"הטבעת השלישית", סיפור פרי עטו של שמעון נעים
כרך א': קריאתו של אדון

פרק שמיני: התנקשות

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

אארנדור העלם התמלא בתחושה מוזרה נוכח רחבותיה של העיר מינס טירית. בקרן רחוב נראו מספר נערים נאבקים, ושלטו של בעל-מלאכה כלשהו חרק וילל. אארנדור הצעיר הביט לרגע בנערים המתגוששים, ואז המשיך בדרכו, אם דרך יכלה זו להיקרא. ריח צחנה עלה מגוויתו של כלב שרוע על הדרך; קריאותיהם של הנערים המתגוששים פילחו את האוויר, נותנים להבין כי מטבע זהב נמצא במרכזה של התגרה.
אארנדור הילך באיטיות, והרוח דגדגה את בשרו דרך מחלפותיו הקרועות והמרופטות. הוא התהלך לו דרך רחובות מצחינים וסמטאות צרות, עד שעצר, בסופו של דבר בפתחו של פונדק קטן ומזוהם. מדי פעם ביצע אארנדור מספר מטלות לעזרתו של בעל הפונדק, וזה מצידו הקציב לו חדר פנוי ומעופש מדי פעם לפעם, תחליף למקומות השינה בפינות הרחוב, ואף חתיכת מזון סר-מטעם אם שפר עליו מזלו, ואם על בעל הפונדק שרתה רוח הנדיבות, דבר שלא הזדמן לו מדי יום.
הוא פסע באיטיות אל תוך הפונדק המזוהם והמטונף. ריח כבד של שיכר עמד באוויר, פה ושם גם בצבץ ריחו של בשר. בעל הפונדק, אדם שמן בעל פנים מחוטטות, העיף אליו מבט של רגע, מבט בעל מבע חסר משמעות, וחזר לעסוק בענייניו.
בפינת הפונדק ישבה לה חבורה של מספר בעלי מלאכה שיכורים. לרגע, צחקו כולם בפראות, ואחד מהם הלם על השולחן בכבדות, פולט מספר מילים אחרונות ולא-ברורות.
שוב, פצחו השיכורים בצחוק מטורף, עד שהטיח אחד מהם את אגרופו על השולחן.
היה זה החייט, שהיה הרגע הלום שיכר, כמו לא מעט פעמים בעבר הלא רחוק.
"אתה!" הוא קרא, והצביע ביד רועדת על אארנדור, "בוא אתה!"
אארנדור התקרב אליו בזהירות, ונעמד במרחק מטרים ספורים מהשולחן.
"אתה יש לי עבודה בשבילך", אמר החייט השיכור.
"כן, אדוני" ענה אארנדור.
"אתה יודע איך זה הולך, אתה עושה מה אני צריך, אני נותן לך מה מגיע לך".
"כן, אדוני".
"יפה, למה זה המשימה, זה לא מה אתה עושה פעם ראשונה, וזה משימה חשובה. אם תעשה 'תה כמו צריך, אתה תקבל מה מגיע לך טוב-טוב."
"כן, אדוני, בשמחה".
"אתה יודע מי זה הטינופת, נכון?" בעל המתפרה חבט שוב על השולחן, השיכורים האחרים צחקו שוב בפראות.
"אתה יודע מה אני צריך ממנו, מה עשית בפעם האחרונה."
"כן, אדוני, אני יודע".
"זה טוב זה, למה אם אתה עושה זה כמו צריך, אתה תקבל ממני בשר טוב וזהב".
"כן, אדוני, תודה אדוני" אמר אארנדור, קד קידה קצרה ויצא מן הפונדק.

אארנדור ידע היטב מה עליו לעשות. מסתבר היה כי הוא יועד לבצעה בשנית, אף כי לא שש ליבו לבצע אותה. הוא נאנח. הוא ידע כי אין לא הרבה ברירות; עליו לבחור בין ביצוע המשימה, דבר היכול להבטיח לו להמשיך לשרוד בסמטאותיה הצרות והמצחינות של מינס טירית, לבין להסתיים כמאכל לכלבים חסרי-עין.

