"צללים מן העבר", פרי עטה של mp38

 

פאנדום: שר הטבעות

שיפים: איאווין/אראגורן (חד-צדדי), אאווין/פאראמיר

תקופה: לאחר מלחמת הטבעת (3020 לעידן השלישי)

דירוג: PG PG13  חלש.

בטא: מיכל (פיקס)

 

 



"את מאושרת?" שאל אותה פרמיר וחבק את כתפיה.

אאווין רק הנהנה ונמנעה מלהביט בעיניו.

הם עמדו על גבעה, אחת מגבעות אמין ארנן, והשעה היתה שעת שקיעה. מאחוריהם ניצבה טירתו של פרמיר, נסיך יתיליין. ניתן היה בקושי לכנותה טירה, שכן היתה אך מבנה עץ גס שהוקם בחפזה, אבל מבנה זה הספיק, לבינתיים. לצדו הוקמו משכנות ארעיים לאנשי הפלוגה האפורה ולמשפחותיהם, שישמשו עבורם מקום מגורים עד אשר תחל בניית העיר הבירה של יתיליין.

נחיל הכסף של האנדוין נצץ ממערב, ואאווין נשמה נשימה עמוקה. אלה היו חייה כעת. היא שלחה מבט ריק אל עבר הצפון. אי שם, היא ידעה, נמצאת רוהן. רעד קל עבר בה בחושבה על הארץ שעזבה. מה היו מעשיה של אחיה אאומר כעת, לאחר שהתמנה למלך? היא תהתה האם הוא חשב עליה, ולו לרגע, מאז חתונתה עם פרמיר. ייתכן שאף שמח על לכתה, היא שנחשבה מאז ומתמיד לפראית שבמשפחה. עלמה לא מאולפת. איש לא הצליח לרסנה – עד שהגיע הנסיך העוצר של גונדור וללא רצועה כבל אותה בשבועה החזקה מכל. מבלי משים היא התרחקה מפרמיר קמעה, והוא תפס את ידה בידו.

"מתגעגעת הביתה?" שאל ברוך.

היא רצתה לצרוח עליו בזעם. לתלוש את ידה מאחיזתו, לעלות על סוס ולברוח למקום בו לעולם לא תיאלץ למסור את עצמה למישהו אחר. לא לפרמיר, לפחות. אל מול עיניה עלתה דמותו של גבר גבוה, בעל שיער שחור וארשת מלכותית... היא הרכינה את ראשה ודמעות עלו בעיניה.

"גם אני," הוא אמר. הוא הידק את אחיזתו בידה ופנה להביט מערבה. אאווין שמרה תחילה את מבטה מקובע על הקרקע, אך משלא הוסיף פרמיר לדבר החלו עיניה לנדוד, תחילה לעבר האנדוין ולאחר מכן מעבר אליו, אל מינס טירית. קרני השמש האחרונות עוד האירו את העיר הלבנה, מגדליה מתנוססים בגאון כחולשים על כל עבריה. אאווין הסיטה את ראשה ימינה, נמנעת מלהסתכל על העיר. במקום זאת היא התבוננה בפרמיר. עיניו של בעלה הטרי השקיפו אל עבר עיר מולדתו, ואהבה גדולה שררה בהן. כמעט, היא נוכחה, כמו האהבה שניכרה בעיניו בכל פעם שהביט בה. שפתיו של פרמיר נפשקו קמעה והוא לחש דבר מה אל הרוח.

אאווין בעטה באדמה בכעס. שילך לאבדון, הוא והנאמנות שלו, המסירות, הנכונות להקרבה. אומץ הלב המטופש והרצון לגבורה. כל אותן תכונות שנחשבו לנעלות כאשר הופיעו בגבר, ולכל כך מיותרות כאשר הופיעו באישה. הוא היה יותר מדי מושלם. יותר מדי נאמן. יותר מדי ארגורן, עד שהדמיון הכאיב ממש.

"אני תוהה מה מצב האירועים בעיר הלבנה," הרהר פרמיר בקול. אאווין ידעה שהוא מצפה לתשובה מעודדת.

"אני מניחה שהכל כשורה," השיבה ונוכחה לדעת שקולה צרוד. "מאז שחזר המלך מצב העיר רק משתפר. בפעם הבאה שתבקר שם תיווכח לדעת שאותות המלחמה נעלמו מן העיר."

"אכן, ארגורן שולט בחוכמה ומעשיו מבורכים. זו אינה משימה קלה, המלוכה, והוא מבצע אותה בכישרון רב." פניו של פרמיר היו חלקות אך אאווין דימתה לשמוע נימה זרה בקולו. ייתכן שנסיך זה, שמעולם לא קיווה לרשת את השלטון על גונדור, מקנא במלכה החוקי ששב לרשת את מלכותו? היא מעולם לא חשדה שבפרמיר יש ולו שמץ של קנאה, אך לעומת ארגורן נראו כולם נחותים. גבר גאה כפרמיר בוודאי לא השלים עם תחושה זו.

