"הטבעת השלישית", סיפור פרי עטו של שמעון נעים
כרך א': קריאתו של אדון

פרק חמישי: אסירים בתחפושת

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

בליל של ריחות תבלינים נישא באוויר, מתערבל באיטיות עם שאר ריחות השוק הקרוב והססגוני של העיירה המנומנמת מינס אלסר. היתה זו סמטה צרה בין שני בניינים המטים לנפול, בניינים אשר מכוסים היו אזוב ירקרק עד כי נדמה היה כי ממנו הם עשויים. על אחת מלבנות הרצפה הישנות והבולטות נערמו עורבים אשר הצטופפו סביב פיסת לחם זרוקה, ממלאים את האוויר בקריאות וקרקורים. היה זה יום אביבי, אך יום מסוג הימים אשר בהם נוטים להרגיש את האפרוריות החורפית העומדת לחלוף מאשר את החמימות הקיצות המתדפקת בשער. באותה סמטה עמד אלנדיל, לבוש בחליפה כהה כיאה לבן המעמד הבורגני, על ראשו כובע כהה ורחב, את פרצופו מעטר שפם שחור עבות. קיריון עמד לידו, לובש בגדים פשוטים למראה, אך בעל מראה מסודר להפליא, בגדים נקיים וחזות צעירה. קיריון הפנה את מבטו אל אלנדיל ואמר "מעולם לא הייתי מזהה אותך כך." אלנדיל חייך ואמר בקול עמוק, "בהחלט, קיריון נערי." קיריון שתק לרגע ואז אמר, "אלנדיל, כלומר- אדוני, יש שם מישהו מוכר לי, אני מפחד שהוא יעלה עלינו. אתה לא חושב שכדאי אולי לוותר על הרעיון?"

אלנדיל הרהר לרגע ואז אמר, הפעם בקולו הגבוה והקליל "נערי, יהיה בסדר". השניים נכנסו אל כיכר השוק, והחלו להתקדם אל עבר מרכז הכיכר.

כאשר היו בערך במרכזה של הכיכר, בחן אלנדיל את אנשי העיר ואז אמר לקיריון "עכשיו".

קיריון, בקול נעורי להפליא החל לצעוק בכל: "אנשי העיר! אנשי העיר! בואו לשמוע את דבריו של אדם גדול שבא לבקר בעיר!" הוא עצר ורגע ואז קר שוב: "תושבי העיר הנכבדים! אדוני הדגול בא להודיע דבר חשוב, בואו ושמעו!" ועוד קריאות כמעין אלו. בתוך כעשר דקות החלה התקהלות גדולה סביב הצמד, וכאשר ראה קיריון כי רבים המאזינים, הוא הביט אל כיוון הנאספים וקרא "כבוד גדול הוא לאדוני כי באתם לשמוע את דבריו. זהו אדוני, אדם גדול שבא להודיעכם דבר מה חשוב!" ההתלחשויות פסקו כאשר פתח אלנדיל את פיו ואמר בקול איטי, נמוך וסמכותי שלא משלו "שלום רב לכם תושבי העיירה, וקבלו את ברכתי." הוא עצר לרגע ואז אמר "שנים רבות, רבותיי הנכבדים, הסתובבתי ברחבי הממלכה בניסיון לחקור את מאורעות העבר אשר קשורות במלך אלדריון הגדול, הוא אשר יצא חוצץ כנגד כנופיות הדרום אשר פשטו לגונדור לפני שנים רבות, ולכך זכור הוא לטוב כמי אשר טיהר את הממלכה והשיב את השלום לקנו. כאשר עבדתי רק כשוליה לאדם גדול ממני, שמעתי יום אחד מפי אישה זקנה אשר בביתה ביקרתי על האגדה המספרת כי המלך אלדריון, באחת מפשיטותיו בצוותא עם חייליו, מצא מחנה שבו שהו אנשיה של כנופיה גדולה עד מאוד. קרב התנהל במקום, והאגדה מספרת כי הזהב הרב אשר נתפס במחנה נטמן באדמה באזור קרוב לבירה עד ליום בו יחזור המך לקחתו, אך הוא לא שב מעולם, כי כידוע, הוא נפל חלל באחד הקרבות האחרונים לפני טיהור הממלכה. וכך, במשך שנים נדד הדבר הלאה מזיכרוני, עד ללפני כמה חודשים כאשר הגעתי לדרום ללקט שמועות מפי זקני הכפרים בקשר למלך אלדריון, ושם שמעתי שוב את הסיפור. שבתי והפכתי אותו בדעתי, וכאשר ביקשתי לשמוע אותו שנית, סיפר לו אותו אדם אחר, אך הוא הוסיף עוד פרט: מסופר כי אחד מחייליו מסר את הידיעה על קיום האוצר ליורשו של המלך לאחר מותו. על אף העובדה כי לא האמנתי לאף מילה, וידעתי כי סיפורים מוזרים רבים מסופרים אצל הכפריים, החלטתי לבדוק אם ישנם דברים בגו."

