"מלכה", פרי עטה של ג'ואן מיליגן (Laledhel)

הוא כפה את עצמו עליה באותו הלילה אחרי שאחיה עזב את העיר. היא זכרה, בעודה מסתכלת באחיה המלך מתרחק ויוצא מן השער, לופתת את הכתר בידה הקמוצה המתעוותת, ידעה שגורלה נחתם. היא זכרה שהכריחה את עצמה שלא לבכות, כמלכה, לפחות עד שיחזור אחיה. ניסתה לא להרכין את ראשה, לא לרעוד כאשר הוא הציע לה להישען על זרועו שיוביל אותה בחזרה לחדריה. הוא אמר שהיא זקוקה למנוחה, להכנה לתלאות השלטון.

הוא הוביל אותה במסדרונות האפלים, באותו הלילה, בינות אור הלפידים וקריאות האבל של אנשי העיר המופחדים, הרחיק אותה מכל זה. בחדריה שלה, היא זכרה כיצד עמד בדלת והתבונן בעוד היא פוזרת את שערה, איך עיניו הרעבות עקבו אחרי אותו מפל של זהב, אל קווי גבה, גופה העדין כאשר פשטה את הגלימות. אור האש הבהב בשערו השחור, עיניו האפלות, והוא חייך קמעה. הוא דיבר אליה בשקט, כמנהגו, והיא ניסתה כל כך שלא לבכות.

היא הייתה אישה, לא חזקה, לא חזקה מספיק.

הוא בא מאחוריה אז וכרך את זרועותיו סביב כתפיה, ידיו ליטפו אותה, לחישותיו. הוא סיפר לה אמיתות, שלא תוכל לשלוט לבדה, אישה, מהפחות שבבתים, שהייתה חסרת אונים ללא אחיה וזקוקה לתמיכתו של גבר. הוא אמר לה שאהב אותה, אהב אותה זה שנים, כמו שאביו אהב את אחותה. אהב את הזהב שבשערה, הכחול שבעיניה, הלבן של עורה, אמר שיצר אבני חן בדמותה. הוא אמר שהדברים לא חייבים להתגלגל כך, הוא לא חייב לשלוט בכוח.

הוא אמר שאין צורך שתצא לגלות, אם רק…

היא מעולם לא ידעה גבר לפני כן. לאחותה הצעירה היו מחזרים רבים, מהם אחדים פנו אליה כאשר זאת הגאה דחתה אותם. היא תמיד הייתה החלשה מבין השתיים, למרות שהייתה הבוגרת, ואולי עמדה בפניהם רק מפני שלא אהבו אותה די. מעולם לא בא אליה איש מרצונו שלו, מעולם לא זכה יופייה לכאלו שבחים. מגעו ריגש למרות שהפחיד אותה.

היא הזכירה לו שהיו שארי בשר

הוא צחק, ושאל אם זה משנה. הוא דיבר על נישואיי אחותה, הלא היה בעלה, גם הוא, שאר בשר? ושארים קרובים יותר אפילו, קרובים מכדי שחוקיהם יתירו את האיחוד. אך אחותה מעולם לא התחשבה בחוקים, ואהבה כרצונה. הוא אמר שגם היא תוכל, בעוד ידיו החליקו במורד גבה, ליטפו את זרועותיה, בעוד נשימתו הפכה חמה על עורפה, כמו הייתה אש האח מתקרבת אליהם, גדלה בחדר מלא הצללים. הוא אמר שיתן לה את כוחו.

היא לא רצתה להזדקק לכוחו, אדם מקולל, שזרעו מקולל.

הוא קם כנגד אחיה מוקדם יותר באותו היום, והיא ראתה מה מילותיו חוללו באנשיהם, אנשיה. לשונו ליטפה את קצה אוזנה: היא הניחה לראשה לצנוח, נכנעת לרגע למגע, לאותו מגע אסור ונפלא כל כך. היא הייתה מלכה – אך האם לא הייתה גם אישה?

הוא אמר שיוכל זה להיות איחוד המועיל לשניהם.

שלא תצטרך לצאת לגלות, לא תיכבש, לא תיהרג אם יגיעו הדברים לכך. שממלכת אחיה תעמוד על תלה, והיא תוכל להיות מלכה, לצדו.

והיא ענתה לאו, והוא סובב אותה, ותפס את פרקי ידיה, והוא הפשיט אותה, והוא לקח אותה כשלו, והיא ניסתה כל כך שלא לצעוק.

לא היה בה ספק שיהרוג אותה, אישה חלשה ותו לו.

היא מעולם לא הייתה החזקה, שקטה תמיד, בחשכה תמיד. לאחותה צל, לאחיה צמיתה, כעת עוצרת, אך מעולם לא מלכה בזכות עצמה היא. היא הייתה זאת שכמעט פנתה לחזור עם אביהם, שכמעט מתה על הקרח, שלמדה אחרונה להניף חרב. אחיה הצעירים היו שקטים גם הם, אך הם יצאו לקרב ושם מצאו מיתות מהוללות, בעוד היא ביכתה אותם, לילה בלילו במשך שנים. עליה, האישה, ביקש אחיה הבוגר להגן, להרגיע, כשראה את עיניה הנפוחות, את חיוורונה, גופה השביר. אחותה יצאה לקרב לצד אהובה, בעוד היא נשארה נחבאת באותם אולמות של אבן.

