"הטבעת
השלישית", סיפור פרי עטו של שמעון נעים
כרך א': קריאתו של אדון
פרק
שלישי: ערב "פיצוץ"
חזרה לפרק קודם
| מעבר לפרק
הבא | חזרה
אל דף האינדקס של היצירה
|
|
|
רק אתמול אמרו לשי שהוא נראה יותר
רזה. ארגונה של המסיבה הצריכה ממנו קלוריות רבות והוא ירד בשתי קילוגרם.
נותרו רק שלושה ימים למסיבת בר
המצווה של אחיו הקטן, מה גם שבמסיבה הזו ייחגג גם יום הולדתו. להוציא את הפרש
השנים בינו לבין אחיו, תאריכי יום הולדתם עוקבים. עתה נותר להתקשר שוב לכול החברים
(ויותר חשוב, החברות) של אחיו ולערוך ווידוא הגעה. הכנת המסיבה לא הייתה ממש דבר
קל. חשוב היה לוודא שהכול יהיה אופנתי ועדכני בכדי לא לפגוע בתדמיתו של אחיו- דבר
לא ממש קל למי שאופנה היא לא הצד החזק שלו. באיזה שהוא שלב הוא התייאש, ופנה לשני
חבריו, שהם בדרגת מומחים למסיבות- לא ימצאו בכל העולם אנשים שלהם הבנה גדולה יותר
בעניין.
בזמן שהוא מתכנן פרט כלשהו, שני
נקישות בדלת קטעו את חוט מחשבתו.
רן הרגע סיים להביא את עידן, והם
נמצאים בפתח ביתו.
למרות שהוא ואחיו בני אותו מזל,
שי ואחיו הקטן קובי היו שני הפכים גמורים. בזמן ששי, לדוגמא, יכל לצאת מביתו כשהוא
נראה כמו קבצן עלוב (וכך הוא יצא מביתו פעמים רבות), אחיו לא היה יורד להוריד את
הזבל בלי חצי שעה (לפחות!) מול המראה. למרות שכשגרו ביחד (עד ללא מזמן) היה אחיו
בעיניו הנודניק הגדול בעולם (ובצדק היה זה כך, האמינו לי,) הייתה ביניהם אחוות
אחים גדולה. למרות שחבריו צחקו עליו על כך שאחיו נותן לו טיפים בנושא בנות, ולא
להיפך, הוא חיבב את הברנש הקטן.
הוא פתח את הדלת, ומולו ניצבו שני
חבריו, עטויי ג'ל, כרגיל. הם התיישבו, שתו ואכלו, והגיעו אל הקטע החשוב של הפגישה-
המסיבה.
עידן פתח בדברים, תוך שהוא מפוצץ
בלון מהמסטיק שהיה בפיו:
"צ'מע, מקורות יודעי דבר (עוץ
פיצוץ של בלון) מסרו לי שלאחיך יש חברה חדשה. חשבנו לעשות לו הפתעה ולבקש מהדי
ג'יי לסדר לו איזה ריקוד צמוד איתה. משהו פיצוץ שיהיה מלווה, איך לא, בהקדשה חמה
לאהובתו החדשה של אחיך הדון ז'ואן."
"אגב," הוסיף רן, בקול
ערמומי משהו, "נדאג באופן אישי," הוא ניסה לשוות לקולו גוון סמכותי,
"שהפעם תהיה גם לחברינו הטוב מישהי לריקוד הסלוֹוּ."
רן היה מוכן להישבע שאם לא היה
מכיר את שי הוא היה מפחד שהוא הולך להירצח לפי המבט שניתך הישר אל פניו.
הפעם, לשמחתם, שי מנע מהם נאום
באורך של שלוש שעות על כך שהוא בסדר לבד ושהוא לא סובל מתופעות פוסט טראומתיות
בעקבות מה שנראה בעיניהם כטראומה אמיתית- זה שנה שהוא אפילו לא ניסה להתחיל
עם בחורה .
"ת-ש-ת-ח-ר-ר!" אמר
עידן, מפוצץ עוד בלון.
שי פלט אנחה ארוכה. ארוכה עד
מאוד. הוא התחיל להרגיש שחבל עד מאוד שהסכים לארגן את כל הסיפור.
