בהיכלו של מלך היער

פאנפיק טולקינאי, פרי עטו של Tree Hugger

 

מחבר: Tree Hugger

דירוג: PG

תקופת זמן: ההוביט

תרגם מאנגלית: Envinyatar

 

הקדמת המחבר: ברכות! זהו פאנפיק המבוסס על "ההוביט", אשר סוטה במידת מה מהקאנון,  משום שטולקין לא אמר דבר על מפגש בין בילבו לבין לגולאס.

שבחים מקרב-לב למגיבים אשר הבחינו כי בקשר בין "בדיחות המקטרת" בפרק האחרון של הפאנפיק פרי עטי "אורק בריבנדייל" קשורות לסיפור הזה; הסיפור הנוכחי יבהיר את הדברים, וכן מדוע בני-לילית אינם מעשנים עשבי מקטרת - לפחות לפי פרשנותי, כאשר השתדלתי לבסס חלק מהדברים על האמור ב"ההוביט".

אין צורך לקרוא פאנפיקים אחרים פרי-עטי בכדי להבין את עלילת הפיק הנוכחי, מכיוון שהיא מתרחשת שנים רבות לפני סיפורי האחרים; לכל היותר, ישנן מספר בדיחות שקשורות אליהם, אבל אין צורך להכירן בכדי להנות מהסיפור עצמו.

 

תהנו!

 

הערת המתרגם: המונחים הטולקינאים מובאים על-ידי כפי שהובאו בתרגום לבנית לשר הטבעות, כך ש-Goblins מתורגם ל"אורקים", ו"elves" ל"בני-לילית".

 

פרק ראשון: לפני שנים רבות, ביער-אופל

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף ביקורות נבחרות (טרם הועלה)

 

 

 

 

בילבו התבונן, עיניו חודרות דרך ענני עשן המקטרת ובוחנות את הדמות הקטנה שהצטנפה על הכר הרך בכיסא מולו, בעברו האחר של חדר-האח; חמלה הציפה את ההוביט הזקן כאשר הביט ביד הקטנה שנשלחה בצנעה, בכדי למחות את הדמעות שטפטפו מהעיניים הכחולות והעצובות.

ילד מסכן הרהר איבד את שני הוריו, וכעת עוד מובא לביקור במקום מוזר, תחת צל-קורתו של קרוב מוזר.

למען האמת, בילבו לא החשיב עצמו מעולם כ"מוזר", אולם הטיב לדעת כי רבים אחרים עשו כן; לכשעצמו, סבר כי הוא הוביט רגיל בהחלט... או כמעט בהחלט.

בילבו אהב ילדים, למרות שלא היו לו מעולם ילדים משל עצמו; בלא צל של ספק, העדיפם על פני הוביטים מבוגרים: צעירי ההוביטים היו נכונים יותר, מאז ומעולם, להטות אוזן לסיפוריו. הם לא נטו להביט בו בעין עקומה כאשר הפליג בסיפוריו אודות גמדים, קוסמים, בני-לילית ודרקונים; תחת זאת, היו מוקסמים ושאלו את כל השאלות הנכונות, בדיוק באותם מקומות בהם נטו המבוגרים להתבונן בסקפטיות ולשאול את הדברים הבלתי הולמים ביותר שניתן היה להעלות על הדעת.

"פרודו נערי, האם תרצה לשמוע סיפור?"

ההוביט עול הימים הרים את עיניו אל שאר-בשרו, עיניו הלחות פעורות לרווחה; הוא הניע שפתיו בכדי לדבר, אולם לשונו סירבה להשמע לו, מותירה אותו אך להניד את ראשו לחיוב. פרודו פגש קרובים רבים מאד לאחרונה, וחש עצמו אבוד ומבולבל. אלא, שזה מולו ישב כעת נראה שונה אי-כה; פרודו התקשה לגמור אומר בדעתו כיצד עליו להתייחס אליו.

