"הדממה שאחרי"
פאנפיק פרי עטה
של Emma
|
|
|
פאנדום: הארי פוטר.
דירוג: R
שיפ: ביל/פלר
זמן: שנתיים לאחר הספר השישי.
All
I wanted to say was
'I love you and I'm not afraid'
Can
you hear me?
Can
you feel me in your arms?
Holding
my last breath
Safe
inside myself
All
my thoughts are you
I
know you hear me
I
can taste it in your tears
Closing
your eyes to disappear
You
pray your dreams will leave you hear
But
then you are awake and know the truth
No-one's
there.
It
ends hear tonight.
מהרגע שנפגשו מבטיהם היא ידעה.
מהרגע שלבה החל לפעום בפראות בחזה, ועיניה בהקו למשמע שמו, היא הבינה. הבינה עד
כמה היא אוהבת אותו.
פלר צעדה בדממה בכפור. קפוא כֵלִבה, המסרב להאמין. היא צעדה
באיטיות, שוקעת עוד ועוד בשלג האפרפר, הבוצי, שערה החלק נגרר אחריה כסחבות. לרגע חלפה בראשה מחשבה פראית, לשקוע עוד
ועוד בשלג הסמיך, לשקוע ולא לדעת עוד דבר.
כמה אהבה אותו, מהרגע שנפגשו
מבטיהם עד לרגע בו נשבעו אמונים זה לזו, כשהוא מניח ביד רועדת את הטבעת על
אצבעה...
אפילה החלה לעטוף אותה ככל שהעמיקה במעבה
היער, ותחושה מבשרת רעות לא נתנה לה מנוח.
'פלעכס' הן קראו לה, אבל לה לא
היה אכפת. הוא שלה והיא שלו. ואיש לא יוכל לשנות זאת.
מסתבר שלכל תחושת בטן יש ביסוס. היא החלה
להבחין בעקבות טריים שנתבעו בשלג.
איש לא יוכל לשנות זאת כעת. לא כעת, כשהיא נושאת את ילדו ברחמה.
עקבותיו של זאב חד-ציפורניים.
צעדיה התגברו במהירות, אך כוחה נחלש מרגע
לרגע. היא לא תעמוד בזה.
ככל שהיא התקדמה, העמיקו העקבות, הפעם
מהולות בדם שעוד לא נקרש. מסביבן היו ניכרים סימני גרירה של משהו.
משהו או מישהו.
הוא לא ישאיר אותה לבד. הוא הבטיח.
שבועיים לפני, הם עמדו בפתח
הבקתה הרעועה בה הסתתרו.
הוא אחז בידה בחוזקה, מפחד שברגע
שיעזוב, היא תתמוטט לנגד עיניו. הוא נעץ בעיניה הכחולות, הגדולות, שדמעו ללא
שליטה, מבט מרגיע. או לפחות כך הוא קיווה שהוא.
"הכל יהיה בסדר, את תראי.
עוד לא תספיקי לומר 'סקרוט פוץ תחת'
וכבר אני אהיה שם, לצידך".
כמו תמיד ניסה לשלב הומור במצב, למרות שלא הייתה לאיש מהם כל סיבה לצחוק.
ובמילים אלה, כשהוא מחייך והיא
מעווה את פניה בצורה שתשכנע אותו שהייתה חיוך, הוא שמט את ידה, ועזב.
היא נעצרה. עיניה נעוצות בכפות רגליה
הקפואות, מאובנות וחסרות תחושה. היא ידעה שהגיעה למקום, ולא העזה להישיר מבט. ריח
הדם הטרי כבר אמר הכל, אך היא לא הייתה מוכנה להוכחה שתקבור את כל התקוות, אפילו
הקלושות ביותר.
'רק המוות יפריד בינינו' חשבה
אז, מסונוורת מאהבתה אליו.
ואז, היא הישירה מבט. הזוועה שנגלתה אליה
מבעד לרסיסי הדם שעליו, ונצנוצי הדמעות שבעיניה, הייתה ההוכחה הברורה ביותר שניתנה
לה, אך האכזרית מכולן.
על הקרקע הדוממת שכב ביל וויזלי, איבריו
פשוקים. פניו הושחתו לגמרי, וגופו איבד צורה אנושית. חתכים, פציעות, שריטות
ונשיכות פראיות, כולם כאחד השחיתו והרגו את אהובה לנצח.
המלאכה שהותחלה כשנתיים לפני כן, הושלמה.
גרייבק סיים את מלאכתו.
היא עצמה את עיניה, מבקשת לזכור את ביל
כאדם שאהבה, ולא כאותה גוויה חסרת-חיים ששכבה על הקרקע. אך אז, הבינה עד כמה זה טפשי. טפשי להתנכר לאיש שאהבת דוקא
ברגע הוא זקוק לך יותר מכל.
היא נשכבה לצידו של ביל, על השלג, שלא
היה עוד אפרורי ומלוכלך, אלא עטף אותה בהילה לבנה ורכה, והתפרקדה כתינוק.
ואז, בעוד העלים פסקו מלנשור, השלג פסק
לרדת, והרוח חדלה מלנשוב, פסק גם ליבה החלוש מלפעום עוד, לנצח, לוקחת עימה את ילדה
הקטן שנשאה ברחמה ועוד לא נולד.
עיניה נעצמו לנצח, אך משאלתה התגשמה.
היא שוב תפגוש את ביל. ואז, איש לא יוכל
עוד להפריד ביניהם. גם לא המוות.
|
|
|