"אתה מקנא בו?" היא שאלה לפתע.

פרמיר הצמיד אותה אל גופו וחייך. "וכי איזו סיבה יש לי לקנא? לא לי נועד השלטון, ובכל זאת זכיתי בממלכה הנאווה מכל ובעלמה היפה מכולן שתשלוט בה לצדי. מדוע שאקנא במלכי, חברי הטוב, כאשר כל מאווי נמלאו?"

אאווין חיפשה שמץ של צביעות בחיוכו אך לא מצאה דבר. היא התנתקה מחיבוקו והתעטפה בגלימתה.

"נעשה קריר," אמרה. "אני נכנסת פנימה."

 

מאוחר יותר לאחר שנשכבה במיטה והתעטפה בשמיכה היא שמעה אותו נכנס פנימה, נפרד לשלום מאחד מאנשי הפלוגה ששמרו על הטירה מבחוץ. הוא נכנס אל חדרם וחלץ את מגפיו. היא עצמה את עיניה ונשמה נשימות עמוקות, קצובות. לאחר מספר דקות הרגישה בגופו הנח לצד גופה. הוא נשק לכתפה ונאנח קלות. לאחר מכן חשה בידו, אצבעותיו משתלבות באלו שלה כמו היו חלק ממנה. היא פקחה את עיניה באיטיות וראתה את ראשו נח על הכר, שערו השחור מפוזר והוא מחייך חיוך קל בשנתו. היא שלחה יד רועדת לעבר שערו וליטפה בהססנות קווצת שיער שחורה. לאור הנרות המועטים שדלקו בחדר ולאור גחלי האח תווי פניו לא נראו בבירור. אם רק תצמצם את עיניה במעט... היא יכלה להעמיד פנים שזהו ארגורן. אמנם צעיר, מכיוון שעדיין לא הופיעו בשערו של פרמיר קווצות אפורות, אך התחושה היתה זהה. במיוחד כשעיניו היו עצומות, והסתירו את המבט החולמני והתמים. אאווין זכרה את הפעם הראשונה בה הביטה אל תוך עיניו של ארגורן, וראתה... כאב. אלו היו עיניים של אדם שכבר לא היה לו מה לאבד, עיניים שמבטן כה חד וצלול עד שנדמה היה שעוד רגע ויקדח חורים בנשמתך.

היו אלה העיניים שלכדו את אאווין בפעם הראשונה בה פגשה בארגורן. היא נשאה את מבטה והוא ניצב מולה, גא וחזק ומרוחק, והיא ידעה לפי המבט שבעיניו שמולה ניצב אדם בעל כוח עצום. אדם שלא יירתע מקרב, שנועד לגבורה ולשירי הלל. כמוה, אילו רק היתה חופשייה. והיא רצתה לבכות כאשר בכל פעם שחלפו עיניו עליה, המבט שבהן השתנה למשועשע ורחום.

"אני לא צריכה את הרחמים שלך," היא לחשה אל עבר פרמיר-ארגורן ששכב לצידה. "לא ביקשתי ממך דבר, לא ציפיתי לכלום. כבר מהרגע הראשון ידעתי שלבך שייך לאחרת."

אבל היא המשיכה לקוות. כאשר נודע לה שהוא הולך לנסות את מזלו בשבילי המתים קפא לבבה, והיא לא ביקשה אלא למות. הגורל חייך אליה כאשר התעוררה בבתי המרפא למגע ידיו המנחמות, וצחק צחוק מלגלג לאחר שגילתה שלבו נותר שבוי בקסמי האחרת. ארגורן חייך אליה כאב אל בתו, ובאותו הרגע היא החלה מקימה סביבה חומות, נשבעת שלעולם לא תהיה נתונה לחסדיו שוב. פרמיר הופיע באותם זמנים, ולקח את ידה בידו וטייל עמה בגן. היא צחקה והעמידה פנים שהיא מאושרת, ובתוך עצמה קיללה את המלך ואת ידיו המרפאות.

אאווין נשכבה על גבה. כאשר שכבה כך, ידה נתונה בידו של פרמיר, יכלה להעמיד פנים שארגורן הוא השוכב לצידה, וששערה שחור כליל ועיניה ככוכבים. פרמיר זע בשנתו והיא עצמה את עיניה בבהלה, מקווה שלא יתעורר. השינה באה אליה כמעט מיד, וכמו בכל פעם ביחד עם השינה באו גם החלומות.

 

אאווין חלמה על חתונתה עם פרמיר. היא לבשה שמלה לבנה ושערה הארוך נשזר לצמות זהובות על ידי נערות חצרה. פרמיר, כך ידעה, נמצא בחדר שלידה ומתכונן לחתונה, ביחד עם ארגורן מלכו. היא נשכה את שפתה קלות בחושבה על הגבר הגבוה, אשר הגיע ביחד עם מלכתו להשתתף בטקס נישואיה. ארוון היתה מקסימה ממש, ואאווין מצאה שהיה זה בלתי אפשרי שלא ליפול בקסמיה. תמיד מרוחקת ואצילית אך תמיד נכונה לעזור לכולם, מלכת גונדור היתה זו שעזרה לאאווין בבחירת השמלה ובהכנות לחתונה. אאווין רצתה לזרוק את זר הפרחים הלבנים שבידה על ארוון ולמצוא חרב לאחוז בה במקומו, אך היא רק עמדה שלווה ליד החלון, משקיפה אל אדוראס שבחוץ.

