אינדקס הפארודיות של המגדל הלבן

"שתי בקשות פשוטות"

פאנפיק פרי עטו של Treebeard

פאנדום: הארי פוטר (מכיל ספויילרים לספר שישי)
דירוג: 13PG
הערת המחבר: לא קראתי אף פעם את התרגום העברי-יכול להיות שחלק מהמושגים תורגמו אחרת

"פעלת יפה, סוורוס". לורד וולדמורט עמד באמצע חדר אפל, נשען בעזרת אצבעותיו הארוכות על משענת של כסא. "התעלית מעל לציפיותיי." "תודה, אדוני." ענה לו סוורוס סנייפ. "אך לא הייתי מצליח בלי עזרתו של הילד." וולדמורט חייך, עיניו האדומות מכווצות בהנאה. "אהה, סוורוס, לא שכחת את ביקורה של הגברת נרסיסה, נכון?" סוורוס לא ענה, רק הפנה את מבטו לעיני אדונו שנצצו בלגלוג. "סוורוס, ידידי, אם הייתי כפוף לשיקולים של חיבה לעולם לא הייתי מצליח בחיי. אני פועל בהתאם למציאות-אני מחוייב לכך." סוורוס בהה באיש שעמד מולו. "המשימה הושלמה, אדוני-" "המשימה הושלמה, סוורוס," קטע אותו וולדמורט, "רק בזכות צירוף מקרים יוצא דופן. אם לא היית מגיע למגדל בזמן הילד היה נכשל. למען האמת, הוא אכן נכשל-הוא אכזב אותי." וולדמורט הפנה אל סוורוס את גבו. בחדר נפלה שתיקה ארוכה.
"אני אסלח לחוצפתך, סוורוס, אם תסביר לי מה התרחש היום בהוגוורטס. איך הצלחת לתקן את הטעות של דראקו?"
"ובכן, אדוני, ידעתי שהוא ייצא היום מהוגוורטס. ידעתי שיצא למשימה מסוכנת, וידעתי שאמצא אותו חלש כשיחזור. לצערי, דראקו לא סיפר לי שהצליח למצוא את הדרך לתוך בית-הספר. אם היה עושה זאת הייתי עומד לצדו. אך הוא בחר לנסות לסיים את הדבר בעצמו, וטעה, כמו שהנחתי שיעשה- כי הוא לא יותר מילד, אדוני." סוורוס עצר והסתכל שוב אל אדונו. אך וולדמורט עמד בגבו אליו, מסתכל על הקיר שמולו. סוורוס לא ראה את הבעת פניו. "כששמעתי שמתרחש משהו במגדל הצפוני, הבנתי שהחליט לפעול. רצתי. כשהגעתי לשם מצאתי את דראקו מכוון את המטה אליו. דראקו עמד לבצע את המשימה. אך הזמן היה קצר-החלטתי לקחת את העניינים לידיי. הרגתי אותו כשלא יכול היה להתנגד."
"סוורוס," אמר וולדמורט בקול שקט, "הזהר מאוד. אל תצפה ממני לרחם דווקא עליך, ואל תשקר לי." הוא הסתובב, כשעיניו בוערות. "אני יודע, ואין לי ספק בכך שהילד נכשל-הוא לא היה מסוגל להרוג אותו. גם אתה חשוף לפניי, דבר לא השתנה."
"סיפרת לי על משימה מסוכנת." המשיך בקול רגוע יותר, "איזו משימה, סוורוס, הייתה מסוגלת לפגוע כך בכוחותיו?"
"איני יודע, אדוני. אך מעולם לא ראיתי אותו במצב כזה. אם דראקו לא היה מחזיק בו-"
וולדמורט הרים את ידו. סוורוס סנייפ השתתק. "בחרת היום, אוכל מוות." אמר בחדות. "בחרת היום לעמוד לצדי. בחרת היום, בכך שהרגת אותו, לחרוץ גם את גורלו של הילד. בחרת בצד שאין בו רחמים ואין בו מחילה. היית יכול להתייצב היום בצד השני, ולהגן על הילד ועל האדם שהרגת, שהציע את הגנתו גם לך וגם לדראקו. אבל בגדת בו ונשארת נאמן לי. היית נאמן לאדון היחיד שיכול להגן עליך, כמו שידעת מאז ומתמיד. עברת היום, סוורוס, את הקו שמפריד ביני לבינם. אתה כפוף לי עכשיו, ולי בלבד. אינך יכול להתווכח איתי, אינך יכול לשחק בי, ואינך יכול לעזוב אותי. האם אתה מבין? זאת הייתה הבחירה שלך." סוורוס שתק לרגע ולאחר מכן לחש: "אני מבין, אדוני."
"עכשיו, קרא לילד היקר שעומד לפני הדלת, אם אין לך דבר להוסיף. הגיע הזמן לסיים את העניין."