למען האמת, הוא הצטער על כך שנכנע
לחבריו והחליט לצרף עוד סיבה למסיבה לאירוע בר המצווה. "יכולנו ללכת לבית
קפה. למה צריך אולם בשם כל הרוחות!? יום ההולדת שלי הוא לא דבר כל כך חשוב".
זה לא ממש חשוב, כל עוד חבריו הם לא אלה שמארגנים הכל הלכה למעשה.
הליל הגיע.
שי הקיץ מחלום ביעותים. הוא ראה
בחלומו דמיות שחורות. דמיות שחורות בעלי ברדסים המכסים את פניהם הבלתי-קיימים. הם
ירדו מהסוסים והתקרבו. צווחת אימים נשמעה באוויר. הם התקרבו באיטיות איליו כשחרבות
בידיהם. הם הקיפו אותו והתקרבו איליו עם הפגיון. הם היו קרובים יותר, ויותר, קרובים
מדי...
הוא קם כשהוא מיוזע כולו, שערו
סתור ופרוע וארשת של פחד שרועה על פרצופו. הוא לא יכל להירדם יותר: הזיכרון נשאר
במוחו.
השעה היתה 5 לפנות בוקר. הוא לא
יכל לחזור לישון.
שלוש שעות עברו, ומתוקף היותו
מובטל, הוא ישב מול מדור הדרושים בעיתון, עם כוס קפה ביד. הוא התחיל להעתיק איזשהו
מספר טלפון, ואז נשמעה נקישה רמה בדלת. "מי זה יכול להיות? עידן נמצא עכשיו
בקורס לתקליטנים ורן בעבודה..."
"שלום לך שיק'ה!" היא
הדביקה נשיקה גדולה ואדומה על לחיו. "אמא!? מה את עושה פה? קרה משהו"?
"לא. סתם רציתי להתעדכן.
ביטלו לי את הפגישה שהייתה מתוכננת לשמונה, והחלטתי לקפוץ לבקר."
לאחר שהגיש לאמו כיבוד ושתייה הם
התיישבו לשוחח:
"שיק'ה, באמת אני מאוד מקווה
שזאת לא מעמסה כבדה מדי, יקירי."
"יש לך מספיק בלגאן על הראש,
את לא צריכה עוד" אמר שי בקול מזויף. למען האמת הוא לקח אליו את ארגון המסיבה
רק מפחד שאמו לא תתמוטט מרוב לחץ ועומס. בזמן שלה, בתור אישיות ידועה במדינה, לא
הייתה דקה פנויה, ולו הייה יותר מדי זמן בתור מובטל, המצפון שלו פשוט לא אפשר לו
שלא לקחת את המשימה בתור פרויקט אישי.
"התקשרת לכולם?"
"כן, אמא."
"בטוח שגם לסנדי, המזכירה של
כבוד השר? אין לו הרבה זמן פנוי וחשוב להזכיר לו את העניין."
"כן, אמא."
"אני מאוד מקווה שלא שחכת
במקריות מדהימה לשלוח הזמנה ולטלפן אליהם."
"למי?" אמר שי בהיתממות
יתרה.
"אליהם, אתה יודע למי!"
אמרה אמו.
"אה... אליהם..."
"כן..."
"את יודעת שאני מזמין את ברק
רק בגללך". הוא טרף את כל הקלפים.
"אם היא רק הייתה יודעת למה
אני יושב כאן בבית, סביר להניח שהיא לא הייתה ממהרת להזמין את המשפחה החביבה של
ברק. ברגעים אלו ממש יכולתי להיות בבית המשפט, מייצג חברה גדולה...
אבל לא.
השרץ תפס את מקומי.
אילו היא רק הייתה יודעת..."
הוא קמץ את אגרופיו בחוזקה, מתאמץ
שלא להתפרץ בזעם על אמא שלו.
"זה לא מגיע לה" חשב.
"שיק'ה... יש מישהו
בבית?" קולה קטע בפראות חייתית את חוט מחשבתו.
"כ... כן, אמא".
"אני יודעת שאתה לא מחבב את
הבחור." הוא נאנחה. היא שמה לב שבנה על סף התפוצות עצבים.
"שיק'ה, נו, תעשה לי טובה!
באמת! זה לא נעים!