הדלת נפתחה ואחיה אאומר נכנס, הדור בגלימתו הכחולה. היא פנתה לעברו.

"באת לאחל לי בהצלחה לפני הטקס, אני מניחה," היא שיוותה לקולה נימה שגרתית.

הוא חייך. "אחותי," הוא נטל את ידה בידו, "אין לך צורך באיחולי. אני יודע שתהיי מאושרת. חתן נאה בחרת לך," הוא הרים את קולו מעט. "לא תמצאי טוב ממנו ברוהן ובגונדור יחדיו."

היא חייכה אליו בחזרה, שומרת את התנגדותה לעצמה. "חבל שתאודן לא יכול להיות כאן עמנו."

"אני בטוח שהוא היה שמח," אאומר ענה. הם שתקו לרגע והשקיפו החוצה מן החלון.

"אתה תבצע את תפקידו בכבוד. אתה יורש ראוי." אאווין לא ידעה מה להוסיף. אחיה רצה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. למענו היא תעבור את החתונה היום בצורה הכי מכובדת שניתן.

אאומר לחץ את ידה בתודה.

"אבל לא בי מדובר היום," הוא אמר לאחר מספר דקות. "היום הזה, שלך הוא. שמלתך הולמת אותך מאוד."

היא נגעה בבד העדין. "כן, ארוון בחרה את הטובות שבתופרות." איזה ניגוד היווה הבד הזה לעומת השריון הנוקשה שהעדיפה. מבטה של אאווין ננעץ בבד, ועיניה האפורות דמו לפלדה. היא לא לבשה שריון מאז בתי המרפא, ונראה שלעולם לא תלבש שריון שוב.

"נאה מצד פרמיר להסכים לקיים את הטקס כאן ולא במינס טירית, את לא חושבת כך?"

"כן, הוא מתחשב מאוד," אאווין נאנחה. כל כך מתחשב, כל כך נחמד... ארור יהיה.

אאומר עטף אותה בזרועותיו והצמידה אל גופו. בדיוק כפי שעשה שמונה עשרה שנים לפני כן, כשאביהם מת. אך במקום להבטיח לה שהוא יישאר עימה לנצח ויגן עליה הוא רק אמר: "יהיה לך טוב איתו. שניכם תהיו מאושרים מאוד ביתיליין."

"כן," אאווין התרחקה ממנו והעבירה יד בשערה. ממילא היא לא היתה זקוקה להגנתו.

"אני הולך עכשיו," אאומר פנה לעבר הדלת. "אראה אותך בטקס."

"כן, בטקס..."

אבל כשהיא הגיעה לטקס הוא לא היה שם, ומבטו של ארגורן ננעץ בה כמו חרב כשנשבעה לאהוב את פרמיר לנצח.

 

אאווין התעוררה בבהלה. היא חשה את מגע הכר הרך שמאחורי ראשה. "רק חלום," היא נשמה בהקלה והצמידה את השמיכה לגופה. מובן שזה היה חלום. אאומר היה בחתונתה, וארגורן רק חייך אליה ואל פרמיר כשהכריז עליהם כבעל ואישה. היא ניערה את ראשה בכעס. לצידה פרמיר נע בשנתו, והיא קמה מן המיטה בשקט.

"אני התגברתי עליו," היא מלמלה לעצמה בעודה מתלבשת. "השוטה הארור המולך על גונדור. אני מאושרת עכשיו."

היא חשקה את שיניה ויצאה החוצה אל הרוח הקרירה. השמש אך זרחה, ואאווין טיילה על הגבעות הירוקות. סביבה בצבצו פרחים קטנים ולבנים. היא התיישבה על הדשא הרטוב וחפנה בידה מספר גבעולים. מגעם היה קר והם נראו כניגוד חי לאצבעותיה החיוורות.

היא הביטה לעבר ההרים המרוחקים וחבקה את עצמה בזרועותיה.

זמן מה לאחר מכן היא שמעה צעדים מתקרבים אליה. פרמיר נעמד לידה.

"בוקר טוב, נסיכת יתיליין."

"בוקר אור," היא ענתה.

"השומרים אמרו שיצאת החוצה די מוקדם."

"כן, שנתי נדדה מעט הלילה. התעוררתי ולא הצלחתי להירדם שוב." היא נפנתה אליו. "לא הערתי אותך, אני מקווה."

"לא, זה בסדר," הוא חייך והתיישב לידה. "יתיליין יפה מאוד בעונה זו של השנה, הלא כן?"