מחייך, נשען בילבו לאחור בכסאו, חש כיצד זעה הכרית מתחתיו; מתיר לעצמו רגע אחד למחשבה, הידק את המקטרת בין שיניו ונשא עיניו אל טבעות העשן הריחני המתמרות אל מעל לראשו. אזי, שלף את המקטרת משפתיו ונשף טבעת עשן. פרודו התנשף קלות והעלה חיוך חיוור, נשען מעט קדימה. בילבו חייך ונשף עוד אחת; כאשר טבעות רבות שוטטו בגובה התקרה, הפליט גיחוך של עונג.

"האם סיפרתי לך פעם על כך שחלקתי מקטרת עם נסיך בני-לילית? הם לא מעשנים, בני-הלילית האלו... וחי אלוהים! נדמה לי שעלה בידי לגלות מדוע".

עיניו של פרודו התרחבו עוד יותר נוכח צחוקו של בילבו. כאשר הניד את ראשו לשלילה, התבהקו תלתליו הכהים באור אחר-הצהריים המאוחר שהזדחל מבעד לחלון, מרצד ומשחק על שערו של ההוביט הצעיר. דוד בילבו הכיר בני-לילית? הוא מצמץ, בוהה בו בפליאה.

"אם כך, תרצה לשמוע את סיפור המעשה?"

פרודו הנהן בכובד ראש, שוכח לרגע את דמעותיו.

"ראשית כל, הנח לי להביא לך דבר-מאכל. תרצה עוגיות? סיפורים הינם מלאכה מרעיבה, אתה יודע".

הנער בהה בשאר-בשרו בתדהמה, בעוד בילבו מתרוצץ ומנחית על השולחן ביניהם בזו אחר זו צלחות גדושות ביסקווטים, עוגיות ותפוחים, ולאחריהם טס עמוס גבינה; לבסוף, הונח טס נוסף, עמוס לעייפה בספלים, מפיות וקנקן תה. קורץ בקלילות, הושיט לפרודו צלחת של עוגיות ונתחי גבינה.

"הנה; אכול, פרודו נערי, בעודי מספר לך את ההרפתקאה הגדולה שעברתי בהיכלו של מלך בני-הלילית מן היער".

 

 

* * *

 

"מר באגינס המסכן - ימים ארוכים ויגעים בילה בבדידות באותו מקום; תמיד הסתתר, לא העז להסיר את הטבעת, וכמעט שלא העז לישון, אפילו כשהצטנף לו באחת הפינות הנידחות והאפלות ביותר שיכול למצוא" (מתוך "ההוביט").

 

היער הזה אינו מקום שבר-דעת כלשהו ירצה להתגורר בו, הרהר בילבו בקדרות כאשר בהה בעצים האפלים ומעוקמי-הצורה שהקיפוהו מעברים; למטה, צמח סבך שיחים, מצטופף בינות גזעים נפולים ומשתרג כל-כולו בשפעת מטפסים וקוצים; העלטה היתה אפופה בקולות רעש מוזרים ומדאיגים כאחד; נהמות והדי גרירת רגליים שמילאו את ההוביט באימה. נדמה היה, כי תמיד היה חשוך כאן; אך מדי פעם בפעם, הצליחה קרן שמש בודדה להסתנן מבעד לעלווה ולהעניק מעט תקווה לצועדים באותו מקום חנוק ורדוף-פחד.

מספר ימי נדודים עברו עליהם, מאז הניחם גאנדאלף לנפשם בפתח היער; היה ביכולתם לקחת את דרך היער הישנה,אולם ביאורן הזהיר אותם מפני האפשרות הזאת; לא זאת בלבד, שאורקים נהגו להשתמש בה, אלא שהיא עשויה היתה לקחתם יתר על המידה דרומה, עד שאבדה מניה וביה בצמחיה וסופה אבד בתוך ביצות בלתי-חדירות. תחת זאת, יעץ להם ביאורן להשתמש בשביל בני-לילית צפונה משם, שמעטים בלבד הכירוהו, באומרו כי הוא מוליך הישר אל מול ההר הבודד, שם ניצב יעדם הסופי.