השמש עוד טרם שקעה, אך כבר החלה לצבוע את השמים בצבעה האדום מדם. אארנדור החל להתקדם אל עבר החנות בה מכר "הטינופת", כבדרי החייט, בגדים ומלבושים שונים. "הטינופת" לא נמצא אותה שעה בחנות, אך בתו, עלמה צעירה ונאה, עמדה בחנות במקומו.
"הסתלק מכאן, קבצן," היא קראה, "בקש מאדם אחר לפתוח את ידיו לפניך."
"הו עלמתי," החל לענות לא אארנדור במתק שפתים, "אל נא לך להבין אותי לא נכון, וכי קבצן אינני. בגדי מרופטים הם, אך לא משום שקבצן הריני".
העלמה הביטה באארנדור במבט של פליאה.
"אם אינך קבצן," היא אמרה, "אם כך, מי אתה?"
"אינני אחד מבעלי המלאכה בסביבה" אמר אארנדור.
"הבחנתי בכך, אמרה העלמה, "אבי מכיר כמעט את כולם, והוא מעולם לי סיפר לי על מישהו שאתה עונה לתיאור שלו. אם כך, אמור לי מי אתה".
"הו, עלמתי הנאה," אמר אארנדור בדרמטיות, "אל לך להבין לא נכון את משמעות בגדי המרופטים, עלמתי . דווקא משום שמרופטים הם הנני כאן, כיוון שזה זמן רב לא מצאי חנות בגדים ראויה לשמה."
הבעת הפליאה שעל פני העלמה התרחבה. שלטו של בעל מלאכה חרק קלות, והדי חריקתו הגיעו עד לפתח החנות. אארנדור נעמד זקופות והעביר את ידו בשיערו.
"אינני קבצן, עלמתי, הו לא. אם כי אביר אני, אביר רב מעללים. רבים מן הפולשים מדרום כבר זכו להצטרף למנת חלקה של חרבי, אך עדיין, כינויי נותר לי, ובאתי לכאן, אל חנות הבגדים הראויה הזו בכדי להסיר אותו."
"אתה מפתיע אותי," אמרה העלמה, "ומה הוא כינוייך אשר באת להסיר?"
אארנדור קרע ברך, לקח את ידה של העלמה ונשק על גבה. "סיר ולנדיל מרופט-הבגדים לשירותך."
העלמה הסמיקה, ולכמה רגעים היא עוד נותרה מובכת, עד שאמרה לבסוף, "אם כך, אדוני האביר, בוא וראה לך את מרכולתנו המשובחת."
"הו, עלמתי," אמר אארנדור בעצב, "אני כה מצר על כך, אך לא היום, עלמתי."
העלמה, שנראה היה כי התרגלה להיות מופתעת, הביטה בו במבט תמה.
"ברוב טיפשותי שכחתי את כספי, את כליי ואת חרבי בפונדק," אמר אארנדור, "כך שאאלץ לקנות כאן ביום אחר. חכי לי, עלמתי!" הוא קרא, "ואחזור לכאן מחר עם כספי ועם כלי."
העלמה נראתה כמי שקיבלה בשורה מרה במיוחד. "אל נא תיפול רוחך, כי מחר אחזור לכן, באותה שעה של היום. חכי לי, עלמתי." הוא קרא, קד, ויצא מן החנות.

אארנדור החל לחזור אל הפונדק. הרוח הגבירה עוצמתה. אארנדור חש את הרוח דרך בגדיו, כמו מדגדגת בפראות כואבת את בשרו. ריחו של הכלב השרוע על הדרך החל לחזור אל אפו של אארנדור. "מתק-שפתיים," הוא מלמל לעצמו, "הוא המפתח לכל".
קולות החלו להישמע מהפונדק, ונדמה היה לאארנדור כי שמע אנקת כאב מפיו של נער אשר ישב באחת מקרנות הרחוב, מדמם. הוא משך בכתפיו והתקדם. "עוד אחד" הוא אמר לעצמו.
הקולות אשר בקעו מהפונדק התגברו.
אארנדור נכנס אל הפונדק.
קבוצת בעלי המלאכה עוד התקבצו סביב השולחן, עוד הלומי שיכר. "כנראה יצאו להפסקה ארוכה במיוחד" ציין אארנדור לעצמו.
בעל הפונדק הביט באארנדור לרגע, ואז סימן לו להתקרב בידו. "יש לי משימה קצרה בשבילך" הוא אמר, "יש לי כאן מכתב שאני צריך להעביר עוד היום, בהקדם האפשרי לבעל הקצביה בסוף הרחוב."
"בשמחה, אדוני" אמר אארנדור.
"תעשה את זה מהר," הוא אמר, חמור סבר, "ואז נראה אם אפשר לסדר לך משהו. צא מייד".
אארנדור לקח את ההודעה ויצא.