אני יודעת שאתה לא מת על
ברק..." היא שוב עצרה לרגע, לקחה אוויר והחלה בנאום ארוך:
"כבר 25 שנה אנחנו חברות! זה
אי אפשרי! תתגבר על האגו ותזמין אותו! אל תדאג, הוא נפוח מדי בשביל שיסכים לבוא.
אני מכירה אותו. כשאמא שלו הייתה יוצאת הייתי עושה לה טובה מידי פעם ושומרת עליו
אצילנו בבית. בהתחלה הייתם מסתדרים בצורה מעולה. הייתי בטוחה שתהיו חברים טובים.
אני עד היום לא יודעת מה קרה שם. מעניין, שכל הבלגאן התחיל כשהייתם בכיתה ה',
כששני אלו הגיעו. תסביר לי אחת ולתמיד, זה הם, נכון?"
שי התחיל להתעצבן באמת ובתמים.
"אמרתי לך כבר די והותר פעמים," הוא הרים את טון דיבורו, "זה לא
רן ועידן. כבר הסברתי לך מה קרה שם."
"נכון. בלשון מעורפלת ודו
משמעית. מה באמת קרה שם, את זה אני לא יודעת."
הוא לא הבין מה פתאום היא נזכרה
בעניין הזה עכשיו.
דממה כבדה עמדה ביניהם. היא נגעה
בנקודה חלשה.
אז נדמה היה שהם נלחמת בבן התחום
הביתי שלו: קרב מבטים. שניהם הביטו בצורה מפחידה אחד בשני. דקה שלמה.
דקה שלמה של מלחמת עולם בין שני
מעצמות.
לבסוף, אחרי קרב קשה, היא הסירה
את מבטה.
אני מכירה אותו מאז שהוא היה קטן.
הוא לא יבוא. הוא גאוותן מדי. תעשה לי טובה! תזמין אותו רק בשביל הכבוד"!
הטון בדיבורה היה קר ומנוקר, יותר מתמיד.
"בסדר," הוא ענה. היא
ידעה שתשובתו הזו באה רק בכדי לצאת ידי חובה.
הגיע יום המסיבה.
שי לבש את החליפה המחויטת שלו,
סירק את שיערו (בקפידה לא יתרה בהחלט) וחיכה לאמו שאמורה לבוא ולקחת אותו לאולם.
הוא חיכה כחצי שעה. בדיוק כשעמד להתקשר לטלפון הנייד של אימו צלצל פעמון
האינטרקום. זאת הייתה אמו. "אני יורד" הוא אמר וחצה את המדרגות אל קומת
הקרקע.
למטה חיכתה לו אמו, לבושה שמלה
כחולה משובצת בנצנצים ושאר קישוטים לרוב. אחיו, שחיכה ביחד אתה עטה על שערו כמות
עצומה של ג'ל. כמו כן, הוא טרח לענוד עגיל מעוצב, מנצנץ, גדול ומנקר עיניים שיסיט
את מבטי כל האורחים הישר אל פרצופו שמרוב הג'ל החזיר אור יותר ממראה. שי לא חיבב
במיוחד את הרעיון שנראה לו טיפשי למדי, אבל באורח פלא בלם את מילותיו.
בעוד הם נוסעים הוא נזכר במסע
השכנועים שנאלץ להעביר על אחיו בכדי לשכנע אותו שלא יחמצן את שיערו לקראת האירוע.
למען האמת, הוא בהחלט עשה את העבודה השחורה. אמו היא זו שדרשה את זה בכדי לשמור על
הייצוגיות ועל כבודה כאישיות מכובדת. "אם הכבוד כל כך חשוב, למה היא נתנה לו
להיראות כמו חבית ג'ל? מעניין אם היא הסכימה למפעל הנחושת שעל האוזן שלו...
ואח"כ היא לא מבינה למה אני אומר שהיא לא יודעת להציב לו גבולות..." לא
נותר לו זמן לחשיבה יתרה לכשהגיעו אל האולם.
הם נכנסו אל האולם המפואר וסקרו
אותו לפני שיגיעו האורחים. בלונים נתלו וקישטו אותו מצפון עד דרום. במה גבוהה
הוצבה בקידמתו. רחבת הריקודים הוארה בזרקורים מכל עבר ונצפתה משולחן הכבוד הארוך
שפנה אל כיוונה. היה בו כסא אחד לקובי, אחד לשי, אחד לאמו ואחד שמור שנשאר ריק.