"כן, היא יפה." אאווין מוללה באצבעותיה פרח זעיר. היא הגניבה מבט אל פניו של בעלה שהוארו באור השמש. על שפתיו היה נסוך חיוך והרוח פרעה קלות את שערו. אאווין השפילה את מבטה לאדמה.

"הכל בסדר איתך, יפתי?" פרמיר נפנה להביט בה בדאגה.

"כן, הכל בסדר," היא ענתה. הכל פשוט מושלם. אלה החיים שהיא נועדה לחיות, בסופו של דבר. "אני רק מרגישה מעט חסרת מעש, זה הכל."

הוא אסף אותה אל זרועותיו ולרגע היא עצמה את עיניה, נסחפת עם התחושה של גופו החם הקרוב. "אל תדאגי," הוא אמר. "ארגורן הבטיח כי בקרוב יבואו השליחים, לעזור לנו בבניית העיר."

היא פקחה את עיניה והתחושה אבדה. "אם המלך אמר, הוא בוודאי ידאג לכך בקרוב."

"את בטוחה שהכל כשורה?"

"כן, כמובן."

פניו של פרמיר הביעו דאגה, אך הוא לא אמר דבר. הם ישבו כך שותקים כשלפתע: "את רוצה לרכב מכאן?"

בעיניה של אאווין ניצת אור, אך רק לרגע. "לרכב? לאן?"

"אני לא יודע," ידו ליטפה קווצה משערה. "אין לנו כאן הרבה סוסים, ואני בטוח שהם לא כמו הסוסים שאת רגילה אליהם, אבל אולי... חשבתי שאולי נוכל לרכב באזור. להכיר קצת את יתיליין, שנינו יחד."

מבטה דעך. "כן, זה יכול להיות נחמד."

"אם את לא רוצה..."

"אולי בפעם אחרת. כמו שאמרת, העיר תתחיל להיבנות בקרוב. בטח תהיה עסוק בגלל הבנייה."

"כן, זה נכון." פרמיר שפשף את עיניו בעייפות. "העיר. כן. אני מצטער. אז בפעם אחרת."

אאווין קמה ממקומה. "אני אלך לברר מה קורה עם ארוחת הבוקר."

"תודה לך," פרמיר חייך. הוא נותר יושב במקומו ללא נוע גם לאחר שהתרחקה.

 

למחרת הגיע שליח מן המלך של גונדור, רכוב על סוס בודד. לגולאס העלף ברך את פרמיר לשלום ונשק לידה של אאווין. "תבורך, שליט יתיליין, ותבורכי רעייתו. שמעתי שמועה כי תיבנה כאן עיר, והחלטתי לבוא לראות זאת במו עיני. בעוד כמה ימים," הוא הוסיף, "יצטרפו אלי כמה מבני עמי וביחד נעזור לכם בשיקום ארץ זו. אני מקווה כי אינכם מתנגדים." קרץ.

פרמיר צחק וטפח לו על כתפו. "וודאי שאיננו מתנגדים. ארגורן שלח אותך?"

"הוא יודע על בואי, אך לא באתי מטעמו." השיב לגולאס. "כפי שאמרתי – בני עמי רוצים להתיישב כאן. עבר זמן רב מאז שכנו בארץ הירוקה, והם ששים על ההזדמנות לחזור ולשכון כאן שוב."

"ויתיליין תשמח על בואכם, אני בטוח," אמר פרמיר.

"אם כי אין הרבה מה לשקם, כפי שאני רואה זאת," מבטו הבהיר של לגולאס נדד סביבו.

"הו, המצב כאן הוא הטוב ביותר, אני יכול להבטיח לך," אמר פרמיר. "באיזורים הקרובים יותר למינס מורגול תראה שהמצב שונה."

"ומה עם מינס מורגול עצמה? מתי היא תיושב?"

"ארגורן הורה להתרחק מממנה, לבינתיים. זדון גדול שכן בה, והיא עדיין אינה טהורה ממנו."

צל חלף על פניו של לגולאס, אך רק לרגע. "אם כן, נעשה מה שנוכל ביתר הארץ. אתם תתפלאו לראות כמה יפה היא תהיה."

אאווין יכלה להאמין לדבריו. ממה ששמעה, היו ארצות העלפים הארצות היפות ביותר הארץ התיכונה. יתיליין עמדה לחזור להיות הארץ הנאווה. בזמן אחר, במציאות אחרת, אאווין היתה מצפה לדבר בקוצר רוח וחולמת על ארץ ירוקה ופורחת. כעת היא רק חייכה קלות ותהתה האם אי פעם תוכל להיות מאושרת עם פרמיר, גם בארץ כזו.

"אז מה שלום שניכם?" שאל לגולאס. "ארגורן וארוון מוסרים את אהבתם, וגם אאומר. איך אתם מסתדרים בינתיים?"

אאווין נשאה את מבטה אל פרמיר.

"אנחנו? שלומנו טוב. מסתדרים מצוין," אמר פרמיר. "זו ארץ נהדרת, ושנינו אוהבים להיות כאן. נכון, אאווין?"

