"הטבעת השלישית", סיפור פרי עטו של שמעון נעים
כרך א': קריאתו של אדון

 


פרק ראשון: הנשף


חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

 

 

 

 

"התלבטויות והיסוסים מאפיינים את התקופה הקרובה.

החלטה חשובה עומדת לפנייך, החלטה שעלולה לשנות את חייך.

 

התלהבות יתר עלולה להשפיע על שיפוט הדעת שלך.

כדאי מאד להיזהר מכך.

 

שינוי הרגלים ונקיטת פעולות לא שגרתיות יביאו לשיפור במצב הכלכלי שלך.

ישנה הרגשה כללית לא טובה. נחוצה תוספת אנרגיה לאחר התקופה המתישה שעברה עליך. השבוע יהיה די קשה, מצב הכוכבים השבוע מיטיב לבטא קשיים אלו.

 

בקרוב תתקבל הזדמנות לצאת לטיול מרתק רחוק מהבית. ישנו צורך לשנות, לשבור את השגרה בנסיעות, בטיולים, להיפגש ולהכיר אנשים. רוח הרפתקנית גורמת לך להרגשת קלילות."

 

שי כיבה את המחשב. בניגוד להרגלו הוא החליט לקרוא היום את התחזית האסטרולוגית המתפרסמת באינטרנט. משהו בתחזית הזו נראה לו לא הגיוני- הרציונל המדעי שבו מנע ממנו מלתת יתר תשומת לב לדברים האלו. אמו תמיד אמרה ש"אלו גיבובי דברים ושטויות טיפשיות." לא היה לו יותר מדי זמן להרהר במה שקרא. הוא העביר את ידו בשיערו הפרוע והסבוך וירד למטה.

 

דממה שכנה באזור המגורים שלו. זהו אזור שאין בו הרבה צעירים, בלשון המעטה. מפאת השקט, החזירו תקתוקי השעון שלו הדים מדאיגים. הוא הרגיש כאילו שהוא נמצא במערה נוטפת מים שבה הטיפות מטפטפות מתוך נטיף חד הישר אל מרכז הראש שלו. הטיפות יורדות בצורה סדורה וקבועה וגורמות לו להגיע למצב שבו אפשר להדביק תווית: "לפני פיצוץ".

 

תיק.

"הם לא מגיעים."

תק.

"למה הסכמתי לבוא?"

תיק.

"הם מאחרים."

תק.

"כרגיל."

תיק.

"אמור לי מי הם חבריך ואמור לך מי אתה".

תק.

"מי אמר את זה לכל הרוחות?"

תיק.

"הוא לא הכיר אותי. בטוח."

תק.

"אפשר עוד להתקשר אליהם".

 

תקתוקיו העצבניים של השעון שלו החלו לשכנע אותו בשיטתיות מערכתית כי חבל שהסכים לבוא. "עדיף היה להישאר בבית..." הוא אמר לעצמו, מפהק בחוזקה.

הוא שלף את הטלפון הנייד שלו מכיס חולצתו ועמד להתקשר אליהם. בזמן שהוא מחפש את מספר הטלפון בזיכרון, האיר אור עמום של פנסי מכונית את הרחוב. "אין טעם להתקשר. הטרנטה האדומה כבר כאן."

הייתה זו מכונית מדגם ישן שאיש אינו יודע כיצד שרדה את הטסט השנתי. מתוך המכונית הגיח עידן, חברו הטוב. שיערו, שחור עם עקבות צהבהבות מהחמצון האחרון, היה מסודר בצורה מוקפדת למדי של תספורת "קוצים". לא ברור לו למה, אבל עידן ציפה ליותר. הבעתו הסגירה את העובדה שהוא לא מרוצה כלל וכלל ממראהו של שי.

שי לבש מכנסי ג'ינס שחורות וחולצה שחורה. אפשר להיות בטוחים שעידן יכל להישבע שאם היה עורו כהה יותר, יכל שי עם עיניו ושיערו השחורים להיות בלתי נראה בשעות הלילה.

 

"אנחנו ממהרים!" קרא רן, החבר השלישי, שהדרך בה בחר להבראות די הזכירה את עידן, מתוך המכונית. שי נכנס אל האוטו ש"בקושי סוחב" והם החלו לנסוע תוך שהם שומעים את צוויחותיהם ונאקותיהם של החלקים המכאניים במכונית. "מה נשמע"? שאל רן.