בעל הקצביה פתח את ההודעה בחוסר עניין. "חכה לי כאן" הוא אמר, ונכנס אל החדר בו סיים את חייהן של כמה חיות חסרות ישע. אארנדור הביט סביבו בסחורה אשר הציע הקצב למחירה. האם שווה לנסות ולהסתכן ב"סחיבת" חתיכת בשר? נקודת חולשה כזו לא מוצאים כל יום, להיות לבד בקצביה ריקה. אארנדור החליט ששווה לקחת את הסיכון, אך באותו הרגע חזר הקצב המשופם והשמנמן עם כמה חתיכות בשר, עוד מדממות. "קח את זה לבעל הפונדק. תגיד לו שנסגור על המחיר אחר כך".

אארנדור חזר אל הפונדק והעביר לבעל הפונדק את הסחורה. בעל הפונדק ספר שוב את כל החתיכות, ואז חייך חיוך נדיר. "אתה יכול לקחת את החדר הקבוע שלך, נערי הטוב. פשוט הצלת אותי."
החדר, עד כמה שהיה מטונף ומזוהם, עדיף היה על שינה בקרן רחוב. אארנדור נשכב על המיטה ובהה בתקרה. הוא תכנן את מעשיו ליום המחרת, כשלפתע נכנס בעל הפונדק אל החדר.
"אני צריך לצאת מהחדר?" שאל אארנדור בחשש.
"ההיפך. באתי לשאול מה אתה רוצה לאכול. אתה כבר יודע מה אני מגיש."
"אכן," חשב אארנדור לעצמו, "יועד להיות לי היום יום טוב".

* * *

ביום שלמחרת, חיכה אארנדור ליד חנות הבגדים לשעה היעודה. הוא החזיק בידו פרח לבבי, ושינן לעצמו, שוב, את התוכנית לפעולה. השעה היעודה הגיע. אארנדור עבר במהירות ליד החנות וראה כי "הטינופת" כבר לא נמצא בה, וכי ביתו מחליפה אותו.
הוא נכנס אל החנות וקד קידה אל עבר העלמה. "שלום רב לך, עלמתי הנאה!" הוא קרא. הוא הושיט לה את הפרח ואמר "עכשיו אני חומל על חייו של הפרח, חומל על המוות האכזרי שגזרתי עליו, לקמול במהרה מיופייך." העלמה הסמיקה.
"אם כך, אבירי היקר," אמרה העלמה, "עכשיו אתה מוזמן להביט במרכולתנו. אני מניחה שהיום לא שכחת את כליך, סיר ולנדיל בגדים מרופטים."
"הו לא," אמר אארנדור, "היום אני כאן עם כל כספי וכליי, אך לצערי גם היום לא אוכל להיפטר מכינויי."
"ומדוע?" שאלה העלמה.
"משום שחוקי האבירות אוסרים עלי לקנות כאן לאחר השירות שהענקת לי אתמול, לפני שתקבלי תמורה הולמת."
"שירות?" שאלה העלמה בפליאה.
"הו כן, עלמתי הנאווה. עברתי בחנויות רבות בטרם הגעתי לכאן, אך את כולן נטשתי, כיוון שבאף אחת מהן לא זכיתי לקבלת פנים מדהימה כפי שקיבלתי ממך, והדבר מחייב ממני לתת לך תמורה."
"אדוני האביר," אמרה העלמה כמעט בכעס, "התמורה הכי טובה היא כי תקנה בחנותו של אבי, וגם הפרח שלו זכיתי לא יבייש אף אביר".
אארנדור הניד בראשו, כמו כועס.
"חלילה לי מלהסכים לדברים שכאלו!" קרא, "אני עומד על כך שתקבלי את תמורתך, ולשם כך הגעתי.
במסעותיי כאביר צברתי זהב ותכשיטים רבים, ואני עומד על כך שתקבלי את אחד מיהלומיי כתמורה לשירותך הנעלה." הוא הרים את ידה של העלמה ונשק עליה.
"אנא, בואי עמי לקבל את אשר אני חייב לך."
לרגע ארוך נראתה העלמה כמהססת, אך לבסוף קראה לאביה שיבוא להחליפה, ויצאה עם אארנדור שחיכה לה מחוץ לחנות.
"לאן אתה לוקח אותי?" היא שאלה.
"אביר לעולם לא מגלה סודות כאלה לעלמה, ולא רק זאת, אלא שתאלצי לעצום את עינייך בדרכך אל אוצרי."
"מה?" קראה העלמה בפליאה.
"עלי לקשור את עיניך, עלמתי. שמח הייתי אילו יכולתי שלא לעשות כן, אך אביר אמיתי לעולם לא חושף סודות שכאלה לכל דיחפין, עלמתי."
העלמה נראתה כשוקלת את כל העניין מראשיתו.
"אבירי היקר," היא אמרה, "אני חושבת שאאלץ לעזוב אותך. אבי זקוק לי ו—"
"אין זה מכובד לסרב כך לאביר, עלמתי. יש לך את מילתי, עלמתי, כי הדרך קצרה עד לאוצרי."
בעיניים עצומות הוביל אארנדור את העלמה ברחובותיה של מינס טירית, ובסמטאותיה. הם הגיעו אל אחד האזורים הנטושים. שריפה ששלטה באזור לא מזמן עוד נראתה על הקירות בדמות הצבע השחור אשר כיסה את הקירות אשר שרדו את השריפה. מספר גזעים חרוכים נתנו הוכחה נוספת לאשר ארע במקום לא מזמן. אארנדור הוביל אותה אל בניין קטן אשר שרד את השריפה.
הוא הסיר את כיסוי העיניים של העלמה.
"כאן מוחבא אוצרי" הוא אמר, והכניס אותה דרך דלתו של המבנה הנטוש.
"אינני רואה שום אוצר" אמרה העלמה כאשר נכנסו אל המקום בו עמד ריח צחנה כבד.
אארנדור לא ענה. הוא הושיב אותה בכח בקרן זווית, והלך לסגור את הדלת. החדר החשיך.
אארנדור נעמד מתחת למשקוף. הוא הביט בעלמה המפוחדת בצורה מעוררת אימים.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה, מפוחדת. אארנדור לא ענה.
הוא פשט את חולצתו ומשש את גבו.
הוא שלף מחגורתו סכין משוננת.
העלמה צעקה בפראות.