לא בזיכרון – לא בשירים – לא בלבבות.

כעת הייתה מלכה, והוא עשה בה כבשלו במשך שעות אל תוך הלילה.

היא רצתה, רצתה כל כך, לעזוב, לכפר, לנוח, למות, אך מהרגע הראשון ידעה שלא תוכל. כוחו, הרעב ליצירה שבו, התגבר על אי רצונה בקלות. את ביטנה הגדלה הסתירה בקשיים אדירים, לא ידעה, לא העזה לחשוב מה יעשו אם יגלו, אחיה, ואחותה שלא תלד עוד שנים רבות. לרוב העמידה פני חולה מצעד ודאגה לאחיה שעזב, ושכבה במיטתה ימים ארוכים, בוהה מעלה אל תקרת האבן הכהה של חדרה, בעוד הוא עשה כרצונו בממלכתה. הוא ישב על כסאה, והיא השליכה לנהר את הכתר, ולא ידעה אם זכרו שהייתה להם מלכה.

היא מעולם לא ידעה כאב ככאב הלידה. ילדה – ילדיה – לא רצו ממנה דבר אלא לצאת מתוכה אל האוויר החופשי, וללא משקלם הייתה בודדה מתמיד. היא הייתה לבדה כשבאו, ולבדה ניקתה אותם מדם ונוזלים, ועטפה אותם בבד רך לבדה, ובילתה את לילות השימורים לבדה, משתיקה אותם כל העת, שיפחה בודדה לה תגלה את שלושתם.

הוא בא פעם אחת בלבד, וחייך אל שניהם בגאווה.

הוא אמר להם לגדול ולהתחזק, ולקחת כל שיכולו מאמם. אמר זאת בטון אוהב, וליטף את ראשה כשאמר, את לחיה, צווארה, שדיה. חלשה מלילות ארוכים, היא ביקשה שיסגור את הדלת ולא ייתן לאיש לראות אותה, אך הוא אמר שלא יהיה בכך צורך.

אז הוא לקח אותם, הציג אותם כיתומי מלחמה, וגידל אותם כשלו.

הבן היה כמוהו, כאביו – גבוה, איתן ושחור-שער, ידיו מוכשרות וזריזות מימיו הראשונים, מוכשר גם בלשונו, דבריו חלקים כדבש. הבת הייתה זהובת שער, שקטה ושברירית, ולה הוא לא נתן כל שם.

אגרוף-כסף, קרא לבנו, לא יד-כסף.

השנה תמה, והילדים גדלו. הבן החל לדבר ראשון וקרא לה מלכתו, בעוד הבת קראה לה אימא. אחיה לא חזר, ולא חברו בן האנוש, ולא אף אחד מחבריהם לדרך, גם לא כאשר החורף הזדחל על פני הארץ, והבן ואביו נעלמו לימים ארוכים אל תוך הנפחיות החמות. היא החלה להביא את הבת אל חדריה, ללטף את שערה הרך והזהוב, להבריש אותו ולקלוע אותו לצמות, לתת לה בגדים יפים ותכשיטים שתענוד, לשיר לה שירי ערש. עיני הבת היו כחולות וגדולות, וידיה לבנות ועדינות עד מאד, והיא התחבאה כשהילדים והילדות הגדולים יותר שיחקו בחרבות וקשתות.

אך היה בה, בבת, גם משהו מאביה, והיא לא ידעה אם להיות אסירת תודה, או לחשוש.

זמן רב חשדה שהייתה זאת הבת שסיפרה לבן כיצד נוצרו ונולדו, אך איך גילתה הבת, זאת מעולם לא ידעה. כאשר הטיח זאת הבן בפניה, היא בכתה, והוא סלח לה כמובן. מה עוד יכל לעשות מול דמעותיה של אישה אומללה? במהרה שמעה אותו צועק על אביו מאחורי דלתות סגורות, וחייכה לעצמה חיוך מעוות של נקמה, למרות שמעולם לא קרא לה אמו.

היה זה ליל חורף קר כאשר הוא ואחיו גורשו מהעיר, כמו אותו לילה בו אחיה שלה עזב והותיר לה את ממלכתו. באותן שעות שקטות הם רכבו משם, ולא הבן ולא הבת היו עמם. את הבת סגרה בחדריה, הרחק מעיניו הבוחנות, והכריזה בפני אנשי העיר כולם שזאת תהיה מעתה בתה שלה, הרחק מאביה המקולל, ארצו ומותו שטופי הדם. והם הריעו לה כמלכה וכאם כשהחזיקה את הגוף הקטן והעדין צמוד אליה, בעוד הבת בוכה ומבקשת את אחיה.

הבן היה בנפחיה ולא יצא.