"מה כבר אפשר לצפות"? הגיב שי בחדות. אנחה משולשת נשמעה במכונית. להוציא את חריקות רכיבי המכונית, דממה נשתררה בכל.

 

"אתה יודע," אמר עידן, "נזכרתי במשהו. נזכרתי באיך שאני ורן הכרנו אותך אחרי הסיפור עם ברק 'האדון'. כמובן, בהתחלה חשבנו שאתה סנוב נפוח. שניכם הייתם הגאונים של הכיתה ונראיתם כמו זוג חברים מאוד טובים. הוא אפילו ישן אצלך ואתה אצלו, אתה מבין, ואז.."

רן התערב: " 'תה יודע שהוא לא אוהב לדבר על זה. עד היום הוא לא מספר אפילו לנו מה גרם לריב בינו לבין ה'אדון'. נו, מה נסגר 'תך, עזוב 'תו מזה... אנחנו בדרך למסיבה, כדאי לשמור על מצב רוח."

"צודק..." אמר עידן, מאוכזב. הוא שקע אל הריפוד הקשה כמתכת של המכונית הישנה והביט בהשתקפותו בחלון אשר היה קבוע בדלת.

 

הם עברו שני כיכרות, פנו שמאלה, ואז ניסה עידן להתאבד. " 'תה יודע, שמרנו גם קצת ג'ל בשבילך. לא יקרה כלום אם תעמיד קצת קוצים, רק להערב, יוּ נוֹוּ... אף אחד לא מת מלנסות להיות אופנתי. נו, מה נסגר 'תך, אל תהייה כבד."

המבט הצולב ורושף החרון של שי השתיק אפילו את יללותיה של המכונית.

 

רן היה צריך לטלטל את שי בצורה די ברוטלית (פיסית) בכדי שישים לב לעובדה הפעוטה שהם הגיעו ליעדם. "מעופף, כרגיל". הוא אמר לעצמו, מביט במראה שליד חלון המכונית.

 

שי החליט לפתור שני בעיות המועדות לעולם מראש. הוא הביט בהם והחל לדבר: "ראשית, אתם לא צריכים לריב. היום אתם יכולים לשתות, אני אנהג. שנית, אתם יכולים לוותר היום על "משמר הכבוד הנשיאותי"."

רן ועידן החליפו מבטים.שי לא הגיב, שלא כמנהגו.

 

הם השתרכו בתור בכניסה אל האולם הראשי של המועדון. היה זה תור ארוך, משום שהכניסה דרשה גם בידוק בטחוני וגם בדיקה של הכרטיסים. בזמן שהם מחכים, הם החליטו לפתוח בנושא שיעסיק אותם בהמשך כל הערב. "מעניין מה מתכנן 'האדון' להיום" העלה רן תהיה.

"שום דבר כבר לא יפתיע אותי." אמר שי בקול ממורמר.

"אני מצפה בכיליון עיניים למופע הערב" אמר רן בקול ספק-מלגלג-ספק-ציני.

"עוד לחשוב שפעם הייתם חברים... ועוד יעצת לו בענייני בנות..." עידן אמר את הדברים בקול די מהורהר עת הם מתקדמים בתור חסר הסוף.

 

בזמן שהם מתקדמים בתור, עצר הרחוב את נשימתו.

 אז, עצרה לימוזינה לבנה וארוכה שעליה מודפסות האותיות ב' וכ' משולבות אחת בשנייה בצורה של לוגו מסחרי. מתוך המכונית יצאו שני בריונים- שני שומרי הראש של מי שעתיד לצאת אחר כך. אז, יצאו מן המכונית שני בחורות בלונדיניות עם שמלות נשף צבעונית וגנדרניות. שניהן היו חבוקות בזרועותיו של ברק.

 

"הנה הגיע 'האדון'- האדם שמנסה ביקום כולו." אמר שי, מכוון עיניו בצורה מדאיגה.

"היום שי הולך לקרוע אותו עם 'המבט העל טבעי'. הוא יפרק 'תו." אמר רן. עידן הנהן להסכמה.