איש לא ידע מה ארע בגורלה של בת הזבן, חוץ מאארנדור עצמו . לא הייתה לו ברירה אלה לבצע את העבודה שהוטלה עליו, על אף שהוא לא נהנה במיוחד.
כנראה שעד עצם היום הזה לא מצא איש את הגופה, מלבד מספר זבובים שוודאי מצואה ככר נאה לרבייה.

אארנדור התעשת. זהו לא הזמן לזיכרונות. היה עליו להשלים את פקודת המיסים החדשה, וגם מועצה שכונסה לעוד שעה לערך חיכתה לו.
הוא שב אל הקלף.

* * *

קשה היא לאארנדור לעמוד על התחושה המוזרה בחדר המועצה. מן הצד האחד עמדו הפחד, הזעזוע, אולי גם עצב, מן הצד השני עמדו הציפייה הדרוכה, המתיחות, והרצון לעריפת ראשים מהירה.
בזו הפעם, לא קישטו עוד פרחים ססגוניים את השולחן. זקיפים נוספים עמדו על המשמר בכניסה אל החדר. לא כל היושבים התרווחו בכיסאותיהם בנוחות, ואף ניתן היה להבחין בדי קלות בעיניו האדומות של אלנדיל הנסיך ולהתחיל לנחש כמה דמעות הזילו אלה...
בחדר, אשר נחשב כקטן ביחס לחדרים בארמון, ישבה המלכה ורפרפה בעצבנות בגלילי הקלף שלפניה. אלנדיל בהה בנקודה כלשהי בחדר. אלדמיר להב-הבזק לחש כמה מילים באוזנו של אארנדור. "אני מקווה שארטמיר יגיע בזמן," אמר להב-הבזק, בין היתר, "די מתאים לו לאחר כך".
להב-הבזק יישר שוב את מדיו, ובדק שוב את ניקיונם.
המלכה שלחה עוד מבט עצבני אל עבר הדלת, מצפה גם היא, ככל הנראה, לבואו של ארטמיר. אלנדיל המשיך לבהות אי שם בפינת החדר. עיניו המזוגגות והאדומות לא נעו ממקומם.
ארטמיר הגיע לבסוף. מדיו היו מלאי בוץ, וגושי בוץ נמצאו אפילו בשערו. הוא התיישב בכבדות על הכיסא, ליד אלנדיל. "חיכיתי לך, ארטמיר" אמרה המלכה בקול חמור.
"אני יודע, מלכתי. אני מצטער על האיחור. בדרך כלל לא יורדים גשמים בתקופה הזו של השנה. הדרכים, כפי שניתן לראות, היו מעט משובשות, והיה עלי לקחת קיצורי דרך בכדי להגיע בזמן."
"אני מבינה." אמרה המלכה ולקחה נשימה ארוכה. היא השמיע קול של שיעול מאולץ. נדמה היה כי הנסיך אלנדיל חזר לחיים.
"הוא בטח קובר את עצמו בדמעות, המסכנון הקטן" חשב אארנדור לעצמו.
"אם כך, כולכם יודעים מדוע זימנתי את התכנסות החירום הזו. לפני יומיים, כזכור נמצאה גופתה של גלורפינוון ליד הכניסה לגן המלכותי כאשר חץ נעוץ בגרונה. המצב החמור הזה אמור להדאיג את כולנו ולשם כך זימנתי אתכם. ראשית, אני רוצה לשמוע את דברך, אלדמיר."
אלדמיר הזדקף, הרים ראשו, כחכח בגרונו והחל לדבר.
"לעת עתה, מלכתי, הצבתי שומרים נוספים בארמון. מספרם, מלכתי, כמעט והוכפל. דאגנו להציב זקיפים בכל האזור אשר בו בוצע הרצח המזוויע בידי בני העוולה, יהיו אשר יהיו.
חידשתי את ההוראות לכל הזקיפים ודאגנו להחלפת הסדרי האבטחה במקומות הדרושים". אלדמיר שתק לרגע והוסיף "אך מפליא יותר מכל הוא איך הגיע המתנקש לשדותינו. האין אמורה להיות הגנה כלשהי על ממלכת גונדור?"