אנשים בקהל השתיקו אחד את השני בכעס כאשר שאף אלנדיל אוויר, והקראי את ההמשך בכריזמטיות, "וכך הובילו אותי דרכיי אל עבר הבירה מינס טירית. עיינתי בגנזכי הממלכה, אך העליתי בידי חרס. לא אמרתי נואש משום שידעתי כי דברים אלה, מטבעם, אינם נוהגים להסתתר בין הכתבים המותרים לכל. לאחר ניסיונות רבים מאוד שעלו בתוהו, כאשר כמעט וגררתי רגלי נואשות מן הסיפור, הותר לי לבסוף לעיין באזור קטן מאוד בגנזכי המלכים, אזור אשר הכיל בעיקר רשימות ששמרו המלכים האחרונים, רשימות שלא הועברו לקריאת הציבור רק משום הרצון לשמור עליהן, כיוון שמכל אחת מהן ישנו רק עותק אחד. וכך התחלתי את מלאכת הנבירה בספרי הרשימות של המלך אלדריון.

לבסוף, התברר לי כי כל עמלי לא היה לשווא, וכי מצאתי רשימה חטופה אשר השתייכה לבנו של אלדריון, ולנדיל, אשר כתב כי עליו לשוב אל מקום האוצר אשר טמון על אם הדרך בין עיר הבירה אל הכפר שדה-אור." אלנדיל עצר רגע וסקר את הקהל. נראה כי האנשים נועצים בו מבטי עגל וכמו שואלים "ומה בין זה ובינינו?"

הוא התנשף ואז המשיך: "בדיקה במפות העלתה מסקנה אחת. הכפר שדה-אור התפתח וגדל ושמו השתנה במרוצת השנים עד כי קודמו נשכח מלב, ועתה שם המקום: מינס אלסר." רעשים נשמעו בקהל והתלחשויות עברו בין יושביו אשר הסתובבו במקומם כאחוזי התרגשות.

"אנשים יקרים!" קרא אלדריון אחר כדקה שבה לא שקט קהלו, אלא להיפך, "ישנה רק דרך אחת לגלות אם אכן נכון הדבר, ולשם כך אני צריך את עזרתכם. אם ימצא האוצר, לי אין בו כל צורך, כי אמשיך את דרכי בחיפוש האמת על מאורעות העבר ולכן, אעבירו לחזקתכם. אני מניח כי תוכלו להגיע להסדר נאה בהחלט עם הארמון על החלק שתקבלו ממה שיימצא, אך לכל זאת ישנו תנאי אחד הדרוש לכדי שיתקיים: אני אינני יכול לעבוד בחיפוש לפי רמזי העבר בלא עזרה של אנשי העיירה. בלי מזון ושאר צרכים בסיסיים לא אוכל להתחיל את עבודתי, ואם ברצונכם להסכים לעזור לי, הרי שעלינו להתחיל עוד היום בטרם יהיה מאוחר. ההחלטה, רבותיי, בידיכם." קולות דיבור רמים עלו מן הקהל, אך בטרם נפל הפור, צעד אדם מבוגר למראה קדימה מתוך ההתקהלות וצעק: "אדוני הנכבד, האם אוכל לשאול אותך על דבר מה"? הקהל השתתק והפנה מבטו.

"אה..." אמר קיריון בהססנות, "אדון, אני חושב שאדוני לא יוכל לענות לפני... לפני שנוכל להתחיל, כי..." הוא שתק לרגע, "עדיין יש פרטים... לא ברורים". אלנדיל הפנה אליו את ידו בביטול וקרא, "למרות דעתו של עוזרי, נראה לי כי אוכל אולי לענות על מספר שאלות בכדי להבהיר את התמונה, אלא אם מדובר על דברים שעדין... לא ברורים."

"אם כך," אמר האיש מן הקהל, "רציתי לשאול: איך נראו הספרים בגנזך המלכותי?"