אאווין העלתה על פניה חיוך. "כן, אנחנו... טוב לנו כאן." פרמיר כרך סביבה את ידו.

לגולאס הביט בשניהם בשעשוע קל. "אני שמח לראות שמצאתם את מקומכם. שניכם. היינו מודאגים מאוד אחרי מלחמת הטבעת, שמא לא תתאוששו. טוב לראות שנרפאתם."

פרמיר הנהן בשתיקה ואאווין נשכה את שפתה בכוח, לא אומרת דבר.

 

בערב, לאחר הארוחה, אאווין יצאה החוצה להלך באור הדמדומים. לגולאס הצטרף אליה.

"מה שלום הגבירה הלבנה של רוהן?" הוא שאל. "אאומר אחיך מתגעגע מאוד. הוא מוסר שיבוא לבקר אתכם כשיוכל, ושהוא מקווה שאת מאושרת."

שוב המילה הזו, מאושרת. אאווין מצאה אותה מטרידה יותר ויותר. "מה שלום אחי?" היא שאלה באיפוק. "מה שלום ממלכת רוהן בהיעדרי?"

"אאומר מולך היטב, אם לזאת את מתכוונת. הקשרים בין גונדור ורוהן מתהדקים מיום ליום, ושתי הממלכות מפיקות מכך תועלת. באשר לחייו האישיים... הוא מאורס."

אאווין נעמדה במקום. "אחי מאורס? למי? למה הוא לא שלח שליחים שיודיעו לי על הדבר?"

"ברגע זה השליח מסר לך את הבשורה." לגולאס חייך. "שמה לותיריאל. היא בתו של נסיך דול אמרות."

"אני..." אאווין ניסתה להיזכר. "אני חושבת שאני מכירה אותה. אחי אוהב אותה?"

"את חושבת שהם היו מתארסים אם הם לא היו מאוהבים?"

"לעולם לא ניתן לדעת," מלמלה אאווין.

"נראה שאת מתגעגעת לאחיך, מאוד."

אאווין הנהנה. "כן. אבל אני שמחה בשמחתו. אני שמחה לדעת שהוא מתקדם בחייו."

"כמו שאת התקדמת בחייך שלך?"

"כן, בדיוק." אאווין הרכינה את ראשה. הם הוסיפו ללכת בשתיקה, ולאחר התלבטויות רבות היא שאלה: "ומה שלום ארגורן?"

לגולאס חייך חיוך רחב. "הוא הולך ומצעיר מיום ליום. אם תראי אותו, לא תאמיני. מאז נישואיו עם ארוון ארגורן רק הולך ונעשה מאושר יותר. את יודעת כמה זמן הוא חיכה לזה. בהתחלה הוא לא האמין למזלו הטוב, אבל הוא מתרגל."

"כמה טוב לשמוע."

"האמת היא שהוא מתכנן לבקר אתכם כאן, ביחד עם ארוון. לכבוד העיר החדשה, וכדי לדעת מה שלומכם. הטענה הרשמית היא שהוא צריך לפקח על הנסיכות החדשה, אבל אני חושב שהביקור יהיה יותר אישי מרשמי."

"ספר זאת לפרמיר, הוא ישמח." אאווין אמרה בקול נייטרלי. הגיע הזמן לרכב מכאן.

 

אאווין חלמה על הביקור של ארגורן וארוון. שניהם הגיעו ליתיליין, והיא שמה מסכה על פניה וחייכה אליהם חיוך נלעג. הם לא שמו לב למעשיה, וצחקו אחד אל השניה בשמחה בזמן שפרמיר ניסה לשווא להוריד את המסכה מפניה. היא התעוררה באמצע הלילה. החדר היה שקט פרט לקול נשימותיו הקצובות של פרמיר ולנשימות המבוהלות שלה. לא עוד. הגיע הזמן להסתלק משם, אחת ולתמיד.

אאווין התלבשה ויצאה מן החדר בשקט, נזהרת שלא להעיר את פרמיר. בחוץ שרר חושך. השומר ליד הכניסה לאורוות עצר אותה. "לאן את הולכת, גבירתי?"

אאווין היססה לרגע ואז התעשתה. "אני רק יוצאת לרכיבה קלה באיזור. זה בסדר."

"בשעה כזו? לבדך?"

היא נעצה בו מבט קריר והוא התכווץ במקומו. "אני יכולה לשמור על עצמי, למקרה ששכחת." הו, כן. תנו לה אורקים ורפאי טבעת, איתם היא תוכל להסתדר. למעשה, היא חשבה לעצמה, היה עדיף אם לא היתה מצליחה להסתדר איתם.

"האם אדונך יודע על כך?"

"פרמיר עסוק מאוד בענייני הנסיכות. מלך גונדור ואישתו מגיעים לביקור בקרוב. אל תטריד אותו בעניינים שכאלה."

"אבל גבירתי..."