 

כפי שאמרנו, ברק יצא עם שני הבחורות (שבהחלט היו זוכות לשריקות מאחורי הגב בהזדמנויות אחרות) מן הלימוזינה שלו, שני שומרי ראשו סביבו, והחל להתקדם לכיוון התור שהיה ריק לגמרי- להוציא את רן, עידן ושי.

הבודקים בכניסה כבר קיבלו את הכרטיסים, אבל רן, עידן ושי עמדו במקומם.

 

התקהלות רבתי פרצה במקום. כל באי המסיבה התקהלו להביט בקרב הצפוי. מארגני המסיבה החלו מתכננים, כך הסתבר מהתרוצצויותיהם העצבניות וממחשבותיהם אשר הובעו בקול רם מן הרגיל, את תרחיש האימים של פריצת ריב במקום. הם החלו לנסות לפזר את אבק השריפה באזור, אך ללא הועיל. ההתקהלות רק גברה ונדמה היה שכל המבטים נעוצים בהם.

ברק התקרב. ההרגשה מסביב הייתה הרגשה של שקט שלפני הסערה. הדממה הייתה כה כבדה, עד שאחד מהמתקהלים כמעט קיבל התקף לב מחריקת מכונית על הכביש כמה מטרים משם.

"מה שלומך"? הוא שאל בקול ציני. הוא הושיט את ידו. הפעם, שי החליט לשחק את המשחק שלו. הוא לחץ את ידו של ברק והוסיף: "תמיד יכול להיות גרוע יותר". אז, הם פינו את הזמן למסורת הנושנה של קרב המבטים. ברק הביט בו במבטו מדושן העונג והמתנשא. מבטו של שי היה קר ומעורר פלצות.

ברק הסיט את מבטו, סינן קללה חרישית מבין שיניו המבריקות והתקדם פנימה תוך שהוא אומר "שאין לי כל סיבה להביט בבחור הפוחז והגחמני הזה".

מארגני המסיבה נרגעו לבינתיים: "הניצוץ לא התקרב מספיק אל חומר הנפץ".

 

האולם הייה בנוי מרחבת ריקודים, אזור הבאר ומקומות ישיבה פה ושם, בעיקר בפינות אפלוליות ונוחות. שי וחבריו התקדמו לעבר אחת הפינות האלה, פוגשים את אלכסיי והחברה שלו שבדיוק התקדמו אל עבר הרחבה. שי אמר שלום לאלכסיי ושמח על שמצא מקום לבלות בו בזמן הקרוב.

 

הוא התיישב עם רן ועידן. שפת גופם העידה על ההרגשה הלא נוחה שלהם. לאחר מספר דקות של שתיקה עמומה, שי פנה אליהם באמורו שהם יכולים לקום וללכת לרקוד, הוא יסתדר לבד. המוזיקה התחלפה למוזיקת שנות השישים. רן ועידן נעלמו מן העין, שי שקע במחשבות. "עוד לחשוב שה'אדון' ישן אצלי בבית....

פשוט סרקסטי לחשוב על זה: אמא שלי ואמא שלו חברות.... האמא כל-כך נחמדה, אבל הבן... בעצם, אי אפשר לדעת. ככה גם חשבתי על ברק בזמנו. אז, החברות ביניהן רק האיצה את מה שהיה ביני לבין ה'אדון'. לא רק זה, הגורל  צרף אותנו לאותה כיתה בחטיבה ובמקיף... טוב לפחות שהכרתי שני חברים נורמאליים שהיו אתי בכל הזמן הזה..."

 

קריאה שרקנית וצורמת אוזניים של קללה עסיסית מאין כמוה פילחה את המעטה שניתק את שי מן הסביבה. הוא זיהה את הקורא. הוא התקדם אל עבר הקורא, היה זה רן. "החרא הזו... הפעם הוא באמת פרץ את כל הגבולות. לא רק שהפסדנו את השתיים שלנו, עד שהצלחנו למצוא אחת לשי! אני מת להכניס לחרא איזה בעיטה הישר אל הנקודה הרגישה."

