינה ארץ מוצאם העתיקה של הטאלוריאנים כולם.

[4] הכתר ההידרוסטי מכיר אך ורק בשגריר טאלוריאני רשמי אחד - נציג מלך טאלורי, למרות שכוחות המלך הינם למעשה חסרי אונים וכמעט חסרי השפעה במלחמת האזרחים. ההידרוסטים סובלים נציגים לא רשמיים של מנהיג הפיאודלים דה-רוקור (דה-סאראל עצמה) ושל המצביאה הקריינליכטית פון הלנשטיין אשר פלשה לטאלורי (אחותה הנרייטה הנשואה ללורד הראשון של הימיה, גראנד-אדמיראל גודסטון). למהפכנים, כמו גם לצבאות המינוטאורים, אין שגריר בהידרוסט.

[5] שלושתם נחשבים כפונדקים ברמה שבין בורגנים לבארון.

[6] ראה הסיפא לרובע הנצחון לתאור שלהם.