היא עצמה את עיניה ברגע, וכשפקחה אותן הוא נרתע ממבטה. "עשה כדבריי."

הוא קד. היא נכנסה אל האורוות. ריח הסוסים הקיף אותה מכל עבר והעלה בה זכרונות של בית. זכרונות של ימים בהם היא היתה חופשייה לעשות כרצונה, לרכב אל מול הרוח... היא צחקה במרירות. היא מעולם לא היתה חופשייה לעשות כרצונה. כל הזכרונות האלה של מה יכול היה להיות, אין להם מקום בחייה. היא נעצרה מול סוס אפור. "שלום, חבר ותיק," היא לחשה.

היא רכבה החוצה דרך הדלת האחורית, נמנעת מהיתקלות נוספת בשומר. לא היה לה ספק כי ברגע שיתעורר פרמיר הוא ידע על היעלמה. היא החלה להרהר בשאלת היעד שאליו תרכב. לא היה לה כל טעם לרכב לרוהן – היא לא תוכל להתייצב מול אחיה ולהודות שהיא לא אוהבת את פרמיר. בייחוד כשלאאומר היו דאגות משלו, וחתונה לארגן. מה גם שברוהן היא לעולם לא תוכל להיות חופשייה. היא השתעשעה לרגע ברעיון של רכיבה למינס טירית, אך פסלה את הרעיון במהרה. היא נזקקה למקום מבודד, מקום שבו תוכל להיות ללא כל הפרעה למשך... שאר חייה?

בחיוך מריר היא הודתה לעצמה שאין כל טעם בהמשכם. לא היה בהם טעם מהרגע בו התעוררה בבתי המרפא.

"העיקר לרכב מכאן," אמרה לעצמה. "אחר כך נחליט כבר על כיוון."

כשסוסה האפור החל לדהור היא נתנה לו לפנות כרצונו. הרכיבה דרך הגבעות בלילה החשוך לא היתה קלה, אך אאווין מצאה שהיא נהנית ממנה. אוויר הלילה היה מתוק, והיא היתה לבדה. היא צחקה כשהרוח הכתה בפניה, אך צחוקה אבד בין הגבעות ונשמע חלול וחלש. לאחר שירדו מן הגבעות פנה סוסה לעבר דרך עפר מוצקה. כאן האוויר כבר לא היה מתוק, אלא יבש וחרב. אולם הדהירה בדרך זו היתה נוחה, ולאאווין לא היה אכפת לאן סוסה נושא אותה כל עוד היא מתרחקת מפרמיר, מתרחקת מארגורן.

רכיבתה הופרעה רק כאשר זוהר חיוור נגלה לפניה. סוסה צנף וסרב להמשיך להתקדם. היא ירדה מן הסוס, מרגיעה אותו בלחישות. כשהתקדמה הלאה נעצרה נשימתה לרגע. מולה נגלתה עיר לבנה, זוהרת בבוהק בלתי טבעי כמו אור הירח. מינס יתיל. אאווין מצאה את עצמה נמשכת אל העיר, שנראתה לה מוכרת באופן מעורפל.

"מניחה אני שזה מקום טוב לעצור בו כמו כל מקום אחר," היא מלמלה. היא התקדמה לעבר העיר הזוהרת, וכאב חד דקר בזרועה. צללים החלו לעלות מול עיניה אך היא לא השימה אליהם את לבה והמשיכה להתקדם לעבר העיר.

 

דמותו של ארגורן חייכה אליה ואחזה בידה. "אאווין," הוא קרא בשמה.

"ארגורן," היא התנשמה. "ידעתי כי תבוא אחרי." הם עמדו ליד מבנה מאבן, והרחוב סביבם נגה רכות. הכאב בזרועה התגבר. אאווין התעלמה ממנו והביטה סביבה. היה, משהו... היא לא הצליחה להתמקד במחשבותיה.

ארגורן ליטף את שערה. מגעו העביר בה צמרמורת, והיא השתאתה על כך. "אאווין, התהיי לי לאישה?"

"אני... כן, כמובן," היה דבר מה שהציק לאאווין. סיבה שבגללה היא לא יכלה להינשא לארגורן. כלוב. כלוב של מתכת חסם אותה ומנע ממנה להינשא. אך היא הכתה בכלוב בחרבה, ניפצה אותו לרסיסים. או שמא היה זה ארגורן ששחררה? סחרחורת אחזה בה והיא החלה ליפול. זרועותיו של ארגורן אחזו בה בחוזקה והוא קרב אותה אליו, ונשק לה.

אאווין עצמה את עיניה כשלפתע חשה בחרב מפלחת את גופה. היא התנשמה בכבדות ופקחה את עיניה. מולה עמד רפא טבעת, וקור מקפיא החל לפשוט בגופה...

אאווין צעקה. הרחוב מולה היה ריק. החרב לא הותירה עליה כל סימן, אך הכאב נשאר. היא הסתכלה סביבה וראתה את קירות האבן בוהקים בלבן. היא היתה בתוך העיר. בתוך מינס מורגול.