היער נראה בהחלט כמקום שראוי להמנע ממנו, אולם גאנדאלף טען שאין זה מן החוכמה לנסות ולעוקפו; מצפון, התנשאו ההרים האפורים, רחוקים מהם מאתיים מייל לפחות: לא היו כל שבילים בטוחים שעברו על צלעותיהם, אשר שרצו אורקים מכל הגדלים והסוגים - כאילו שלא די היה להם והותר מאותם יצורים לאחרונה. בדרום, לעומת זאת, ניצב מגדלו של בעל-האוב, ולא היה זה מומלץ כלל ועיקר להתקרב לשם; עצם המחשבה על פגישה עימו גרמה לבילבו לרעוד כעלה נידף.

"הקפידו להשאיר את רגליכם על השביל, שמרו על מצב הרוח וקוו לטוב" הפטיר הקוסם בעליזות לפני שרכב מהם והלאה "ו... עם הרבה מזל, תזכו לצאת יום אחד החוצה, ותראו את הביצות הארוכות משתרעות מדרום לכם, ומעבר להן, גבוה במזרח, את ההר הבודד, שם מתגורר לו סמוג הקשיש והטוב - למרות שעזה תקוותי כי אין הוא מצפה לביקורכם. היו שלום, שמרו על עצמכם ו... אל תעזבו את השביל!" כך שב והדגיש.

 

החבורה הטתה אוזן לעצתו והקפידה להתנהל לאורך השביל, אף כי לא היתה בכך אלא נחמה מועטה בעבורם; משני עבריהם, נמתחו רשתות-עכביש גדולות, מעובות וכהות, מסתבכות לבלי-היכר בענפיהם הנפתלים של העצים. לעת-עתה, לא נתקלו בקורים לאורך השביל, דבר שגרם לבילבו להיות אסיר תודה, אולם... איזה סוג של עכביש מסוגל לטוות קורים כה גדולים וסמיכים? למען האמת, קיווה בילבו בכל מאודו שלעולם לא יצטרך לגלות את התשובה... ורק לחשוב כי שם בבית, נפתה לא פעם להתבונן בהשתאות ברשתות עכביש ספוגות בטל נוצץ! לא פעם, תעתה ידו כמאליה אל ניצב חרבו הקטנה, אותה נטל ממאורת הטרולים; דברים כה רבים ארעו מאז, עד כי נדמה היה לו, שעידנים שלמים חלפו.

למען האמת, נדמה היה לו כי עידן שלם חלף גם מאז שנכנסו אל בין עציו של אותו יער ארור; הגמדים היו מרטנים בינם בינם אודות האוויר הדחוס, ומדוע לא זכו לחוש ולו שמץ משב רוח מתחת לעלוות העצים המקוללת; כולם היו יגעים ומורעבים, וחרף זאת היה בילבו סמוך ובטוח כי הוא המורעב מכולם. מעולם בימי חייו, לא זכר מצב בו היה נשלל ממנו דבר-מאכל ראוי לשמו, שלא לדבר על אותם תנחומים פעוטים של אח מבוערת וקומקום תה.

פעם אחת, עלה בידם לירות באחד מאותם סנאים שחורים ומוזרים שהתרוצצו על ענפי העצים, אולם טעמו היה כה נורא, עד כי לא חזרו על המעשה בשנית.

בילבו בילה את מהלך היום כשהוא משתרך באיטיות בעקבות הגמדים, עורך בראשו שוב ושוב רשימה עמוסה לעייפה של דברי-מאכל עליהם יעוט ברגע בו תגמר ההרפתקאה סוף-סוף, והוא ישוב הביתה אל הפלך, אל ליד האח המבוערת של הבית במעון באג. אמנם, הגמדים לא הותירו דברים רבים במזווה  שלו בתום אותה מסיבה בלתי צפויה, אולם בעיה זו תתוקן על-נקלה עם שובו.

אם אכן אזכה לכך הרהר בעגמומיות.

במהלך היום, הגיעו אל זרם רחבשל מיים שחורים ומהירים שחצה את השביל; ביאורן הזהיר אותם מפני אותו מקום, ולכן נמנעו מלמלא את נאדות המיים, חרף העובדה כי הצמא הציק להם מאד. אף אחד מהם לא חשק בלגימת מיים מכושפים שיפילו עליהם תנומה ושיכחה. לפני ימים רבים, נפרש גשר מעל האפיק, אלא שזה נרקב והתמוטט כליל אל תוך הזרם; לא נותרו אלא שאריות שבורות על קצה הגדה, חלקלקות ומכוסות ירוקת חלקלקה, טובעות למחצה בין זמורות יערה וקיסוס דחוס.