ראשונים הגיעו רן ועידן (איך לא?)
שדאגו לחלק "האומנותי" כלשונם שהיה אמור לכלול ריקוד סלוֹוּ של קובי עם
חברתו- ריקוד שהיה אמור להוציא את חורי העיניים של כל החברים שלו ממקומם, מוזיקה
רועשת שאמורה לגרום לכל המבוגרים לעזוב בשלב המוקדם של הערב ואמצעים פירוטכניים
(שעליהם הם היו אמונים באופן אישי). עידן אמור היה להזכיר לתקליטן איזה שירים
בדיוק קובי אוהב, מה שגרם לו להעביר לתקליטן שיעור של כחצי שעה לפני שהאורחים היו
אמורים להגיע.
האורחים החלו להגיע. הסתבר לשי
שהוא לא מכיר אפילו שליש מהאורחים שאמו טרחה להזמין. הנה הגיעו הדודים והדודות,
הסבים והסבות, החברים מזוויעי המראה של קובי, החברים של אמו של שי, כמה מהחברים של
שי (שהוזמנו אל יום ההולדת), כמה מחברי מועצת העיר...
הנה הגיע השכנה שגרה מעל לבית שבו
הוא עוד גם פעם עם אמא...
בחוץ עצרה הלימוזינה הלבנה
והמוכרת. עצביו התרופפו. הוא קמץ את אגרופיו.
בחוץ יצאה אמו של ברק, שכנתו
לשעבר של שי. היא התקדמה לעבר החנייה. הסערה כנראה חלפה. היא לחצה את ידו ונשקה
אותו על לחיו (לשם הנימוס בלבד,) והתקדמה פנימה.
האורחים המשיכו לבוא. לכשנראה לשי
שהאורחים הפסיקו להגיע הוא שחרר את הקשר בעניבתו והביט באולם המלא. "כנראה
שבכול אופן יהיה לא כל כך גרוע". בדיוק כשקובי עמד לפנות לכיוון החברה שלו
ולנשק אותה ליד השולחנות שיועד לחבריו ובני כיתתו (הם צריכים לקנא!!!) נכנס
אדם נוסף לאולם. אחת הידידות של שי, שעבדה כמיסטיקאית, שינתה את העוויה על פניה
כשאמרה לרן (בלחישה) שאנרגיות שליליות מאוד עומדות להיכנס דרך הדלת ולסתום כמה
צ'קרות עם הגעתו של אותו אדם.
היה זה ידידינו וחבבינו ברק.
זיכרון הנשף האחרון לא מש מזכרונו, כפי שלא פרח מזכרונו של שי. הוא נכנס, לחץ את
ידו של קובי, את ידה של האם המאושרת וחלף על פניו של שי עם הבעת ניצחון מופגנת.
כמובן, הוא לא טרח ללחוץ את ידו בהפגנתיות שאין כמוה מוצהרת. שי ירה אליו מבט
רושף, אך ברק לא טרח אפילו להביט בו, כך שלא קלט אותו, למזלו.
לרן, שעמד לידם היה רצון עז
להוציא את האנרגיות השליליות שלו, והוא התאפק שלא להוציאן על האיש המתאים ביותר
לכך.
במקריות מדהימה, החליט התקליטן
באותו הרגע לשים מוזיקה מתוחה. אווירה שלילית מילאה את האולם ממזרח למערב.
כמתוכנן, האורחים אכלו את המנות
הראשונות.
קובי, מלא גאווה עצמית, הלך אל
החברה שלו והדביק לה נשיקת ממוחה אל בינות לשפתיה. ("כן, כן, עם הלשון
והכול..." עוד שבוע לאחר מכן לא הפסיקו להתלחשש בכיתה של קובי על הקטע הזה
באירוע.) התקליטן, שלא יכל לצפות לטוב מכך החל לשים את מוזיקת הסלוֹוּ. "את
הריקוד הבא מקדיש קובי, חתן בר המצווה שלנו, נחשו למי..." קובי החל לגשת אל
מרכז רחבת הריקודים, צמוד לחברתו המאושרת. "ובאותה הדרך ממש, מקדיש שי, שלו
היום יום הולדת את הריקוד הבא לחברתו החדשה נופר."