"העיר הארורה," היא התנשמה בכבדות. היא חשה בצל העוטף אותה מכל עבריה. "חייבת, לצאת..."

 

"לצאת לאן?" שאלה אותה ארוון. הן עמדו בתוך חדר בטירה המלכותית. ארוון נראתה מלכותית והדורה כתמיד, ואאווין לבשה בגדים קרועים ומכוסי אבק. היא תהתה כיצד הגיע אליהם האבק.

"אל החתונה," היא אמרה. "החתונה שלי, עם פרמיר. אלא שאני לא רוצה להתחתן איתו, אז אני חייבת לברוח."

ארוון חייכה אליה וחשפה את שיניה. "ומדוע שתרצי לברוח?"

לברוח... אאווין הביטה בחדר שסביבה. היא ברחה כבר. זה המקום אליו היא ברחה. האור... תאורת החדר היתה לא טבעית. הוא זהר כמו הירח.

"את חלום," היא אמרה לארוון. "את לא באמת נמצאת כאן. אני לא באמת נמצאת כאן. הכל כאן לא קיים באמת." היא חיפשה דרך להימלט. מה היה במינס מורגול שגרם לה לחלומות האלו?

"היית רוצה שאני אהיה חלום," אמרה ארוון והתקרבה אליה. "היית רוצה שאני לא אהיה קיימת ושתוכלי להיות עם ארגורן."

"לא," אמרה אאווין. "זה לא... זה לא נכון." היא שפשפה את עיניה, והחדר החל להסתובב. "את המלכה של גונדור. את ידידה שלי. למה שארצה שתהיי חלום?"

ארוון התקרבה אליה עם סכין בידה. מאיפה הגיע הסכין?

"ארוון," אאווין החלה להתרחק בבהילות, מגששת אחר פתח בקיר. בחדר לא היו דלתות. "ארוון, הקשיבי לי..."

"ולמה שאני אקשיב לך?" עיניה האפורות של ארוון נצצו ושערה היה סתור. "את מקנאה בי. את רוצה להיות אני."

"לא אני לא," צעקה אאווין. "ארגורן אהב אותך. תמיד אהב אותך. את יודעת את זה. אז למה שלא תניחי לי לנפשי?"

ארוון צחקה והניפה את הסכין.

 

אאווין הסתכלה סביבה בבהלה. הרחוב הלבן היה ריק. היא קרסה לישיבה, רגליה לא תומכות בה. משהו היה לא בסדר. היא ידעה על מינס מורגול, ידעה שרפאי הטבעת שכנו שם בעבר. אז מדוע היא נכנסה אל העיר בכל זאת? היא ניסתה להיזכר אך לא הצליחה. היא ברחה מפרמיר – למה היא ברחה ממנו? כי ארגורן הגיע. ארגורן. רעד עבר בה כשנזכרה ברפא הטבעת.

"זה היה רק חלום," היא אמרה לעצמה. "חזיון תעתועים שהעלתה מינס מורגול. לא אמיתי." אך היא עדיין חשה בחרב החודרת לגופה.  אאווין הרכינה את ראשה אל האדמה. דמעות עלו בעיניה. "למה בכלל באתי לכאן," היא לחשה לעצמה. "טיפשה טיפשה טיפשה. טיפשה הייתי וטיפשה אשאר." והיא טמנה את ראשה בין זרועותיה ובכתה.

 

"למה את בוכה אחותי?" נשמע קול מן הצללים. אאווין הרימה את ראשה, פניה שטופים בדמעות. אאומר ניצב מולה. למה היא בכתה?

"אני לא יודעת," היא ניגבה את דמעותיה.

"אין לך סיבה לבכות, יום לפני חתונתך." אמר אאומר.

החתונה? כן, החתונה שלה עם פרמיר. אבל היה עוד משהו בקשר לחתונה... "אבל אני לא אוהבת את פרמיר," היא אמרה מבלי משים ואחר כך כיסתה את פיה. היא באמת אמרה את זה?

"למה את לא אוהבת אותו?" שאל אאומר ברוך.

היא לא אהבה את פרמיר, נכון? היא ניסתה להיזכר בסיבה לכך, אך משום מה לא הצליחה. "כי אני אוהבת את ארגורן," היא ענתה לאחיה. שוב היא עשתה זאת, אמרה דברים מבלי לחשוב. היא ניערה את ראשה. מה קורה לה?

"ולמה את אוהבת את ארגורן?" שאל אאומר. קווי המתאר של דמותו החלו להיטשטש.

"ארגורן הוא ארגורן," החלה אאווין לומר בקול לא-לה. "הוא כל כך גבוה ומרוחק והוא תמיד גיבור. הוא כל כך נאמן לארצו, והוא  נלחם בכל המלחמות החשובות," היא הפסיקה לרגע. זה לא נראה נכון, הדברים שהיא אמרה. "אני אהבתי אותו." היא סיימה בקול חלוש.