 

בילבו היה זה שהבחין בצורתה המטושטשת של סירה בצד האחר, כתריסר יארדים ממקום עומדם.

"שנים-עשר יארדים!" הרעים תורין בקולו "ואני הייתי בטוח שמדובר בשלושים, לכל הפחות... אבל עיני אינן חדות עוד, כפי שהיו לפני מאה שנה. כך או כך" הוסיף "שנים-עשר יארד גרועים עבורינו כמייל. איננו יכולים לקפוץ כל-כך רחוק, ולא נעז לצלוח את האפיק בשחיה, שלא לדבר על לנסות ולחצותו ברגל".

"מדוע שאחד מכם לא ינסה להשליך חבל?"

"ובמה זה יועיל? גם אם נצליח לנעוץ בה קרס, דבר אשר אני מפקפק בו, נמצא בוודאי כי הסירה קשורה". 

"אינני סבור כי היא קשורה" החזיר בילבו, נועץ במנהיג החבורה עיניים מתוסכלות, בעוד תורין שב ומזעיף פנים מתחת לגבותיו "חושבני כי היא נמשכה מעט אל תוך הגדה, במקום בו היא נמוכה מאד, אם כי, כמובן, איני יכול לדעת בבטחון באור העמום הזה".

תורין נע והתייצב ליד ההוביט, מאמץ את עיניו בכדי לנסות ולפלוח את העלטה שמעבר למים; נראה היה, כי אין הוא בוטח בעיניו של בילבו יותר מבאלו שלו עצמו.

"דורי הוא החזק ביותר, אולם פילי הוא הצעיר ובעל העיניים הטובות ביותר. בוא לכאן פילי, ובדוק האם הינך מסוגל להבחין באותה סירה ש... מר באגינס מדבר עליה" הפטיר, בלא לזכות את בילבו ולו בשמץ מבט נוסף.

נדמה היה לפילי, כי הוא מסוגל להבחין בצורתה של הסירה, והחבל הוגש לו; היה זה החבל הארוך ביותר שנשאה החבורה עליה, ולקצהו הודק קרס ברזל גדול. פילי נטלו ושקל אותו בידיו להרף-רגע; אזי, ידה אותו מעל ראשו, אל מעבר לזרם הקוצף.

"לא רחוק די הצורך!" אמר בילבו, כאשר נשמע "ספלאש" חזק, הדיו ממלאים את האוויר החשוך "עוד שני יארד, והיית מנחית אותו הישר בתוך הסירה; נסה שוב! איני סבור כי הכישוף כאן הוא כה חזק, עד שיפגע בך אם אך תניח אצבעות על פיסת חבל רטוב" הוסיף, משהבחין בארשת חוסר-הרצון שננסכה על פניו של הגמד הצעיר; ניכר היה כי המחשבה לגעת בדבר כלשהו שספג ולו טיפה מן המיים השחורים לא עוררה בו התלהבות, וזאת בלשון המעטה... חבורת גמדים פחדנים ורפי-שכל.

 

פילי העווה את פניו, אולם משך את הקרס מן המיים, מביט בו כאילו עצם המגע עומד להפילו חלל בכל רגע. אזי, שב והטילו קדימה, הפעם בעוצמה גדולה יותר.

מקץ רגע, נשמע רשרוש, להבהיר כי בזו הפעם הטילו בחוזקה רבה מדי, מנחיתו בסבך השיחים שמעבר לגדה המרוחקת.

"זהירות" לחש בילבו "השלכת אותו הישר אל הצמחיה...כעת, משוך אותו חזרה בעדינות".

החבורה כולה עצרה את נשימתה, כאשר החל ידידם מושך את בחזרה את החבל, לאט ככל יכולתו.

"הנה" אמר בילבו "כעת הוא ממש על הסירה. בואו נקווה שהקרס יתפס".