"ואני," אמר ארטמיר בזעם, "תוהה על העובדה כי בזמן האחרון אתה מוציא את כל המשמר לחופשות בין פרקי זמן לא קצרים. אולי זיהה המתנקש את חוסר הרצינות של הזקיפים בארמון? הרי אתה יודע שאנשיי, המחליפים את אנשייך, לא מאומנים לשמירה על הארמון הזה. תפקידם הוא, ואליו הם מתאמנים, הוא להילחם בשדה הפתוח, לא לשמור על ארמונות."
"שמא אתה מאמין כי אנשיי אמורים לתפקד יומם ולילה ללא עצירות? מי כמוך יודע כי העייפות תכריע אותם."
"ולכן," השיב ארטמיר, "יש להם משמרות".
"אהמ..." קטע אארנדור את השיחה, "דומני, שרי ארטמיר, כי טרם הבהרת לנו איך הצליח המתנקש לחדור לשרותינו."
"ודומני," השיב לו ארטמיר, "כי טרם הסביר לנו אלדמיר מה פשר החופשות הרבות שהוא מעניק חדשים לבקרים לאנשיו."
"ארטמיר," פנתה המלכה, "אני חושבת שיותר חשוב לנו לדעת את התשובה לשאלתו של אלדמיר."
"ובכן," החל ארטמיר לענות, והוסיף במהרה "מלכתי", "התשובה טרם ידועה גם לי עצמי. הוריתי לפקודי לבדוק במהרה את הרקע למעשה. כרגע, הוריתי להדק ככל הניתן את המשמר בגבולות ולערוך פשיטות באזורי הספר.
אך יותר משמעניין אותי איך הגיע לארמון, מפתיע אותי כי אנשיו של אלדמיר, לא פחות, לא מנעו בגופם, אנשים אמיצים אלה, את הרצח המזוויע. ועוד יותר אני תמה: ואיך והכיצד לא נתפס הרוצח?"
"ומי אתה," החזיר אלדמיר בכעס, "כי תעביר ביקורת עלי? או שמא מנסה אתה להרחיק את הביקורת ממך עצמך, ארטמיר?"
"אלדמיר!" קראה המלכה, "אני קראתי אתכם בכדי לחפש פתרונות ולמנוע הישנות של מקרה כזה בשנית, ולא בכדי שתפערו ביניכם עוד יותר את עמק המחלוקת.
עתה הייתי רוצה לשמוע את השר אארנדור. אארנדור, טרם שמעתי את דעתך".
"ובכן, מלכתי," אמר אארנדור, "השמירה על ארמונך היא עניין אשר ניתן לשינוי בכל רגע, אך לא כאן טמונה הבעיה. משמר הארמון, מלכתי, אמור להיות הנדבך האחרון בהגנה. אך שאלתי המתעוררת היא כיצד הגיע המתנקש עד לארמון ולא נתפס? הרי, וכך ידוע, אזורי הספר שלנו מלאי הסתננויות, וכנופיות מן הדרום פושטות מעת לעת על אחד הכפרים שם. ותמה אני: ומדוע לא יעבור אחד מהם פנימה, ויגיע עד לבירתנו?"
ארטמיר חייך בצורה מוזרה.
"מלכתי, ומניין הביטחון ההוא של השר אארנדור ושל אלדמיר כי המתנקש מבחוץ הוא בא? וכיצד המתנקש מן החוץ יוכל להגיע אל הארמון ולהכיר את מבנהו טוב מספיק כדי להיכנס באין רואה ולחמוק מן העין? מלכתי, אין זה מן ההיגיון כאן כי מן החוץ בא המתנקש, אלא מתוכנו, וכאן, זהו תפקידו הבלעדי של אלדמיר למנוע את הרצח."
"ומה כוונתך," שאל אארנדור, "מי המתנקש אשר מתוכנו בא?"
"הרי כולנו," אמר ארטמיר בהבעה סתומה, "גונדוריאנים מן השורה".
למשך כדקה ארוכה שתק החדר.
אלדמיר זע באי נוחות בכיסאו. אארנדור יישר והידק בחזקה את מלבושיו. ארטמיר הביט בכולם בציפייה דרוכה. אלנדיל עוד נראה כבוהה אי שם במבט מזוגג. המלכה חזרה וסקרה הלוך ושוב את כולם, מנסה לדובב במבטה את אחד מהם להגיב.