"אה..." אמר אלנדיל, מצמיד את אצבעותיו אלו לאלו, "מדובר בספרים עבי כרס עם כריכות עור."

"ומה צבע הכריכות?"

"אה..." השיב אלנדיל, עוצם את עיניו בחוזקה כמו מנסה להיזכר בדבר מה, "כריכות עור אדומות."

"רמאים!" צעק האיש, מניף את אצבעו בצורה מאשימה לכיוונם, "הרי זה ידוע כי כבר מאתיים שנה לפני הורה המלך לחזור אל כתיבה במגילות. ומה יש לכם לומר על זה?" קיריון לחש לאלנדיל דבר מה באוזן, ובאותו הרגע זרק אלנדיל את כובעו אל עבר הקהל ופתח בריצה אל כיוון הסמטה שממנה בא, ביחד עם קיריון. הם פתחו בריצה מטורפת, עברו סמטה נוספת, פנו ברחוב, ירדו במדרגות אבן רחבות והמשיכו אל עבר רחוב נוסף, שבו נכנסו אל עבר סמטה צרה נוספת. אלנדיל וקיריון נעצרו. אלנדיל הניח את ידו על בית החזה תוך כדי התנשפות כבדה. "כדאי שנמשיך" אמר קיריון, מתנשף גם הוא.

"חכה" אמר אלנדיל, "אני לא יכול להמשיך ככה".

"הם עוד יתפסו אותנו" אמר קיריון. "וזה לא יהיה טוב". וכך, באותו הרגע הגיחו מאחוריהם אנשי ההמון הזועמים. קיריון ואלנדיל החלו שוב לרוץ, פנו בסמטה, עברו עוד אחת... קולות רגליהם נבלעו בקולות הריצה הכבדים אשר הדהדו מאחוריהם. הם פנו בסמטה. הם עצרו. קיר לבנים ארוך חסם את דרכם. הם הסתובבו והחלו לרוץ בחזרה אל תחילת הסמטה. הם פנו לכיוון השני וראו את רודפיהם דולקים אחריהם בסמטה השכנה. אחד מהם הבחין בהם, ומכאן, הייתה הדרך קרובה להיתפסות.

בראש הרודפים היה אותו האדם אשר שאל את אלנדיל לגבי הספרים בגנזך הממלכה. "בפעם הבאה בה נסו את התעלול, אם בכלל, זכרו לוודא קודם כל כי אין אדם בקהל אשר עבד פעם בגנזך הממלכה", אמר האיש, בזמן ששני גברים לפתו את קיריון ואלנדיל.

אלנדיל העביר את כל הדרך אל מפקד המשטרה בגידופים וקללות רבות. נדמה היה לו כי הוא הופך למוצג ראווה כאשר בריות העיר בהו בו במבט שלפי דעתו היה "מלא תוכחה".

"ובסוף" אמר לעצמו, "אפול אצל איזה שופט זקן וחצי חירש שעוד יחליט כי עלי למלא כמה חודשים בכלא... ומה," שאל את עצמו בדאגה, "אם יזהו אותי?" הוא ראה בעיני רוחו תמונת אימים בה הוא מובל לפני איזה שופט זקן המביט בו ארכות. "רבותיי!" הוא קורא אל השוטרים אשר יובילו אותו לאולם בית משפט ישן הנוטף ריח תחב, "הרי זה הנסיך אלנדיל! האם נשתבשה עליכם דעתכם?" השופט מורה לשחרר אותו ולשלוח הודעה אל הארמון... הוא חוזר אל הארמון וזוכה להטפת מוסר ושבט... התמונה הקדירה למראהו של קיריון אשר מובל אל השופט במבט שפל רוח ומבקש את סליחתו... השופט מורה לשולחו אל הכלא...

חלום הבלהות בהקיץ החל להסתיים כאשר הרגיש אלנדיל בעיטה חזקה אל עבר האחוריים שלו. "חבר!" קרא מישהו בלגלוג, "הגיע הזמן לראות מה עושים אתך, פרעוש קטן. עכשיו קום וגרור את הרגליים המטונפות שלך לפני שתקבל עוד אחת כזאת הישר לבטן המסכנה שלך!" היה זה אחד משומרי משמר העיר הלבוש במדי משמר העיר, מפיו נוטף ריח משקה חריף הכבד מנשוא. אלנדיל הפליט גידוף חרישי והחל להיכנס בגרירת רגליים אל תוך בניין אבן גדול וישן.