אזי, נמתח החבל בלא התראה; פילי משך בכל כוחו, אולם בלא תועלת; הסירה היתה אכן קשורה, בסופו של דבר. קילי בא לעזרתו, ואחריו אואין וגלואין; ארבעת הגמדים משכו חזק ככל שיכלו, עד שהתמוטטו בזה אחר זה על גבם, בעת שנכנע החבל סוף-סוף, משחרר את הסירה אל תוך האפיק; למרבה המזל, זינק בילבו במהירות ותפס את קצה החבל שנשמט; הסירה ניתרה קדימה, נלפתת בעוצמה רבה בזרם החזק.

"עזרו לי!" צעק ההוביט, ובלין זינק קדימה ותפס בחבל אף הוא, בטרם תספיק הסירה לגבור על מאמציו של בילבו ולאבוד במורד הזרם; אזי, הביטו הכל זה בזה בשביעות רצון, ככאלו אשר עלה בידם להשלים את המלאכה עד תום, חרף הקשיים; הסירה עמדה לרשותם.

 

בעבר האחר, חבויים היטב מעבר לגזעים מוכתמי-הקיסוס, בהו במחזה שלושה-זוגות עיניים מופתעות, צופים  בסירתם הניתקת ממעגנה ונגררת אל צידם האחר של המים הכהים.

"מה חבורת הגמדים הזו סבורה כי היא עושה בסירה שלנו?" שאל אחד מהם בקול נוטף כעס ובוז, בעודו מצמצם את עיניו האפורות.

"הם גונבים אותה, זה מה שהם עושים!" הפליט האחר, עיניו האפורות-בהירות נפערות בזעזוע לעבר הגמדים, שחוצפתם מילאה אותו בתדהמה. "כיצד הם מעזים! למה שלא..."

"שקט ברתיל, הם עלולים לשמוע אותך" החזיר השלישי בזהירות, עיניו הכחולות צופות בגמדים שהחלו להתווכח מי יהיה הראשון לרדת אל הסירה.

"תמיד אני אחרון, ואני לא אוהב את זה" זעם גמד שמן במיוחד "הפעם תורו של מישהו אחר".

"הוא נשמע ממש כמוך, ברתיל" גיחך בן-הלילית בעל העיניים האפורות-כהות, מלכסן מבט לעבר חברו.

ברתיל פצה את פיו בכדי למחות, אולם יד הונחתה באחת על זרועו לאות אזהרה.

"אל תתגרה בו עכשיו, טאבור. שקט!"

"כדבריך, הנסיך לגולאס" החזיר הלה, חיוך סרקסטי נסוך עדיין בזווית שפתיו.

"אף אחד לא הכריח אותך להשמין כל-כך" ענה גמד אחר בעבר השני, זקנו הלבן מתנופף מתחת למצנפתו הכחולה, שגדיל הכסף שלה נדמה כמרקד עם כל תנועה מתנועותיו.

'בדיוק כפי שאף אחד לא אילץ אותכם להיות כל-כך קולניים' הרהר בן-הלילית תכול העיניים בארשת משועשעת, בעודו מרפה מזרועו של ברתיל.

"בקיצור, רצוי שתפסיק להתלונן ולרטון כנגד הוראות, או שמשהו רע עשוי לקרות לך" סיכם הגמד המהודר, שולח בשמן מבט מאיים.

"אין לה בכלל משוטים" הפטיר קול חדש "איך אנו אמורים לדחוף אותה בחזרה אל הגדה הרחוקה?"

שלושת בני הלילית שלחו זה בזה מבטים משתוממים, תוהים על קנקנו של הדובר החדש; הוא לא נראה כלל ועיקר כמו גמד, באשר סנטרו לא צימח זקן. חרף זאת, היה גם הוא נמוך-קומה, אף יותר מן האחרים.

"תנו לי עוד פיסת חבל וקרס" ענה גמד צהוב-זקן. ברגע הבא, נטל את  החבל שהוגש לו וידה אותו מעל הזרם, גבוה ככל שאך-יכול; בני-הלילית התכופפו בדי-חשש, מגוננים על ראשיהם מחשש כי יפגעו מחוד הקרס הכבד, אלא שזה ננעץ גבוה בין ענפי העץ מאחוריו הסתתרו, מעגן עצמו בחוזקה בתוך עלוותה של הצמרת. עד מהרה, החלו הגמדים להאחז ולטפס אל תוך הסירה.

