"שרוכים פרומים"

פאנפיק פרי עטה של Justrain

 

 

 

תודה על הבטא ל-shachar333

 

כשקראו לנו "חתן וכלה" היינו מתעלמים. הוא היה צועק עליהם, אני הייתי מקווה שזה יהיה נכון. ברגע שהוא היה צועק עליהם, הם היו משתתקים. אף אחד לא יכול היה לעמוד מול הכעס שלו. השפתיים שלו היו מתכווצות וגם האישונים, פניו מחווירות בבת אחת. ככה היה עוד בגיל הגן, ועם הזמן התגבר. ואני אהבתי אותו. העיניים שלו כישפו אותי. הייתי מביטה בהן כשהוא הביט למקום אחר; הן הפחידו אותי, העיניים השחורות-שחורות האלו. כשהן הביטו בעיני, עיני הביטו בשרוכים. הם היו לעיתים קרובות פרומים, כי הוא רצה שנחלוץ נעלים ונשב בלי חולצה על המיטה, וננדנד רגליים. לא ידענו מה זה אומר, אבל הוא אמר שזה משהו של גדולים. וכשמישהו התקרב לבשנו מהר חולצה ונעלנו נעליים, ולא הספקתי אף פעם לשרוך אותן.

הוא היה עצוב, בדיוק כמו כולנו. אבל באופן אחר. אני חושבת שהוא לא אהב במיוחד ארנבים – בילי סטאבז מעולם לא סלח לו. וכשראיתי שהוא עצוב וניסיתי לנחמו, אמר שאעוף לו מהעיניים לפני שיפוצץ אותי מכות.

כולם פחדו ממנו. גם אני. אבל הייתי מתעלמת מהחבורות על גופי, כי העיניים שלו כישפו אותי. כששבר את הרגל בגיל תשע, היה חובט בכולם בקבּ שלו, וכולם היו נזהרים. אז היה משעין את הקביים על המיטה ופוקד עליי להחזיק אותן, בזמן שנדנדנו רגליים. הוא נדנד אחת, כי השנייה הייתה מגובסת. ואז החליט שצריך להוריד גם מכנסיים. זה קצת הפחיד אותי, אבל הוא יותר.

"עכשיו תשבי בשקט," פקד. ואז חיכיתי. תמיד עשיתי מה שאמר. אני חושבת שהוא אהב את זה, אני לא כל כך. לא אהבתי את זה, אבל אהבתי אותו.

כשהעזתי, פעם אחת, לכעוס עליו – הדבר הבא שזכרתי היה את עצמי בחדר הידוע לשמצה, על מיטה מכוסה שעוונית כשמסביב תרופות, מזרקים ודברים מיותרים כעין אלו. לא במיוחד אהבתי לראות את סיר הלילה ליד.

היו עליו עלילות. אמרו שהוא מַג. דברים כל כך מוזרים היו קורים לידו. ותמיד התעלמתי מזה שבאמצע הלילה נעלמו ממני התחתונים.

 

ויום אחד הוא נעלם. אף אחד לא ידע איך ולאן. וכשחזר לפתע, לאחר כמעט שנה, נראה כאילו פער הגילאים בינינו גדל לפתע. פניו היו חיוורות יותר, וכשכעס, תמיד נדמַה לי שראיתי ניצוץ אדום בעיניו, שהייתי רגילה לראותן שחורות. הוא היה תקיף יותר ומסתורי יותר, ובתום החופש נעלם שנית. וכשחזר, לפתע היה מאיים עוד יותר. המעשיות עליו הלכו ורבו. אבל אני לא סיפרתי לאף אחד שבלילה התעוררתי וראיתי ניצוץ אדום מעליי, והחזייה שלי נעלמה.

 

וכשהלך וחזר בפעם השלישית, נראה כאילו התבגר בשלוש שנים ולא אחת מהפעם הקודמת. ובלילות הייתי מתגנבת ומביטה בו, כי אז לא הייתי צריכה לחשוש שמא עיניו ינעצו בי לפתע ויסרקו אותי, כך שאעמוד מולו עירום ועריה. ולפעמים הוא היה ממלמל מתוך שינה איזה שם. שם של בת. ניסיתי להתעלם מזה, אבל לא הצלחתי.

 

זה קרה שוב ושוב. הוא היה חוזר רק בחופש הגדול. בסופו של דבר, ידעתי שהיה בן שבע-עשרה. אבל הוא נראה מבוגר יותר ומפחיד יותר. הוא לא רצה שננדנד רגליים על המיטה. הוא רצה שנתקדם הלאה.

ותמיד פחדתי לסרב לו.

 

כולם היו מביטים, מרותקים, שעה שגלגל נחשים בין אצבעותיו שכאילו הלכו והלבינו עם השנים. הוא היה לוחש להם דברים, ומשחק באצבעותיו בתליון שהיה על צווארו. אף פעם לא הבנתי מה משמעות S על רקע ירוק עם נחש כסוף.

"תהיי בשקט," גער כשניסיתי להסתכל. ובלילה חשבתי שמשהו חם שוטט על גופי. העדפתי שלא להסתכל. לא הייתי בטוחה שזה נעים לי, אבל נדמה היה לי שכן. ולא סיפרתי לאף אחד.

כשנעלם סופית, נאלצתי גם אני לעזוב את בית היתומים. כנראה שהייתי מבוגרת מדי. אבל מעולם לא אהבתי לשכב על המיטה ולנדנד רגליים, ושרוכים פרומים הזכירו לי דברים נעלמים מהעבר.

 

***

 

וכשיום אחד, בזקנתי, נתקלתי באדם גבה-קומה ואדום עיניים, חשבתי שהוא מזכיר לי מישהו. בהבזק מוזר נזכרתי בנדנוד רגליים על מיטה עם רגלי ברזל. אבל לפני שהספקתי להיזכר ראיתי אור ירוק, שכמו ברמזור אמר לי להמשיך הלאה.

 

תמיד חשבתי שאדום וירוק זה אבטיח, אבל לפעמים יש לזה משמעות אחרת.