אלנדיל מצא את עצמו, ביחד עם קיריון, בתוך אולם קטן עם כמה שולחנות עץ. על כמה מהם היה אפשר להבחין בבקבוקי משקאות חריפים. בשני צידי החדר ניצבו דלתות כבדות, אך הם הובלו קדימה אל דלת עץ על יד גרם מדרגות.

"עכשיו אתם הולכים לראות ת'מפקד שלנו," אמר אחד השוטרים, "והוא יחליט מה לעשות 'תכם 'נתיים." אחד מהשוטרים פתח את הדלת ודחף את קיריון ואלנדיל פנימה.

בפנים חיכה לאלנדיל וקיריון המפקד. אלמלא נמסר להם מראש כי הוא המפקד, הם היו מסרבים להאמין בכך. מדיו הונחו עליו ברישול, ופניו היו מלאות זיפים לא מסודרים. שתי רגליו היו מונחות על השולחן, וגם פיו, כך נראה, לא חסך במשקה חריף.

"המפקד," אמר אחד הם, "שני הרמאים..."

המפקד סימן לשומר לעצור לרגע והביט באלנדיל ממושכות, כאילו והוא נראה לו מוכר.

"כבר שמעתי ת'סיפור." אמר המפקד לאחר התבוננות ארוכה. "השופט לא פה ביומיים הקרובים, כך שבינתיים אתם יכולים לזרוק את השניים לאיזה תא פה עד שהוא יחזור ויזרוק אותם לתא בחזרה". הוא סימן בידו, השומרים הצדיעו בשעמום, ויצאו מן החדר ביחד עם השניים, מחפשים תא מתאים לשני העבריינים הצעירים. הם השליכו אותם בפראות לתוך אחד התאים, סגרו אותו והסתלקו.

זמזומו של זבוב טורדני הפר את הדממה בתאם הקטן של אלנדיל וקיריון. אלנדיל מחצו במחיאת כף בודדת ורועמת אשר שיחררה הדים רבים. ריח חריף של טחב עמד באוויר, והצינה המאפיינת את הלילה היתה חזקה מנשוא.

לאחר שכילו יותר משעה בוויכוח על האשמה שבכישלון "המבצע", הפנו אלנדיל וקיריון את גבם זה לזה, וישבו דוממים בפינות התא הקטן, מסננים מפעם לפעם קללה חרישית. בזו הפעם, אירר אלנדיל את אנשי העיירה, אך היה על גידופו להיעצר באמצע. מישהו אשר בו הבחין רק עתה, הפנה גבו אל דלת תאם והשמיע קול אשר נשמע כמו קול שיעול מאולץ. אלנדיל וקיריון הפנו מבטיהם אל עבר גבו אשר די דמה לצללית באור העמום.

"צר לי פושע קטן," הוא אמר. "אך תיאלץ לסיים את הגידוף בהזדמנות אחרת."הוא הסתובב, ובאותו הרגע התגלה לפניו פרצופו של האדם. היה זה ארטמיר, הוא ולא אחר! ארטמיר, אשר לווה בזוג סוהרים קשוחים למראה.

"בואו שניכם!" הוא קרא, בזמן שפתח את התא בעזרת מפתח שהחזיק בידו.

אלנדיל וקיריון יצאו מן התא. "בלי שאלות עכשיו" אמר, "בואו אחריי".

ארטמיר הוביל את אלנדיל וקיריון הנדהמים במהלך המסדרון שבין תאי הכליאה, שעה שזוג הסוהרים מביטים בהם במבט מפחיד. לא קשה היה להבחין בעובדה שרוב התאים היו ריקים, מלבד בודדים אשר בהם ישבו פה ושם אסירים המכלים, גם הם, את שעמומם בזבובים, ואלה, כמדומה, לא היו חסרים. בסוף המסדרון עמד סוהר שנראה כי התכונן בצורה מיוחדת למצב שבו ישאל שאלות על ידיו ארטמיר, אך זה חלף על פניו מבלי אפילו להביט בו.

הם עלו במעלה מדרגות האבן הרחבות אל הקומה השנייה. בזו הקומה הוחלפו דלתות התאים בדלתות עץ בעלות ידיות מתכת. הקומה היתה בנויה ממסדרון ארוך אשר נחצה לשניים על ידי גרם המדרגות. ארטמיר הוביל אותם אל סוף החלק השמאלי של המסדרון ולקחם אל עבר דלת עשויה עץ עבה ובעלת ידית מוזהבת, בניגוד לאחרות אשר היו בעלות צבע מתכתי קהה.