בני הלילית החלו זוחלים חרישית לאחור, אל עומק העלטה השוררת בין הגזעים; ממחבואם החדש, התבוננו בגמדים שטיפסו בזה אחר זה אל הגדה שלהם, שולחים את הסירה אל חבריהם המצפים בעבר המרוחק. אלא, שכאשר החל האחרון והשמן מביניהם לטפס החוצה מן הסירה, נפל דבר; קול שעטת פרסות נשמע, וצבי הסתער מתוך השיחים, הישר אל תוככי עדת הגמדים המבוהלת; ברגע הבא, זינק לגובה וחצה את הנהר בקפיצה אחת. הגמד במצנפת הכחולה, אשר דרך קודם לכן חץ במיתר קשתו הקצרה והכבדה, ככל הנראה מחשש פן יופיע בעליה של הסירה, שחרר את המיתר באחת, פוגע בצבי בעצם ריצתו; הלה נפגע והתמוטט ממש על סיפו של מחסה השיחים שבצד האחר.

"אביך לא יהיה מרוצה מכל זה, לגולאס".

לגולאס עיווה את פניו; בהחלט לא... תרנדואיל לא אהב מעולם כי ציידו נמלט ממנו... שלא לדבר על העובדה, כי הופל מחיצו של גמד.

זעקה פתאומית שבה ומשכה את תשומת ליבו לדמויות על הגדה.

"בומבור נפל פנימה! בומבור טובע!"

בני הלילית צפו כיצד מנסה הגמד השמן להאחז בזמורות החלקלקות המשתרגות אל תוך המים השחורים, בעוד הסירה נעלמת במורד הזרם המהיר; ככל הנראה מעד ונפל פנימה, כאשר נרתע מזינוקו הפתאומי של הצבי מעל ראשו.

"גמדים חסרי-מוח" התנהם טאבור, ידו מתהדקת על קשתו "רק הבט, מה עוללו כעת!"

הגמדים, מצידם, השליכו חבל לעבר חברם ביש-המזל, ואי-כה עלה בידם למשותו במהירות אל החוף; אחר, השכיבוהו על הגדה, אחוזי תדהמה נוכח המהירות בה אחזה בו התרדמה, בעיצומה של החוויה מסמרת-השער בה היה נתון; החבל נותר אחוז בחוזקה כה רבה בין אצבעותיו, עד לא עלה בידם לחלצו משם.

 

אזי, שמעו בני הלילית את קולן המרוחק של קרנות ציד, מלווה בנביחת כלבים שהתמרה בתוך האוויר החשוך.

"אביך המלך" הפטיר טאבור, זוקר בעדינות את גבותיו הזהובות-כהות לעבר לגולאס. זה נאנח וטלטל את ראשו.

"הוא לא יהיה מרוצה ממה שעלינו לספר לו... גמדים בלב יער-אופל, יורים בצבאי המלך".

"אני לא מתכוון להיות זה שיספר לו" מיהר ברתיל לומר, יודע היטב שחמתו הבוערת של המלך עשויה ליפול לא רק על הגמדים, אלא אף על ראשו של ביש המזל שיאלץ לבשר לו את החדשות.

טאבור הפליט נחרה.

"גם לא אני".

אזי,  נפנה מבטם כמאליו לעבר הנסיך, צעיר בניו של תרנדואיל. הלה הזעיף פניו, מסתובב להביט בגמדים בפעם האחרונה.

"יתכן וכל זה לא יהיה נחוץ, כלומר... בכל מקרה, הם ישאו רגליהם ויתרחקו מכאן עד מהרה" אמר, מקווה בכל מאודו כי לא טעה.

כל השלושה, מלאי הקלה על כך כי לא יאלצו לשאת את הבשורה אל מלכם, סבו והחלו מפלסים דרכם משם והלאה, אל תוככי היער, מותירים את הגמדים מאחורי גבם; אלו האחרונים, מבוהלים ואחוזי בהלה, הוסיפו לבהות בחברם אחוז התנומה, שחיוך גדול של אושר ננסך על פניו השמנים.