"אם נבין את דבריך כראוי," אמר לבסוף להב-המחץ באיטיות, "אזי אתה מאשים אותי בגרימת הרצח?"
"חלילה לי מלהגיד כן," אמר ארטמיר, "אך עליך לבדוק כיצד קרה המקרה. דבר מה אינו קשורה שם, ועלייך לבדוק מהו".
"ובכן, אלדמיר?" שאלה המלכה, רוכנת קדימה בעניין.
"מלכתי," הוא השיב, "אני אורה להדיח מתפקידו את אחראי המשמרת ואת כל זקיפיו כצעד ראשון. זאת, כצעד ביטחון, כמובן, כיוון שטרם הוכח בידי מי האשמה".
"טוב," אמר אארנדור, "ברור כי מכאן לא תצא האמת, ומכאן לא נדע מיהו האחראי לכשל."
"אם כך," שאלה המלכה, "מה בפיך?"
"אני מציע כי נמנה את האנשים המתאימים לכך לבדוק את האירוע ביסודיות ולתת לנו את התשובה."
"והאנשים המתאימים הם אנשיך?" שאל ארטמיר בכעס.
"בין היתר, כמו שאתה תשלח את אחד מקציניך, ואני מציע שגם אלדמיר ישלח את סגנו".
לרגע שוב נשתתקו כולם.
"אם כך," אמרה המלכה, "אקבל את ההצעה."
"לסיום," אמר אארנדור, "עוד דבר אחד נראה מתמיה בעיניי. רצח מתרחש בארמון, ובעת ובעונה אחת שוהים כאן שלושה זרים החשודים בריגול, בינינו. האם אני היחיד המריח קשר כלשהו? שמא הנסיבות מוזרות?"
לרגע שוב נשתתקו כולם.
"אבל—" החל אלנדיל להגיד.
"האם היה עליהם לפרוץ לארמון תחת עיניהן הפקוחה של אנשי אלדמיר?"
"אלה לא הם" אמר אלנדיל בזעם.
"ומנין הביטחון, נסיכי?"
"אני הייתי אתם באותו הרגע."
"מה!?" שאל אארנדור בפליאה ובכעס כרוכים היטב.
"מה עשית אצלם?" שאל ארטמיר בכבד ראש.
"הלכתי לדבר אתם."
"על מה?" שאל אארנדור.
"אין זה משנה. הייתי אצלם כאשר התבצע הרצח."
"ומניין אתה בטוח בזה?" שאל אארנדור.
"הזיכרון שלי די טוב בכדי שאזכור מה עשיתי באותו היום, אארנדור".
אארנדור הפליט קראית "אוי!" מלאת בוז. "ומתי התרחש הרצח? לפני? אחרי?"
"כשירדתי מחדרם אל אולם המבוא החלו המשרתים להתקבץ סביב הגופה. הם אינם היו יכולים לבצע את הרצח בזמן הזה, בנוסף לכך שיש שומרים סביב החדר שלהם."
"נסיכי היקר," אמר אארנדור, "בזמן הזה הם יכלו לבצע קסמים או כשפים, שמא הוציאו לאור אחת מתחבולותיהם?"
"דיבוריך הם דיבורים בעלמא, אארנדור. עדיין לא ראה איש איך הם מבצעים את 'אחת מתחבולותיהם'. הם לא הרוצחים."
"האם עלי לחזור ולספר את מעשיותיהם של השלושה? לספר כיצד הגיעו בחשאי? לספר כיצד—"
"אארנדור," קטע אותו ארטמיר, "אתה שוב חורג אל הנושא הזה, ולא בכך אנו עוסקים. אני חושב שהגיע הזמן, אם כן, לחתום את ההתכנסות ולקבוע סופית את החלטתנו.
"אם כך," אמרה המלכה, "אקבל את דעתו של ארטמיר. אני קובעת כי הצעתו של אארנדור בדבר החקירה המשולבת התקבלה. בנוסף, הוחלט כי יודחו מתפקידם לאלתר קצין המשמרת אשר באחריותו ארע האירוע וכמו כן פקודיו, הנושאים באשמה. עוד היום בערב אני רוצה כי תתכנס הוועדה לראשונה. מנו את הקצינים ובקשו מהם לעבוד מהר, אני רוצה שהתוצאות תגענה אלי במהירות. מישהו מתנגד?" איש לא דיבר.
"אני מפזרת את ההתכנסות". אמרה המלכה, ואט אט יצאו כולם מן החדר.