"זה בהחלט יכול להועיל" ענה עידן, משווה לקולו נימה סמכותית. "בהתחשב בנסיבות," הוא כחכך בגרונו, "זהו בהחלט נראה כפתרון טוב במיוחד. מה דעתך שנעלה אותו להחלטה ב'מועצת המנהלים'?"

"המועצה, על אף היותה גוף בלתי רשמי, לא זכתה להצעה מרננינה כדוגמת זו מאז שהקמנו אותה ביחד עם שי בימי התיכון." אמר רן, מנסה לחכות בצורה לא מוצלחת חבר כנסת בנאום חוצב להבות מול מליאה ריקה.

"מתנגד!" פרץ לרגע שי מתוך האפלוליות. הדי ג'י העלה מוזיקת רוק כבד, דבר שהצריך אותם לצעוק אחד אל השני.

רן ועידן הפנו מבטיהם והחלו להפנים את העובדה ששי האזין לכל שיחתם הקצרה. "איזה אוצר הפסדתי הפעם?" שאל שי.

רן ועידן נבוכו.

"שוב ברק? הבריונים שלו?" שאל שי.

רן ועידן הנהנו במבוכה ברורה כששאל שי את השאלה השנייה.

הם סיפרו לו את תולדות רבע השעה האחרונה.

תוך כדי סיום ההסבר, לפתע, נשמעו צרחות באזור הבאר. שי, רן ועידן החלו להתקרב לאזור הבאר. שם, מצאו הם מחזה מרנין לב. אחת הבנות, שעד לפני דקות ספורות הייתה חבוקה בזרועו של עידן, נמצאה מכה וצורחת על אחד משמרי הראש הנבוכים וחצי-שיכורים של ברק 'האדון' מיודעינו. עד מהרה, נבלעו הם בתוך ההמון השש לקרב. הבחורה ההיא, ה"אקסית" מלפני דקות ספורות, (לפי מה ששי הבין, עידן אפילו לא טרח לשאול מה שמה) אחזה בידה בקבוק בירה ריק ואימה לשבור אותה על ראשו של שומר הראש השתוי. "בפעם הבאה שבחורה אומרת לך לא לגעת בה זאת אומרת לא!!! כנראה שאולי זה יעזור לך, חתיכת חלאה שכמוך!!!"

להתקף העצבים הזה הצטרפה העובדה שמיודעתנו החביבה היתה שתויה, דבר שהוביל להצגה הטובה ביותר בעיר, לבינתיים.

תוך כדי ההצגה הקומית הזו לחש עידן באוזנו של שי, או ליתר דיוק צעק באוזנו של שי ש"שמעתי שהיא 'לא על יבש' כבר כמה זמן. רוצה לקחת ת'סיכון ולשאול אותה?"

שי הגיב בחיוך סרקסטי.

עד מהרה, הגיעו החברות שלה והחילו להפריד ביניהם (אותה ממנו. הוא לא העיז אפילו להתקרב אליה.)

המחזה חיזק את החיוך, בת-צחוק אפילו אפשר לומר, על שפתיו של שי. אז, כשנראה שההמולה עומדת להתפזר,  בצורה לא ממש ברורה יצא מן הצללים אדם נחמד מאוד. מנחשים מי זה?

הרי היה זה ברק חביבינו שהחליט לנצל את ההתקהלות למטרותיו שלו. בינתיים, חזר שומר הראש המאוים-לשעבר למקומו הטבעי לצד אדונו. "חבר יקר, הנהנית מן ההצגה המשובחת?" הוא פנה אל שי בקול דמוי רציני.

"בהחלט הצגה ראויה לשמה הייתה זו. שייקספיר של ימינו זה, הלא כן?" שי נכנס אל מעגל האור. "שייקספירי בהחלט. הרגע גילינו כי האקסיות של החברים שלך הן אלכוהוליסטיות מסוממות. מעניין, אם אלו החברות שלהן, מי הוא החבר הטוב ביותר שלהם"?

אם כבר נאמר שהניצוץ לא קרב מספיק אל חומר הנפץ בפעם הקודמת, הרי שהפעם הזו זהו עניין של אלפיות השניה מקירוב הניצוץ עד אל פעולת חומר הנפץ המלוכלך. שי לא ענה.

מארגני המסיבה רצו להיעלם עד חלוף-זעם. לא היה צורך בפסיכולוג בפני להבין את שפת הגוף שלהם.