ההבנה שאחיה שלה היה מת באה אליה לאט ובהדרגה, וכאשר הניחה את הכתר על ראשה, כאילו לא באה כלל. הבת קיבלה את הבגדים היפים ביותר, המורים הטובים ביותר, התענוגות הנפלאים ביותר שיכלה אימה לתת לה. לעצמה לא לקחה דבר, לא הייתה צריכה לדבר פרט לכתרו של אחיה.

הבן קרא לה פרוצה יום אחד, ועזב.

את הסיבה לזאת ראו הכל בטומאת ביתו של אביו. הם הנידו בראשיהם, ומלמלו וריכלו ואמרו שטוב הדבר שלא היו לאותו בית יורשים בדם, ושיש לעצרם לפני שימשיכו וישחיתו צעירים טובים נוספים. הם חיזקו את ידיה והבטיחו שלא ראו בה אשמה, שהיא הייתה מלכתם, ואם מצוינת, ושחבל על כך שהשפעתו של האב חזקה כל כך על ילדיו ממין זכר, יהיו הם בניו בדם או לא כך.

כשחשבה על כמה נראה הבן כמו אביו, הצליחה לא לבכות.

הקרב הגדול לקח מהבת את אהובה, והיא מצאה עצמה עם עבודה רבה לעשותה. היו דמעות שיש לייבשן, שאלות שדרשו תשובה, למה לא יכלה להילחם לצדו, למה לא יכלה למות עמו, האם גם לילדיה שלה תהיה רק אם ולא אב –

היא סטרה לבת.

היא מעולם לא הייתה החזקה, מעולם לא הייתה המלכותית. על אחותה, תמיד האהובה על אחיהם, לא שמעה עוד בשורות. כשלא חזרו ניצולים מהקרב הגדול, רק פליטים, היא חסמה וגידרה את ממלכתה וסגרה את עצמה ואת אנשיה בפנים, וסירבה לכל אלו שרצו להילחם בקרב גלוי. הבת לא אהבה את המערות החתומות: היא הפכה שקטה וחיוורת.

רבים אמרו שהדבר הוסיף ליופייה, רבים ביקשו את ידה.

הבת לא רצתה איש מהם. והיא חייכה כשראתה זאת, שכן הבת תהייה גם היא מלכה בבוא יומה, ולא יאה לה ליפול במלכודת שכזאת. לא בתה, לעולם לא עוד.

אך הבת זיהתה את אהובה כשחזר לבסוף, גבו כפוף ושערו אפור, ועמו אדם בן תמותה. לשמע שם אביו ובקשתה של הבת היא הותירה לו להישאר בממלכתה, למרות שפחדה ממנו, עיניו האפלות, זקנו וחרבו. לבקשת הבת הותירה לו לשבת במועצותיה, ולבקשתה, אסרה אליו לצאת למלחמה.

היא חשבה שלעג לה כאשר קד, ואמר שמילת הגבירה היא חוק בל יעבור, עם שערו השחור, ועיניו האפלות, וחרבו.

ואיך נגע בזהב של שער בתה, לחיה, צווארה… 

אך הבת הייתה זריזה ממנה.

אך למדה הבת על נסיבות לידתה, זאת אמה מעולם לא גילתה. אולי היה זה אביה שסיפר לה, המעשה התאים לו, אולי היא עצמה סיפרה כאשר הייתה הבת קטנה על המלכה שנלקחה שלא מרצונה. אולי היה זה דבר בטבעה של הבת, דבר מה בנשיותה שגרם לה לדעת, להרגיש ולהבין. אך היה בה גם משהו מאביה, ומילותיה גם הן היו חלקות כדבש, כאשר סיפרה לאנשי העיר על מעשי מלכתם עם קוטל שאריו.

ואז החלו הם לבנות את הגשר מעל הנהר.

לו היה בכוחה לעשות זאת, הייתה מוציאה להורג את אותו בן תמותה, אותו גבר, שלמענו ויתרה בתה על הכל – מעמד, ירושה וכבוד. אך היא לא הייתה עוד מלכתם, לא, הוא היה המלך, למרות שאיש לא אמר זאת. היה להם מלך שוב.

והיא מעולם לא הייתה החזקה.

היא מתה בערב קיץ, כשהשקיעה הציתה זהב בשערה תחת קסדתה הגבוהה, והכאיבה לעיניה הכחולות עד שבכתה. היא מתה בהחזיקה את חברו של אחיה, במעשה הגנה נורא ונואש, אחרון, יורקת בפני אויביה בנשימתה האחרונה, שלא נותר לה עוד דבר פרט לאותו ניצחון שטוף דם וריק ממשמעות. את רגעיה האחרונים של בתה מעולם לא ראתה, לא את אלו של בנה או של אבי ילדיה. היא מתה שם על הגשר, מוקפת בלוחמיה, אבודה בים של גברים לוחמים, פרח יחיד בשדה הקטל.

כשבימים מאושרים יותר נשאלה מה תרצה שישירו עליה יום אחד, הייתה לה תשובה אחת, הפשוטה שבתשובות, מעט כבדיחה, מעט באותה מרירות שרק עיניה העזו לומר. את זאת זכר המשורר, וסיפר את הפשוט שבספורים.

וכך זכרה ההיסטוריה את אורודרת' כמלך נרגות'רונד.