* * *

שי בהה בתקרת החדר. הוא שב והעלה זיכרונות רחוקים, וקרובים, עמומים בחלוף הזמן. הוא שב ושחזר בזיכרונו את אותם הרגעים האחרונים באותו היום בו נערכה לקובי אחיו מסיבת בר המצווה. תמונתו של אחיו הצטיירה לרגע בדמיונו, והוא כמו ושב וצפה בכל ההתרחשויות בשנית.
"אני מודה לאמי האהובה" אמר אחיו בדמינו, "ולאחי האהוב..."
קולות רמים אשר נשמעו מן החוץ קטעו את זיכרונותיו באחת. שי דימה לשמוע צרחות וצעקות. או שמא הוא לא דימה, אלא שמע?
רצון לא מוסבר לברר מה יסוד המהומה תקף אותו. הוא לא יכל להפסיד דבר; הוא החליט לגשת ולשאול את השומרים אם קרה משהו. במקרה הכי הגרוע הוא יזכה לטריקת דלת אל פרצופו, דבר שהוא בהחלט יכול לסבול. לא רק זאת, הוא אף התרגל לכך מאז שהחל לנסות לשאול מתי תגיע הארוחה הבאה...
הוא פסע בזהירות אל עבר הדלת ונקש עליה פעמים. אין קול ואין עונה. הוא ניסה בפעם השלישית, אך התגובה מיאנה להגיע. הוא ניסה לפתוח את הדלת, ולהפתעתו, נעלמו זוג השומרים כלא היו. הוא החל מגשש בזהירות במסדרון. מלמטה, נשמעו צרחות רמות. הן נשמעו כמו ומשדרות על מצב חירום. פאניקה של ממש. שי ירד אל הקומה שתחתיו, והקולות התגברו. הם הגיעו מקומת הקרקע. ריח של עשן החל מזדחל לאפו. הוא ירד במהירות בגרם המדרגות המוביל אל הקומה התחתית. למטה ניתן היה לחזות במנוסה רבתי דרך דלתות העץ הגדולות אשר היו אמורות לשמש כדלתות הכניסה הראשיות בימים כתיקונם.
"הוא בפנים!" צרחו בכוח שתי נשים, מתייפחות. "הוא בפנים!" הן קראו, "עזרה! בבקשה!" נדמה היה כי מישהו נלכד בתוך אחד החדרים בעוד האש ממשיכה לבעור, כנראה בחלק אחר של הארמון.
שי פתח את דלתות החדר ונכנס פנימה. נדמה היה כי האש לא בוערת בחדר הזה, אך דבר אחר קרה: האיש אשר בא לבקרו בחדר לפני מספר ימים היה שרוע על הרצפה. ארון בגדים שנפל נתפס על זורעו, הוא לא הצליח לקום. שי ניסה להרים את הארון, אך ללא הצלחה. הוא ניסה, שוב, אך ללא הצלחה בשנית. רעש נשמע ורן ועידן נכנסו פנימה. "ראינו שאתה בא לפה..."
"שקט!" קרא שי, "עזרו לי כאן!"
השלושה הצליחו לבסוף להרים את הארון הכבד.
"תודה" אמר, אפילו גנח הנסיך בקול חנוק. "בואו אחרי. לא כדאי שנצא מהכניסה הראשית".