רן, במלוא הטאקט, הצביע אל
ה"מתנה" שארגן לשי. שי, נבוך כולו, התקרב אליה, הצמיד אותה אליו והחל
לרקוד. "סידרו לי אחד באמת שווה", אמרה לו נופר, שאותה פגש לראשונה.
"אם רק תעמיד קוצים, מחזרות לא יפסיקו לטלפן אליך. אתה באמת
חתיך." שי התאפק שלא להפוך אותה לסטייק, את רן לנקניקיות את עידן לקבב, ולצאת
החוצה את השיפודייה.
אמו של שי קרנה משמחה והתכוננה
לשאול את שי, מייד עם סיום הריקוד כמה זמן הוא יוצא עם נופר, ולמה הוא לא סיפר לה
על כך.
בזמן שעידן ורן על סף עילפון
מהתקף הצחוק שפקד אותם נוכח התנהגותו של חברם, החליט ברק לנצל את ההזדמנות, פנה אל
החברה שלו והתקרב אל הרחבה.
באורך פלא, הוא החליט לרקוד כמעט
בצמוד לשי, "אהובי משכבר הימים".
"אני רואה שרן ועידן ערכו
הפעם תעלול מוצלח ממש".
"הייתי עונה אם זה היה
עניינך" הוא ענה. במהרה הוא ענה, ולא רק לברק, אלא לאולם כולו.
תוך שהוא מדבר, הפגין שי את
כישרונו בריקוד: כשדעתו הוסחה עקב הדיבור עם ברק, הסתבכה רגלו ברגלה של נופר והוא
נפל ארצה בחבטה רועמת. חלק מהאורחים באולם לא הצליחו להתאפק ופרצו בצחוק (חרישי
אומנם,) כששי נפל על הרצפה והאדים מבושה. רן ועידן, בצורה מוזרה להפליא, הפסיקו
לצחוק. הפעם, הם ידעו, הם הלכו רחוק מדי. יותר מדי.
שי, שמאז התפתחה
אצלו פובּיה מריקודי סלוֹוּ, עמד לאזור את כל האומץ שלו בכדי לחזור לרקוד, אלא שאז
עשה עמו התקליטן חסד, ועבר למוזיקה מזרחית.
האולם כולו רעש
כשהתקליטן הפעיל את השיר שזכה למקום הראשון בכל המצעדים: "אני על
איגנור". בשקט בשקט, וכמעט בלי תשומת לב יתרה חזר שי אל השולחן, וכולו בוש
ונכלם.
רן ועידן העדיפו
שלא להסתכן בצליבה ובמסע הייסורים שלהם, והחליטו לרקוד. האופציה השניה, לגשת אל
שי, ירדה לגמרי מן הפרק.
חסר תיאבון הוא
החליט להסתפק בשתייתם של מים צוננים. בכדי לצנן את רוחו הוא נדרש (וכך עשה) לשתות
בערך בקבוק וחצי של מים קרים, דבר שהביא אותו, לאחר דקות ספורות, אל חדר השירותים.
גם שם ציפתה לו
הפתעה נעימה במיוחד: בעודו נכנס אל חדר השירותים הוא הבחין בברק. הוא עמד מול
המראה עם מסרק בידו, וסידר את תספורת הקוצים שלו בקפידה שכמוה לא ראה מעולם (טוב,
להוציא את הקפידה שבה ישב לבטח קובי היום מול המראה). "ובכן," הוא אמר
באותה הנימה אשר הביאה עליו מספר מכות הגונות בפעם הקודמת, "ילד הפלא שלנו
כנראה מוכשר, אבל לא במה שקשור לבחורות, לפחות לא בריקודים". אילו היו לשי
כוחות הוא בהחלט היה מסוגל לערוך ממנו ארוחה נאה לקניבלים. "אל תדאג חברי
הטוב," הוא אמר, מחזיר את המסרק לכיס פנימי בחליפתו. "הערב עוד ארוך ולי
יש כובע עם מקום להרבה שפנים".
שי הטיל את מימיו,
וכשחזר אל האולם, מעין אינטואיציה פנימית אמרה לו שהערב יהיה פיצוץ.