ארטמיר פתח את הדלת אל עבר חדר אשר נראה כמו לשכתו של אי מי חשוב, ואמר לסוהרים "חכו בחוץ". ארטמיר הושיב אותם על כיסאות עץ אל מול שולחן כתיבה גדול עשוי עץ כבד. מאחוריו נחה לה ספריה גדולה אך ריקה, אותה הסתיר ארטמיר אשר ישב מולם, נועץ מבט מאשים.

"ראשית," אמר ארטמיר בקול רציני, "אני מתרה בך קיריון, אני יודע מי לא היה פה בסדר, אז אל תנסה לקחת את האחריות על עצמך." קיריון שתק והשפיל מבטו. אלנדיל סקר שוב את פניו המוכרות של ארטמיר. היו אלה פנים כחושות בעלות שיער דליל שארך עד כתפיו במעין פראות משונה. עיניו השחורות של ארטמיר שלחו אליו מבט חמור. אלנדיל התכונן להטפת מוסר.

במקום זאת, בניגוד למה שציפה אלנדיל, קם קיריון והחל כמו לדקלם:

"לפני שנתיים, אלנדיל וקיריון יוצאים לדרום. לפני שנה וחצי, יצאו השניים לצפון מזרח המדינה, וכמעט ונאלצו להילחם בזאבה זועפת ופראית שאיימה להורגם אלמלא אי-מי הבריח אותה. לפני חצי שנה הפכו אלנדיל וקיריון לשני תושבים פשוטים של העיר וכמעט נתפסו על ידי חייל שכמעט זיהה אותם, אלמלא היה שיכור. היום, קיריון ואלנדיל נתפסים בהצגה עם תקלה אחת קטנה בכיכר העיירה..."

אלנדיל הוכה בהלם. "מאיפה הוא יודע את כל הדברים האלה?" שאל את עצמו.

"הרי לא יתכן כי קיריון בגד בי". אמר לעצמו. "לא יתכן".

ארטמיר התיישב ואמר לאלנדיל "יש לך עוד הרבה מה ללמוד. באמת האמנת שהנסיך יצליח לברוח בכל פעם כשיתחשק לו ולהחליף את זהותו האמיתית מבלי שאיש ידע על כך? נכון, התחפושת משכנעת, אבל יש עוד דברים רבים שאתה צריך ללמוד." הוא התיישב, הביט לאלנדיל בעיניים ואמר: "והפעם, תגיד לי מה הייתם עושים אם לא הייתי בא להציל אתכם, זוג חמודים שלי? אתה לא רוצה לחשוב על עצמך במצב שבו אתה צריך לגלות מי אתה באמת ולגרום נזק לבית המלוכה בשביל שלא תבלה את שארית ימיך כאסיר בתא קטן ומטונף, או אולי אני טועה?"

"אתה רוצה להגיד שהפעם ניצלנו רק בזכות המזל? וחוץ מזה, מה אתה עושה פה?" שאל אלנדיל. קיריון המשיך להשפיל את מבטו.

"אתה באמת תמים. אתה חושב שאני פה במקרה?" הוא העלה חיוך על פניו והצמיד את קצות אצבעותיו אלו לאלו.

"נכון, רק במקרה הסיור שלי באזור יצא גם על יום הטיולון שלכם, אבל זה לא מקרי בכלל שהחלטתי להעיף מבט במקום המשעמם הזה. אתם חושבים שיש לי מה לעשות כאן במקרה ולא הייתי שומע על ההסתבכות הקטנה שלכם?"

"מה זאת אומרת, היה פה מישהו שמסר לך מידע"? שאל אלנדיל, מופתע.

"יותר מכך. אם לא שמת לב, אנשיי מתחקים אחריך מהרגע בו יצאת את הארמון. אחרי ששמעתי על עניין ההסתבכות שלכם, הגעתי לכאן והחלטתי, במקרה, לערוך סיור במקום הזה, על אף שעברו כמה שנים ארוכות מאז שהיה פה בית כלא גדול, כך שהיום רוב התאים ריקים ובהם שוכנים, במקרה החמור ביותר, כייסים פעוטים. כשהגעתי, התפאר בעיני מפקד המשטרה ואמר שהיום הוא לכד שני נוכלים גדולים, וסיפר לי סיפור מעשה שכבר היה ידוע לי ממקורותיי שלי. אמרתי לו שאני רוצה לקחת אותם איתי למשפט בבירה, כך שעכשיו אתם האסירים שלי." ארטמיר עצר לרגע והעלה חיוך קטן וערמומי על פניו. "אי לכך," המשיך, אני הולך לרדת למטה, שם יכבלו אתכם אנשי לאורך הדרך עד לבירה. את השאר כבר תשמעו ממני בארמון."