הנסיך הוביל אותם דרך דלת נוספת באותו החדר אל חדר אחר. ריח העשן התגבר. הם חצו את החדר במהירות, ועברו לעוד חדר אשר נראה כמו מחסן של כלי גינון. "מכאן אנו יוצאים לגן" נאנק הנסיך. הסימנים על ידו עוד נראו טריים וכואבים. הם החלו לרוץ בקצב שאותו הכתיב הנסיך, עד כמה שהיה יכול לרוץ במכאוביו. הם חלפו על הגן רחב הידיים. ריח הוורדים וריח העשן התערבלו יחדיו לכדי תערובת מבחילה. כשהמשיכו לרוץ ראו היכן הוא מקור השריפה- היא השתוללה לה בפראות באגף מסוים מאוד בארמון, הנגדי לזה שבו מצא שי את הנסיך.
"אני מכיר כאן פרצה שדרכה נוכל לעבור" הוא אמר, והחל להוביל אותם אל עבר אזור בו צמחו שיחים נמוכים. תוך כדי התקדמותם אל האזור, פגשו באישה שחורת שיער ועיניים, שיערה גלי, אשר התרוצצה בגן בעצבנות. הנסיך נתן שריקה חזקה בעזרת ידו הלא-פצועה. הוא סימן לה להתקרב. האישה החלה להתקרב.
"מאחורי השיחים האלה אין עוד דבר שימנע מפורץ או מתנקש להיכנס, מלבד אדמה בוצית בה היו אמורים להישתל עצים גבוהים." דבריו של הנסיך היו עתה יותר בגדר דיבור, ופחות בגדר גניחות ואנקות. החמישה החלו לעבור באיטיות את סבך השיחים הנמוכים, אך הקוצניים. הם יצאו מתוכם ונעמדו על אדמה בוצית, שרוטים מעט. "הדבר הכי חשוב עכשיו הוא לברוח מהעיר אם אנחנו רוצים להישאר בחיים" אמר הנסיך.
הייתה זו שעת הבקר, כנראה. הנסיך החל להוביל אותם אל מחוץ לעיר. "אני מכיר דרך מהירה לצאת החוצה" הוא אמר.

השמש כבר החלה לשקוע כאשר היו החמישה מחוץ לעיר. "אני מכיר חורש קטן באזור" אמר הנסיך, וכאשר שקעה כבר השמש הם התיישבו אל מתחת לענפיו של עץ במעין קרחת-חורשה. האמירים נעו לאיטם ברוח.
הנסיך נשען על גזע עץ ופרץ בבכי. האישה התיישבה לידו ולחשה לו מספר מילים על אוזנו.
רן ועידן סיפרו בקצרה איך מצאו את שי.
"שמעתי מישהו רץ במסדרון" אמר רן, "וגם צעקות מבחוץ. רציתי לשאול את השומרים, אבל לא היו שום שומרים. הספקתי לראות אותך יוצא מן המסדרון. הוצאתי את עידן מהחדר שלו ויצאנו אחריך. שתי הנשים סיפרו לנו שאתה בתוך החדר ההוא, ומשם אתה יודע מה קרה". אז הם הביטו אחד בשני, שלושתם, ושתקו.
נראה כי האישה החזיקה את עצמה מלהתחיל ולבכות בעצמה. לחלוחית נראתה בקצה העין. החשיכה המשיכה להעמיק. גשם החל לרדת. "אין טעם להדליק מדורה" אמר לבסוף הנסיך לאחר שמחה את דמעותיו. "וכדאי שנישאר כאן הלילה".
שי עוד דימה לראות בעיני רוחו את טיפות הגשם נלחמות בארמון בוער כולו.

קולות חזקים נשמעו מגיעים מכיוון הכניסה אל החורשה.
רגליים רצות, וקולותיהם של סוסים דוהרים.