רן ועידן העדיפו
עדיין לשמור מרחק והסתפקו בלהיצמד לקובי ובלתת לו עצות לגבי החברה החדשה שלו.
"היית אחלה בפעם האחרונה. עוד מעט תהיה מוזיקה דרום אמריקנית. אתה חייב לנצל
את הסלסה. אגב שמתי לב שזה שם, איך קוראים לו? אמיר, מה-זה מקנא!" אמר עידן.
קובי, במבט מרושע
החזיר: "מגיע לו, לחרא הקטן. סתם שרץ. עוד קצת לא יזיק לו".
"הפעם- במרכז
הבמה. תדביק לה אחת ארוכה. אל תתבייש". הוסיף רן, בקול מרושע.
"אני,
מתבייש!? לא יכולת למצוא בדיחה טובה יותר, אני יכול ללמד אותך"!
הם פרצו בצחוק.
הוא נכנס אל בחזרה
אל האולם. כשנכנס, הוא ראה שכל המטים מופנים כלפי הכניסה. אמו הייתה שם, ביחד עם
אחיו הקטן. היא ראתה אותו, וסימנה לו להתקרב. בדיוק לכשהגיע, עוד לפני שהבין מה
קורה, נכנסה לאולם אישיות רבת מעלה.
היה זה שר הפנים,
בליווי אישי האבטחה שלו. הוא נכנס ולחץ את ידה של אמו- מבחירי המחנה שלו במפלגה
הגדולה במדינה. "איזה כבוד נפל בחלקי!" הוא אמר. "אני ממש מתנצל
שלא אוכל לשהות פה הרבה זמן, שעה וחצי לכל היותר, יש לי יום עמוס, נו, את כבר
יודעת"...
"כבוד גדול
הוא לי, כבוד השר". היא חייכה.
השר העיף מבטו אל
החתן. "איזה ילד חתיך גידלת! בטח יש לו לא מעט מחזרות..." אמר השר. כל
מי ששמע את הדברים העלה חיוך- רק לא מזמן הסתבך השר בפרשיית מין מתוקשרת עד מאוד,
ובצורה לא ברורה יצא זכאי בבית המשפט. ברחובות התהלכה שמועה על שוחד מפתה במיוחד
לשופט. השר נתן מעין צ'אפחה לקובי ועבר ללחוץ את ידו של שי. הוא לחץ את ידו
בקרירות. לפתע, בעודו לוחץ את ידו, הופנה מבטו אל ברק, שהיה קרוב מאוד. "שלום
לך. גם אמא פה?" ברק הנהן. "תמסור ד"ש לאבא." הוא לחץ את ידו
בחום, ואז בדיוק הובל לשולחן הכבוד. ברק העלה על פניו חיוך של ניצחון.
הנה עברה לה המנה
השנייה, והגיעה הדרשה.
קובי עלה אל הבמה
שהוקמה במיוחד לשם הדרשה. הוא העלה על פניו חיוך והתחיל לקרוא כשהמוזיקה פסקה
והאולם שקט.
"אמי, אחי
היקר, דודים ודודות, סבים וסבתות יקרים, כבוד השר ואורחים נכבדים.
היום הגעתי לגיל
מצוות..."
הדרשה נגמרה,
וכשנדמה היה שאפשר לחזור ולזלול בשולחנות, שם התקליטן מוזיקה רגועה והחל לדבר:
"בנוסף לבר
המצווה שאותה אנו חוגגים, חוגג היום אחיו הגדול של קובי- שי- את יום הולדתו. לא
אסגיר את גילו, אבל אתם מוזמנים לעלות לברך אותו."
ראשונה בירכה אותו
אמו.
לאחר מכן על רן
ועידן לברך אותו:
"שי הוא אחלה
של בחור! מה נאחל לו? נאחל לו עושר ואושר, פרנסה טובה ושאר בלה-בלה- בלה...
אבל הכי
חשוב," עידן פרץ לדברי חברו,"ואת זה הוא באמת צריך- לא תזיק לו קצת יותר
הצלחה עם בחורות." רן הוסיף: "וגם בריקודים!"
צחקוקים התפרצו
בעולם.
"זה סתם
בצחוק! שי באמת אחלה של בנאדם!" הוסיף עידן, בניסיון לתקן את הנזק שגרמו.