"ארטמיר," שאל אלנדיל, "מפקד המשטרה פה לא חשד כששמע שאתה רוצה להיכנס לחדר הזה ולפגוש זוג אסירים?"

"מי אמר שהוא יודע?" ארטמיר חייך עוד חיוך ערמומי.

הם ירדו למטה. קיריון ואלנדיל נכבלו על ידי אנשיו של ארטמיר. אלנדיל הצליח להבחין שהפעם היו פניו של המפקד מגולחות, וכמו כן הצליח לשים לב לצלקת טרייה ומדממת על לחיו הימנית. "מעניין," הוא שאל את עצמו, "אם ארטמיר שורד את הריח".

הם החלו את נסיעתם הקצרה אל העיר.

***

אלנדיל הביט בתמונה אשר עוררה זיכרונות לא נעימים. אש עלתה בקומתו העליונה של הארמון ושרפה את כל אשר נקלע בדרכה. מעיו של אלנדיל החלו להתערבל בכבדות והוא הפנה מבטו אל עבר התמונה הבאה, מסיר את מבטו מן התמונה המציגה את השריפה הנוראה שפקדה את הקומה העליונה של הארמון רק שנתיים לפני כן, תמונה שעוררה זיכרונות לא נעימים מן העבר...

התמונה הבאה הציגה מלך לא מוכר לאלנדיל מימים עברו. הוא ישב על כיסא שנראה ככס המלכות, מחזיק בידו האחת כוס יין ובשנייה אשכול ענבים עסיסי. התמונות בחדר הלשכה בו נערכו פגישות עם אישים משעממים ויועצים מעצבנים החלו לשעמם את אלנדיל, שהחל לסקור את עצמו במקום את התמונות על הקיר. מיטב מחלצות הנסיך נישאו על גופו הדקיק, שיערו מוחלק ומסודר בצורה מוקפדת להפליא על ראשו, פניו מגולחים. נעליו היו מצוחצחות וכל כולו מוכן להפתעה שהכין. הוא העלה חיוך כשנזכר איך נראה רק יומיים קודם לכן, כשהובל כשבוי הכבול באזיקי מתכת כבדים בין שומריו של ארטמיר, כשכל בגדיו מטונפים ומלוכלכים, שיערו פרוע ומלא בוץ.

תמונות האתמול החלו לרצד במוחו, בזמן שהוא בוהה בנקודה לא ברורה באחד הציורים אשר הציגו מלך רכוב על סוס לבן...

הוא נזכר איך הוא הובל כשבוי אל העיר שעלייה הוא עתיד למלוך ביום מן הימים... ארטמיר שיחרר את אנשיו ליד בית הכלא ולאחר כמה דקות גם אותו ואת קיריון. הם הגיעו לארמון בלי בעיה והסתננו דרך הכניסה של אנשי משק הבית והמשרתים. משם, הוא זכר, הדרך אל חדרו קצרה מאוד...

דפיקה נשמעה בדלת וקטעה באחת את הרהוריו של אלנדיל. הוא הורה לאחת המשרתות לפתוח את הדלת בזמן שסידר שוב את גיליונות הקלף על שולחנו. הוא סקר שוב את לשכתו בזמן שנפתחה הדלת וניתן היה לראות כי אכן אלו האורחים אשר להם ציפה.

הראשון, עמד שם משרתו הנמוך אשר לא עניין אותו בכהוא-זה. האורח השני היה יועצו של הנסיך. האורחת אשר אתם היא זו אשר עוררה בו את עניינו. הוא הורה לה להיכנס. היא פסעה אל החדר בהססנות, אור השמש אשר מן החלון בקירו החיצוני של החדר משתקף על פניה. היתה זו עלמה גבוהה וצעירה, שיערה זהוב ועיניה כחולות. היא עמדה מול אלנדיל, משדרת הססנות. ארשת פניה הסגירה תחושת פחד ודריכות אשר נמהלה יחדיו עם צפייה לכדי עוויה משונה ביותר.

