הלילה

סיפור פנטסיה קצר פרי עטו של Treebeard

 

 

 

פאנדום: מקורי

הוא הביט אל מי האגם, אל העיניים הירוקות הבוערות שהשתקפו בהן.

משיל את בגדיו מעליו, נכנס פנימה.

מביט אל המים בתשוקה. נופל אליו, נכנס לתוכו, טובע כמעט לחלוטין. אבל רק כמעט. לבדו.

 

הלילה התחלף לבוקר. דג אדום שייט על המים.

עיניו ירוקות.

והוא ערום כולו.

 

שלושה לילות לפני כן, עמד אדם מול מכשף וביקש את עזרתו. הוא ביקש שישיב לו שרשרת זהב שהייתה בחזקת משפחתו במשך שנים רבות. היא נגנבה בחשאי, ומאז אבדו עקבותיה. המכשף הסכים, אך הציב לפניו תנאי. "הבא לי את הלילה, והשרשרת תוחזר לרשותך. ואם תיכשל, היא תטיל עליך קללה שלא תימחה לעולם מעליך. גם לא מיד אלוהים. אתן לך יום לקבל את הצעתי או לדחות אותה."

"אין טעם ביום" ענה האדם. "אני מסכים."

"אם כך, השג את הלילה." אמר המכשף, וברשרוש גלימתו נעלם.

 

מערה ניצבה מולו, מערתו של דרקון קרח. דרקון שידע את התשובה לכל שאלה שתשאלנו. ואכן, התשובה לשאלה "איה הוא הלילה?" לא איחרה לבוא. "הלילה הוא אתה," נשם הדרקון את נשימתו המקפיאה, "ובשביל למסור לו את הלילה תצטרך למסור לו את חייך."

"תודה, באמת שתודה, אבל לא תודה, אני מעריך מאוד את חיי." אמר האדם והלך משם, משאיר את הדרקון לתהות על בחירותיהם של בני האדם.

 

נשיקה על פיו. האם בה מסתתר הלילה? היא הביטה אליו בעיני תכלת מבהיקות, נותנת לו ללטף את פניה. "האם את הלילה, ילדה שלי?" לחש לה. היא לא שמעה. רק המשיכה לנשק את פיו. וליטוף מהיר וחוזר של שערה גילה לו את האמת: בין אם לילה היא ובין אם אור, לעולם לא יהיה מסוגל למסור אותה למכשף. הוא הרים את ידו לגעת בפניה. שיערה החום התפזר על אלו שלו. "אני אוהב אותך." לחש לה. היא לא שמעה. רק המשיכה לנשק אותו. על פיו, על פניו, על כפות ידיו.

 

"אוותר על הלילה." אמר למכשף יום לפני שהדג האדום שכשך במי האגם. "הוא עומד לפניך. בחושך, באור, במים באוויר וביבשה. בדם, באש ברוח ובנשימה. באדם עצמו הוא עומד. בחיים עצמם. כי הלילה הוא אמונתנו בסוף, בסופם הבלתי נמנע של כל הדברים. והאמונה שלנו בתקווה שעומדת לפרוץ, באור ובגילוי. הלילה הוא המסתור שלנו מפני הפחד, והמקום בו מאיים הפחד על כולנו. הלילה הוא מחשבתנו. ואת הרעיון הזה, הרעיון של הלילה, אתן לך."

"תודה." אמר המכשף, לקח את הרעיון ופנה לדרכו.

 

האדם לא פחד עוד מהלילה. לא כי לא היה יכול. הוא פשוט לא ידע יותר, לא הכיר יותר, במהותו. הרעיון החי נשדד ממנו. ואולי כך עדיף, חשב. הלילה לא איים עליו יותר. אך עם זאת, הבוקר איבד ממהותו-השמחה שלו בביאתו הייתה שמחת השינוי, לא שמחת הסרתו של הפחד. לא היה בו פחד מפני הלילה, הייתה בו אימה מפני היום. מפני הדברים כשהם ברורים וגלויים, בלי מסיכות או סגרים.

 

הוא הניח על עצמו את שרשרת הזהב, משיל מעליו את בגדיו. היא פעלה את פעולתה, נותנת לו לבחור את צורת חייו.

החושך עבר. דג אדום, עיניו ירוקות, צף על פני המים.

אדם אחד ויתר על הלילה.

ומכשף אחד... זכה ברעיון שלא תשיג שוב יד אנוש, לעולם.