סוורוס הסתובב ויצא מהחדר לתוך מסדרון חשוך עוד יותר. דראקו מאלפוי עמד לפניו, בעיניים עגולות מאימה. סוורוס הושיט אליו את ידו, אך דראקו נרתע לאחור ולחש בקול רועד ובגמגום: "אל תגע בי." סוורוס הסתכל בו. "האדון מחכה לך, דראקו." אמר בשקט. דראקו צעד שוב לאחור. "מחכה לי?" "כן, מחכה לך. ואני מאמין שיסלח לך, דראקו. אם תעמוד לפניו. אל תכריח אותו לשנות את החלטתו- הוא מחכה לך." דראקו בהה בסוורוס, לא מקשיב ממש לדבריו: "אתה משקר לי, סנייפ?"
"האם שיקרתי לך אי פעם, דראקו?" סוורוס הסתכל בעיניו של הילד, והרגש היחיד שראה בהן היה פחד. "אתה לא משקר?"
"לא, דראקו, אני לא משקר."
דראקו הרים לפתע את קולו: "הוא כועס, הוא כועס עליי, אני יודע! אני יודע שהוא רוצה...סנייפ! אל תשקר לי." דראקו ביטא את המילים האחרונות מתוך בכי, מבין ידיו. סוורוס הסתכל בו, ואמר בשלווה: "דראקו, עמוד לפני הגורל שהצבת לעצמך. מוטלת עליך החובה להתייצב לפני אדונך בין אם נכשלת ובין אם הצלחת. גם האדון יודע להפגין רחמים, וזוהי שעתך לצעוד קדימה ולקבל אותם ממנו." "רחמים?" דראקו הרים את ראשו והסתכל בסוורוס בכעס. "רחמים? אתה קורא למה שמחכה לי שם רחמים, סנייפ?"
"כן, דראקו, רחמים.
"דראקו, האם אתה זוכר שהבטחתי לשמור עליך? האם אתה חושב ששכחתי? אני לא נוהג לשקר, ולעולם לא אשקר לך. אני מחוייב לעמוד בהבטחתי לאמך. האדון לא יפגע בך, כי אני ביקשתי ממנו להמנע מכך. האם אתה חושב שאוכל להתייצב לפני נרסיסה אם הייתי משקר לך? דראקו, כאדם בוגר, כגבר, אני מבקש ממך, קבל עליך את הרחמים של אדונך. אל תפחד, אל תצעד לאחור ברגע החשוב ביותר."
"אין לך את הזכות לדבר אליי בצורה הזאת, סנייפ! אני, הקרבתי הכל בשביל האדון. ואתה, אתה חי בתנאים הנוחים שלך, מוגן על ידו-" "האם אני מוגן, דראקו? האם אחרי הלילה הזה אני מוגן? היום הקרבתי את שמי למען אדון האופל. היום הקרבתי את חיי למענו. דראקו, האם אתה מבין? לא הייתי מבקש ממך להתייצב מולו אם לא הייתי מתייצב היום בעצמי מול גורלי. הגיע זמנך לפעול, דראקו. האם אתה ילד או גבר? האם אתה יכול להתמודד עם הבחירה שעשית? האם אתה מוכן לחיים בשירותו של אדון האופל?"
דראקו מאלפוי עמד והסתכל באדם שמולו. הוא ראה את ההחלטה מתגבשת בעיניו-ההחלטה לעמוד לצדו של דראקו עד לסוף חייו.
"אתה, אתה שולח אותי עכשיו...לחיות, סנייפ?"
"כן, דראקו, לחיות."
סוורוס עמד והסתכל בילד שמולו, וראה את ההחלטה מתגבשת בעיניו.
דראקו הכניס את המטה שהיה מונח בידו אל מתחת לגלימה. הוא צעד קדימה, פתח את הדלת, ועבר דרכה.

סוורוס סנייפ הסתובב ויצא מהמסדרון ברגליים כושלות. שתי מילים ואור ירוק פילחו את החשיכה.
בפעם השנייה באותו לילה, לורד וולדמורט השיג את מבוקשו.