"שלג"

פאנפיק פרי עטה של Limor101

 

 

 

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG-13
דמויות: רגולוס בלק.
הקדשה: לג'סי על הבטא המעולה!! תודהה!! ולסיוון על העזרה!! מואה!

~~~~~
פוקח את עיניו, הוא הביט סביב אל החדר שהתבהר לאיטו. הוא ממצמץ הוא הביט לעבר מיטתו של אחיו הבכור, אך זו הייתה ריקה.
רגולוס קילל; לא רק שסיריוס הוא זה שתמיד עושה צרות למשפחה, עכשיו הוא גם מכניס אותו לצרות, שכן אימא תעניש אותו על שנתן לו ללכת.
הוא התלבש במהירות והלך למטה. לא רץ, כמו אחיו המופרע, אלא הולך בנימוס מאופק, חולף על יד המטבח מבלי להיכנס בתקווה שלא-
"
רגולוס, איפה אחיך?" נשמע קולה החמוץ והקריר של אימו.
הוא נעצר במקומו כדי להביט עם ראשו לאחור אל אימו שנעמדה מחוץ לדלת המטבח, ידיה קמוצות לאגרופים.
"
הוא... הוא יצא..." אמר רגולוס, מתכונן למכה הרגילה.
"
ואתה נתת לו לצאת?! סתם כך?!" קולה עלה וגבר, "כששמתי את שניכם באותו חדר זה היה כדי שתשגיח שלא יחמוק!" אמרה, קולה החד מפלח את גופו כמו סכינים חדות.
"
אימא אני לא..." הוא התחיל, אבל מראש ידע שזה לא יעזור.
מעל ראשו הוא שמע צחקוק מרושע וכבר ידע שכל זה תוכנן מראש. הוא קילל בליבו את סיריוס. אתה עוד תשלם, חשב בליבו.


* * *


השלג הצטבר על חלונו ואיים לכסותו לגמרי, רגולוס הביט בו בהתלהבות.

"סיריוס, שלג! תראה, סיריוס, שלג!" הוא קרא בהתלהבות אל אחיו הבכור ששכב על מיטתו בשעמום.
"
תשתוק כבר," אמר סיריוס בטון קריר. "זה לא כאילו לא ראית מעולם שלג."
"
אני... לא..."
"
שתוק!"
רגולוס הנמיך את ראשו והביט ברצפה, הולך לכיוון דלת החדר.
"
לאן אתה חושב שאתה הולך?" שאל אותו סיריוס בהרמת גבה.
"
לשלג.." אמר רגולוס ופניו אורו. אולי... בכל זאת... הוא ייקח אותו איתו החוצה.. הוא אף פעם לא לקח אותו החוצה איתו, ורגולוס תמיד שיקר בשבילו..אולי מפני שקיווה.. אולי יום אחד.. להיות כמותו..
"
אימא תהרוג אותך," אמר סיריוס, "תיגע בשלג ותנודה מהמשפחה!" אמר סיריוס בגיחוך, רגולוס לא הבחין בטון, הוא נרעד מעט אבל לאחר רגע הזדקף. "אתה משקר!" אמר ויצא מהחדר בריצה, חולף במסדרונות הריקים של ביתו ומגיע לדלת שהובילה לחצר. הוא הביט בה בהשתוממות לרגע אחד, ואז פתח אותה בזהירות. המראה שנגלה לעיניו היה מדהים; הרים של שלג! והוא כל כך יפה... המרפסת הייתה לבנה כולה והוא לא יכל להתאפק יותר. רץ אל השלג.
הוא היה כל כך רך.. .וקר... שליו... למה לא-
"
רגולוס בלק!" קולה של אימו החזיר אותו למציאות והוא נעמד, הסוודר השחור שקנתה לו מלא פתיתי שלג לבנים.
"
אמרתי לך, אימא," סיריוס הופיע לצידה, מביט בפניה שנהיו אדומות כסלק. "הוא לא הקשיב לי, רץ לשלג.." אמר, מחזיר את פניו אל רגולוס בחיוך מרושע.

את המכות האלה הוא לא שכח מעולם. מכות המטאטא שהטיחה בו אימו, מוסיפה עלבונות אל ההצלפות, והוא בוכה, זועק לעזרה. "אימא, לא! דיי! אימאאא!!"