 

אאווין הרימה את ראשה. הרחוב היה ריק שוב. זיעה קרה כיסתה את מצחה. כל האנשים שהיא פגשה... לא, היא תיקנה את עצמה, כל הצללים שהיא פגשה... כולם התנהגו באופן שונה ממה שהתנהגו במציאות. אבל האם היה זה בגללה, או בגלל מינס מורגול? האם החזיונות באו ממנה, או מהעיר?

אאווין מצאה את עצמה משתוקקת לכך שפרמיר יהיה שם. שלא יגיד כלום, שרק ייקח את ידה בידו ויוביל אותה החוצה. אבל פרמיר לבטח לא יבוא. לא אחרי שהיא ברחה ממנו כך. ובכלל, היא אמורה לרצות את ארגורן. במעומעם היא הבינה ששמו של ארגורן כבר לא העלה בה כל תחושה. מלך גונדור לא היה שלה, ולעולם לא יהיה. ארוון... ארוון קיבלה אותו. לא ארוון של החיוך המפחיד והסכין – ארוון עם עיני הכוכבים, בה ארגורן היה מאוהב מאז ומתמיד. שניהם היו ביחד, כפי שהיה צריך להיות; רק אאווין נותרה לבד. היא לא שמעה את הצעדים מאחוריה כשהעולם התמוסס מולה שוב.

 

"את לא לבדך," אמר קול לידה. אאווין פנתה אליו. זה היה ארגורן. אאווין ראתה את הירח מאיר את דמותו. היא נמצאת במינס יתיל. היא לא בארמון, עכשיו לא שעת צהרים... אבל באופן מוזר היא כן היתה בארמון, והיא ראתה את שמש הצהרים ממעל...

"ארגורן," היא אמרה. קולה לא רעד.

"אאווין," הוא חייך אליה. היא לא חייכה בחזרה.

"ארגורן, אני חייבת ללכת מכאן."

"ללכת?" הוא תפס בידה. "אאווין, אל תלכי. הישארי כאן עימי."

היא נעצה בו מבט יציב. "ארגורן, אני לא היא," דמעה יחידה זלגה מעינה. "אני לא היא, ולעולם לא אהיה. ואתה לא באמת אתה. תן לי ללכת." היא עצמה את עיניה בכאב.

 

כשפקחה שוב את עיניה היא ראתה את חומות מינס מורגול במרחק. ידה הימנית היתה חבושה, והיא נוכחה לדעת שהכאב בה נחלש. לידה עמד פרמיר, מביט בה בשקט.

"פרמיר," היא חייכה אליו חלושות. היא באמת לא היתה לבד.

"אני לא הוא," אמר פרמיר במרירות.

היא הזדקפה לישיבה. "למה אתה מתכוון?"

"אני לא ארגורן, אאווין. נכנסתי לעיר הארורה בשבילך, ואת עמדת שם וקראת לו כמו משוגעת. אני לא טיפש." היא ראתה את הכאב בעיניו. "אם רצית לברוח אליו יכולת לעשות זאת באור יום. לא היית צריכה לעשות זאת בלילה, דווקא בדרך הזו."

"לא רציתי לברוח אליו," היא אמרה. "ברחתי ממנו."

הוא לא הסתכל בעיניה. "אותו הדבר. הכל בגללו, נכון? גם התחתנת איתי בגללו."

אאווין השפילה את מבטה. "זה היה בגללו," היא אמרה. "אני אהבתי אותו."

"אני אהבתי אותך." אמר פרמיר בשקט.

"אבל פרמיר, אני כבר לא אוהבת אותו," היא אמרה וידעה שזה נכון.

"טוב לדעת."

"אל תדבר אלי ככה. אתה לא יודע מה עבר עלי," קולה נשבר. "אני מצטערת. לא התכוונתי לפגוע בך." היא נשמה נשימה עמוקה. "במשך כל חיי בניתי סביבי חומות. המלך של גונדור... ארגורן, הוא בא וראה בעדן. כשגיליתי שהוא לא אוהב אותי, אני... הו פרמיר, אני מצטערת כל כך."

הוא לא ענה.

"אבל עכשיו הכל יכול להיות שונה," היא חייכה אליו. "אני חופשייה. מינס מורגול הוציאה ממני את הכל."

הוא התיישב לידה והיא חשה במבטו. למרות הכל, הוא עדיין אהב אותה. "אז מעכשיו הכל יהיה בסדר?" הוא הניח את ידו על האדמה. היא נטלה אותה בידה.

"פרמיר, אני אוהבת אותך."

הוא נשק לה, ואאווין ידעה שפרמיר סלח לה על הכל. והיא ידעה שאותו היא אוהבת, ושאהבתה לארגורן היתה רק צל לעומת אהבה זו, צל שנעלם לו בעבר.

 

בערב לאחר שחזרו הם יצאו החוצה כדי להסתכל ביחד על השקיעה.

"את מאושרת?" שאל אותה פרמיר וחבק את כתפיה.

אאווין נשאה אליו את מבטה והשעינה את ראשה על כתפו.