בזמן שכולם מצפים לתגובתו של שי, כמה מטרים משם התחשל התקף זעם אחר.

"כמה מתאים לך, דפוק שכמוך. אתה נבוך, ואין לך את העוז לענות. אתה- המתהדר בכושר הביטוי שלו. כמה מפתיע. איך נאמר, 'המתהדר בנוצות שלא לו...',"

כמה מפתיע, ברגע הזה נכנסו לבמה שחקני המשנה מטעם הטובים. מערכה שנייה, תמונה שנייה. הם נכנסו קפוצי אגרופים ורושפי אש (אתם לבטח מדמיינים לעצמכם תמונה מאיזה מערבון שבו כולם שלופי אקדחים. אמנם, אקדחים לא היו שם אבל מלבד זאת הסיטואציות היו זהות). הבחורה שאיימה בשבירת בקבוק הבירה צרחה את צרחותיה האחרונות כשהיא יוצאת מן האולם בלוויית חברותיה שמנסות להרגיעה.

המוסיקה התחלפה באופן אוטומטי. במקרה, הדי ג'י החליט ללכת לשירותים. המערכת האלקטרונית בחרה במקריות שיר של זמרת צווחנית (שאותה העריצו עידן ורן בצורה פונדמנטליסטית). בזמן שהיא צורחת ("אם אתה הולך קח אותי אתך, אל תשכח אהוב יקר!!!")  החל החלק המעניין יותר באותו אירוע. רן ועידן, מלאי חימה ניסו לתקוף את ברק. שומרי הראש השתויים שלו נפלו ארצה משותקים על נקלה. עד ששי הצליח לעצור את שני חבריו (מלווה בצרחותיה הרמות של הזמרת ושל שתי הבחורות שליוו את ברק) הם כבר הספיקו לחטוף כמה חבורות וגם להוסיף כמה לפרצופו הנאה של ברק. לבסוף, הופרדה התגרה. כשניסה ברק להשתחרר ממי שהחזיק אותו וללכת לתקוף את שי, נעץ בו שי את מבטו ששיתק אותו לדקות ארוכות עד מאד.

 

בתוך פחות מרבע שעה היו כבר שי וחבריו בתוך המכונית. שי ניסה להתניע, אך ללא הועיל. הוא ניסה שוב, אך אותה התוצאה בדיוק התקבלה. מיואש, הוא יצא מן האוטו ופתח את מכסה המנוע. הוא העביר את ידו בכיסו, סגר את מכסה המנוע ונכנס אל המכונית האדומה. הפעם, פעלה המכונית כשורה. הם החלו לנסוע הביתה בדממה מתוחה. הם נסעו מספר דקות ואז פתח שי בדבריו:

"הפעם באמת הגזמתם. לא הייתה לכם שום סיבה ללכת מכות עם הברנש." עידן כמעט התפוצץ מזעם. "מה זאת אומרת 'לא הייתה לכם שום סיבה'!? הוא קרא לך דפוק!!!"

רן הגיב: "הוא התכוון שהוא לא הרביץ לנו וגם לא שלח את בריוני-הצעצוע שלו להרביץ לנו. הוא צודק, אבל זה הגיע לו. כל שריטה בפרצוף היפה שלו מגיעה לו. כבוד מכותיו במקומו מונח." לשי לא הייתה אפשרות אלא להסכים. הוא נאנח. עידן העביר בידו את קני הבמבוק הזעירים והקצוצים שהרכיבו לו שרשרת שאיתה תמיד הלך.

הוא הציע להם לישון אצלו לאותו הלילה בכדי לשמור את ההסברים על פניהם מלאות החבורות למחר. הטלפונים הניידים שלהם יצאו מכלל שימוש לאחר שחטפו מכות הגונות.

 

הם הגיעו לביתו של שי והשתמשו בטלפון הקווי של שי בכדי להודיע לאמותיהם איפה הם ישנים. בזמן הזה מצא שי חתיכת נייר מקומטת כמו לפני זריקה על אדן החלון.

"זה יכול לחכות למחר" הוא אמר לעצמו.

לבסוף, נרדמו כולם. דממת הלילה קברה תחתיה את אשר התרחש באותו ערב נחמד.