אינדקס הפארודיות של המגדל הלבן

 

 

"סוכר"

פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

 

 


פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG
 

לפעמים, בלטריקס הייתה משתוקקת לקצת סוכר בחייה. לא סוכר מהסוג הסכריני, המתיפייף, שנדמה להיות צילן החוסה של כל נערות הוגוורטס. לא הצחוק המתקתק וניחוח הבושם והורוד הזה שמעיק בעיניים. בלאטריקס הייתה לוקחת סוכר וממיסה אותו בזהירות לקרמל מתקתק, סמיך ועשיר.
היא יודעת שלא היה נותר דבר בצלחת, וטביעות של אצבעות לקקניות היו יוצרות שביל של סימני דרך על קירות התא החשופים.
-
רמוס לופין שנא סוכר. הטעם היה צורב מדי על שפתיו. סיריוס, לעומתו, אהב קרמל. הוא היה טוען שהגוש החום, הכהה והסמיך מזכיר לו כל מיני דברים מילדותו המוקדמת ואז היה שותק ולא מוסיף עוד דבר. ג'יימס היה יותר טיפוס של שוקולד, ולכן התעקש לשלוח ללילי פוטר ברכת וואלנטיין נוספת, כמו תמיד, עטופה בשלל ניירות צבעוניים ופרלינים מצופים.
ופיטר? פיטר היה מוכן לאכול כל דבר מתוק.
-
ליום הולדתו השישה-עשר מקבל הארי שוקולד מלופין. זה לא שוקולד מהדובשנריה, לא משהו שעלול להתפוצץ או לרחף או להסריח לך את החדר בצורה שלא תאמן. שוקולד מוגלגי פשוט. כשרמוס, עם עיניו השקועות, העצובות- מרות מגיש לו את הקופסה האדומה, הארי לא יודע מה להגיד. הוא אומר פשוט תודה וקובר את הבונבוניירה לצד מסגרות שבורות מבית בלק וחורים בשטיח.
-
אלבוס דמבלדור הוא בכלל טיפוס של קרמבו והוא חושב שהמאכל המוגלגי הוא יצירת אומנות בפני עצמה. הוא אוכל תמיד קודם את הביסקוויט שלמטה [הצורות המחוספסות מחליקות על לשונו וגורמות לזקן לצחוק] ורק אז את תלולית הקרם והציפוי העדין.
בשבילו, כל קרמבו הוא מנה מרוכזת של בית, חמימות ולילות של כרבול מול האח כשהגשם הקר, האנגלי מתדפק על החלונות.
-
לסיריוס בלק לא הייתה הלוויה וגם אין לו גופה. גם לא קבר, שאפשר יהיה להרכין עליו ראש ולהתנחם בו ולספר לו מעשיות. הארי פוטר אוכל את השוקולד המוגלגי הזול שלו פיסה אחר פיסה, בקמצנות, מופתע בכל פעם מחדש לגלות שהוא מריר.
רמוס לופין יודע שהוא לא יכול לזרוק סתם כך סוכר נוצץ אל השמיים, אבל בכל יום וואלנטיין הקדוש הוא אוכל מנה מרוכזת של קרמל ושוקולד, למרות שהוא שונא את הטעם.