"אדוני הנסיך אלנדיל," אמר היועץ, "זוהי העלמה גלורפינוון, בתו של הרוזן גילס אשר ביקשת לראות בכדי לדון עמה במספר דברים". אמר היועץ. "עלמתי," פנה היועץ אל גלורפינוון, "זהו הנסיך אלנדיל הרביעי, בנה של ארנדיס מלכת גונדור אשר ביקש לראותך בכדי לדון עמך במספר דברים".

"תודה" אמר אלנדיל, והיועץ יצא מן החדר.

"עלמתי," אמר אלנדיל, "את מוזמנת לשבת". העלמה גלורפינוון התיישבה על הכיסא באיטיות ומלמלה מזווית פיה משהו שנשמע כמו "תודה".

"ובכן," שאל הנסיך בקול ענייני, מסתיר את הציפייה אשר מילאה גם אותו, "את העלמה גלורפינוון, הנכון הדבר"?

"כ... כן, הוד רומך." מלמלה גלורפינוון. אלנדיל העמיד פנים כי לא שם לב לגמגומיה.

"ואת, עלמתי, ביתו של האציל גילס אשר מן הדרום. הגיע שמעו אלי כאדם נדיב במיוחד, הלא כן?"

גלורפינוון מלמלה משהו אשר נשמע כמו "כן, הוד רומך".

"אם כך, עלמתי, התוכלי בבקשה לומר לי מהם עסקיך של אביך? שמעתי כי הוא יינן המחזיק כרמים גדולים."

גלורפינוון איבדה את הצבע בפניה כבאחת. היא גמגמה משהו לא ברור.

"עלמתי, האם את מרגישה בטוב?" גלורפינוון ניסתה למלמל משהו, כך היה נדמה, אך לפני שהספיקה אמר אלנדיל "נראה לי שהאוויר הצלול יוכל רק לעשות לך טוב".

גלורפינוון הנהנה בראשה להסכמה. אלנדיל הוביל החוצה את גלורפינוון וחצה עמה את אולם הכניסה.

הגן רחב הידיים אשר הקיף את הארמון מלא ריח מתקתק של ורדים ושידר מעין נינוחות קסומה. בתוך גומחה קטנה בין השיחים הגבוהים, ישבו להם אלנדיל והעלמה גלורפינוון על ספסל אבן קטן, אור השמש הרך כמו נשפך עליהם מרום השמיים ושקט שהופר מדי פעם בציוץ הציפורים נכרך סביבם ועטפם מכל עבר.

"אני מקווה שעכשיו את מרגישה יותר טוב, גלורפינוון". גלורפינוון הנהנה.

"נראה לי שכדאי שתספרי לי קצת על עצמך" אמר אלנדיל, מביט בעיניה של גלורפינוון.

"מה... מה אתה רוצה... שאספר?"

"גלורפינוון, ספרי מה שאת רוצה. ספרי לי מה את אוהבת, מה את לא..."

גלורפינוון שקעה לרגע במחשבות ואז אמרה "טוב, הוד רומך. כמו שאתה יודע, קוראים לי גלורפינוון." גלורפינוון הפליטה חיוך ביישני, "יש לי אחות אחת, שמה מורפינוון ואנחנו תאומות. אמי נהרגה כשהיינו בנות פחות משנה אחת, היא נפצעה במלחמה." דממה נפלה לפתע ביניהם, ולאחר קצת יותר מדקה אמר אלנדיל, "גם אבי נפצע במלחמה, הוא נשאר גידם עד ליום מותו. הוא נהרג בשריפה לפני שנתיים וחצי." הוא שתק למשך כמה שניות ואמר "אבל זה לא חשוב כרגע. עדיף שנדבר על דברים שמחים יותר." גלורפינוון החזירה לו בהנהון ראש קטן.

"הוד רומך," החלה גלורפינוון להגיד, אך היא נקטעה באמצע. "אני מעדיף שתקראי לי אלנדיל, אפשר לעזוב קצת את הרשמיות".

"הוד... אלנדיל" תיקנה את עצמה גלורפינוון בזמן שאלנדיל פלט אליה חיוך קטן, "מה עוד אתה רוצה לשמוע?"

"אולי תספרי לי, במה אביך עוסק?"

"הוא יינן."

"ואיך נראית אחותך? האם גם היא התברכה בחן שכזה?"

גלורפינוון הסמיקה. "היא די שונה ממני. היא בערך בגובה שלי, אבל השיער שלה שחור ומתולתל, עיניה חומות... למה שאלת?"