"
אמרתי לך לא לצאת לשלג!! נכון? נכון?! עכשיו תראה מה זה שמפרים את פי!" קולה הצווחני הכאיב לאוזניו ובעיניה היה ניצוץ טירוף.
"
אימא.. אימא.." קולו הבוכה נשמע בכל רחבי הבית.
"
קסיאופיה!" קרא קול מבוהל. "קסיאופיה הרגעי! הוא רק בן שש!"


* * *

 


השלג שוב ירד, מאיים לכסות את החלון כולו. אבל כעת רגולוס כבר לא היה בן שש, הוא היה נער, בן 15. יותר לא ייתן שירביצו לו, עכשיו הוא יהיה ילד למופת. הוא יראה להם – יראה להם שהוא יותר טוב מסיריוס!
הוא הסתובב, מביט על חדרו בבית סלית'רין אשר בהוגוורטס.
המטאטא החדיש שקיבל מהוריו, שכעת שכב על מיטתו שמצעיה הירוקים הבליטו את צבעו הכסוף, הוכיח שהוא יכול. שהוא הבן למופת שתמיד רצו, שתמיד העריכו. זה שתמיד...
"
היי בלק." אמר קול קר מפתח הדלת. "בוא כבר, האימון מתחיל בעוד 10 דק', ואם לא תזדרז, מאלפוי יוציא אותך מהקבוצה!"
"
כן.. אני בא.." אמר רגולוס וניתק את פניו מהשלג שהצטבר על החלון.. אוי כמה שנא שלג..


* * *

 


רגולוס התהלך על השלג הלבן שכיסה את השביל המוביל לביתו.
השלג נמס במיומנות לתוך נעליו והקפיא את רגליו, גורם לו לחוש צמרמורת במורד גבו.
'
תהרוג אותם..' קולו הקל של אדון האופל מהדהד באוזניו 'הערב..'
אבל הוא לא רצה להרוג.. לקיז דמו של אדם אחר.. הוא לא היה מסוגל.. לא יכול.. הוא התנער; מה עם יפרוש? האם יקבלו את פרישתו בשתיקה? הוא ידע שלא. אדון האופל לא היה מהסוג הסולח לבוגד.
'
הערב..' קולו חוזר על דבריו שוב ושוב.. למה הערב? ומדוע הוא? גופו רעד על המחשבה של הרג. הוא לא יכול.. הוא לא כמוהם.. הוא לא רוצח..
הוא דפק את ידו בכוח בקיר ודם ניגר מפצע שנוצר בעקבות ההתנגשות, נופל מטה ובולט על מצע השלג הלבן.


* * *

"הזהרתי אותך שאף אחד לא יכול לפרוש." אמר קולו של לוציוס מאלפוי, בוקע מאחורי המסכה שעטה על פניו.
רגולוס נסוג לאחור. "אמרתי לכם, אני לא מוכן להרוג." זעמו עבר לאורך עורקיו, ומבטו פנה לשרביט שהיה מכוון לליבו.
"אין כזה דבר לא להרוג. אין כזה דבר להמרות את פיו של אדון האופל. אין כזה דבר לפרוש. הזהרתי אותך, אבל אתה לא הקשבת.." אמר לוציוס וחיוך דק ומרושע התפשט על שפתיו. "ואם אני כבר פה, למה לא ליהנות קצת?"
"לוציוס.. לא..."
"קרושיו!!" צעק לוציוס, מביט ברגולוס הנופל על השלג, מתפתל וצורח. הוא צחק, צחוק קר וחסר רגישות והרים את שרביטו והכאב נפסק. "כואב? רוצה לגמור עם זה? אין בעיה, אני יעזור לך.."

רגולוס שכב בפירוק איברים על השלג בשדה הפתוח ההוא. כל כך קר.. חשב, רק לו יכולתי לגעת בשלג.. פעם אחרונה.. ידיו נסגרו על חופן שלג וחיוך דק עלה על שפתיו. ולפני שזז עוד סנטימטר אור ירוק הציף אותו.
ידו נפתחה, והשלג התעופף על פניו עם הרוח, בעוד החיים עוזבים את גופו.