בעוד הצחקוקים
נמשכים, עלה השר אל הבמה. האולם שקט:
"שלום
לכולם!" הוא אמר בקול רשמי.
"הרבה דברים
אפשר לאחל במחוזותינו. והנה, עומד מולי אדם, ועלי לברור ברכותיי אליו. אני לא ממש
מכיר את הבחור, אבל הוא נראה בנאדם חביב. אני רק אאחל לו שימשיך כמו אמא שלו,
שיהיו לו חברים טובים," הוא הביט אל רן ואל עידן, "והכי חשוב פרנסה
טובה. כמובן שאאחל לו גם עושר ויושר, בריאות, הצלחה ופריון. כמובן, יום הולדת
שמח!"
אותו השר נודע כחובב
נאומים מושבע. סטטיסטית, הוא חבר הכנסת שנאם הכי הרבה בנאומים בשלושת המושבים
האחרונים. אף אחד לא הופתע מהברכה של השר אל אדם שהוא לא מכיר.
אז עלתה חברתו
המיסטיקאית של שי:
"מה אוכל
לאחל לו?
נאחל לו שזוהי
תהיה הקארמה האחרונה שלו, שהצ'קרות שלו יהיו תמיד פתוחות, שיקבל רק אנרגיות
חיוביות, שהכוכבים יחייכו אליו ושהנשמות שלו, שם למעלה, יאהבו אותו.
הוא באמת אדם
מקסים, וזה מגיע לו. באמת מזל טוב."
"אולי הערב
לא יהיה נורא כל כך..."
ואז, התרופפו
עצביו של שי ונשימתו כבדה. היה זה גדול המברכים של אותו הערב. אז החליט ברק לנצל
את ההזדמנות ולעלות לבמה:
"שלום, אני
הוא ברק, אחד מחבריו הטובים של שי ועליתי לכאן על מנת לברכו:"
שי עמד להתפוצץ.
ידו גיששה לכיסו.
"יש כמה
דברים שארצה לאחל לו: דברים שהוא בהחלט צריך:
קודם כל, לא מזמן
הוא פוטר מעבודתו בנסיבות מעורפלות, ובהחלט יהיה נאה לאחל לו פרנסה טובה."
ידו של שי כבר
היתה בתוך כיסו.
"שנית, כפי
שנוכחתם לראות, הצלחה עם בחורות בהחלט לא תזיק לו."
מבטים תוהים
התרוצצו באולם.
שי עמד על סף
התפוצצות. חומר הנפץ שבתוכו נאגר במשך שנים, ועתה- קרב אליו הניצוץ.
"וברכה
אחרונה וחשובה מכל: חברים-"
רן ועידן החליפו
מבטים ואמרו גומר לחסל את הברנש.
הוא נגע בחפץ
המתכתי שהיה מונח בכיסו.
רעש של פיצוץ עז
שמלווה היה במסך אור מסנוור עד כדי דמעות החריד את יושבי האולם.
כשחלף, שי, רן,
עידן וברק כבר לא היו שם.
מהומה פרצה באולם.
אישי האבטחה של השר החלו להתרוצץ. לאחר ששי, עידן, רן וברק לא נמצאו לאחר מספר
דקות, עלה מפלס החרדה באולם.
אמו של שי החלה
לבכות.
קובי החל להתרוצץ
כמי שדעתו נתערבבה עליו.
תוך דקות פרצו כל
רשתות הטלוויזיה בשידור חי אל השידורים והביאו דיווחים ראשונים על ניסיון להתנקשות
בשר הפנים.
לאחר מכן חשבו
שזהו ניסיון חטיפה מתוחכם של טרוריסטים שכנראה כוון אל השר שנכח בעולם. השר ושאר
חברי הממשלה הובלו לבונקרים תת קרקעיים. כל יושבי האולם פונו. כונסה ישיבת ממשלה
מיוחדת אי-שם בבונקר אטומי ששכן כמה קומות מתחת לאדמה. קובי ואמו עברו טיפול
פסיכולוגי והובלו לתחנת המשטרה. רמת הכוננות הועלתה במדינה.
ביום הראשון
להיעלמם, אנדרלמוסיה שלטה בכל.
|
|
|