"סתם. בלי סיבה מיוחדת." הוא עצר לרגע ואז אמר "בעצם יש סיבה. רציתי לדעת אם יתכן מצב שבו יש עוד מישהי בעלת חינניות כמו שלך באותו בית." גלורפינוון הסמיקה. "נראה לי שגם אני צריך לספר קצת על עצמי. שמי אלנדיל, כפי שכבר אמרתי, ואני בנה של המלכה ארנדיס. אבי, כבר אמרתי, נהרג לפני שנתיים בשריפה." הוא עצר לרגע את דיבורו והביט בה. היתה זו כבר שעת הדמדומים, והשמש החלה את מסעה בואכה מערבה, מפזרת אור אדמדם על שיערה של גלורפינוון. עיניה ברקו באור כחלחל. "את יודעת, את מזכירה לי סבתי, בתקופה בה היא הייתה צעירה, תקופה בה נודעה בזכות יופייה אשר כבש את סבי. אני מביט בך עכשיו, ואת דומה פלאים למי שניבטת מתמונתה אשר בארמון, בה צוירה בימי נעוריה."

אלנדיל ראה את שפתיה זזות ויוצרות מעין חיוך ביישני. הוא התקרב אליה מעט, ובדיוק כשרצתה גלורפינוון להגיד דבר מה, נשמעה קריאה חזקה "הוד רומך יורש העצר!"

היה זה אחת ממשרתי הארמון, מלווה במשרת שני שעמד לצידו. "צר לי להפריע לך בשיחתך עם העלמה הנכבדה, אך זקוקים לך בדחיפות!"

"מה קרה?" שאל אלנדיל, קולו מופתע.

"אני חושב שעליך לבוא עמי בדחיפות."

"עלמתי," אמר אלנדיל בצער, "חוששני שנאלץ להמשיך את שיחתנו ביום אחר". הוא אמר זאת בזמן שהתחיל להתקדם עם המשרת, בזמן שהמשרת השני מלווה את גלורפינוון אל הארמון.

אלנדיל שכב על המיטה בחדרו וגידף וקילל בשיטתיות את הרגע שבו ביקש מהמשרתים לקטוע את שיחתו קצת לפני שקיעת השמש. אילו רק ידע כי מדובר בעלמה כה נחמדה, אמר לעצמו, וודאי שלא כך היה נוהג. הוא ציפה לשיחה שבה גם היא תנסה להשיג מידע, הוא ידע גם בשביל מי, "אך כנראה שלא. היא לא הביאה אותם, לפחות אותה, בשביל לרגל... או אולי כל הקטע הזה היה משחק והיא מנסה להתחיל ליצור קשר בלי לעורר חשד"? חשב לעצמו.

"היא גם בהחלט נראית טוב, אפשר להגיד. מעניין למה אמא לא עשתה עבודה טובה הפעם, צפיתי שתביא מרגלים מוכשרים יותר..."

הוא קם מן המיטה ואמר לעצמו שהוא צריך לקבוע עם גלורפינוון "פגישת פיצוי" על ההפרעה. אולי הוא יצליח להשיג ממנה מידע טוב, כי ארנדיס, כך ידע, "מתכננת משהו. השאלה היא מה." באותו הרגע נשמעה דפיקה בהולה בדלת. "הנסיך!" התפרץ לשם אחראי הביטחון של הארמון.

"קרה משהו ואנחנו צריכים אותך דחוף, אנחנו לא מוצאים את המלכה. אתה יכול לרוץ, הוד רומך, זה עניין באמת דחוף?"

אלנדיל הנהן.

"בוא איתי". השומר החל להריץ את אלנדיל.

הם ירדו במדרגות העץ הכבדות והחלו לרוץ אל מתחת לקרקע; אל אזור המחסנים התת-קרקעיים.

אזור המחסנים אשר שכן תחת האדמה היה שקט עד מאוד. הוא ספק-הלך-ספק-רץ בדרך התת קרקעית אשר מובילה אל המחסנים הפנימיים. הלפידים הרבים יצרו צלליות משונות למראה על קירות הדרך, במיוחד כשנחו על אחת הדלתות המובילה לאחד מהמחסנים. הם הגיעו אל ההסתעפות האחרונה ונכנסו מבעד לדלת עץ כבדה אשר הייתה השלישית מן הסוף. השומר הוביל את אלנדיל אל עבר אחת מחביות העץ הישנות אשר בסוף האולם, והצביע.

שם, בין מיכלי העץ הכבדים אשר הכילו יין עתיק, שכב לו שרוע אדם אשר דמה למת, שפתו התחתונה זבת דם.