"ההצגה הפרטית שלו"

פאנפיק פרי עטה של Moon Lorenit

 

 

 

דמות: סיריוס.

דירוג: G.

פאנדום: ה"פ.

ז'אנר: אנגסטי.

הערות: ללא ספויילרים לשישי.

 


המסך עולה, שקט באולם.

חייו של סיריוס בלק הינם הצגה אחת גדולה. מערכה אחר מערכה הוא משחק את עצמו לדעת, חושש כל הזמן שמא ישכח את שורותיו. החיים בבית בלק אינם תיאטרון חופשי כפי שהיה רוצה שיהיו, אך אחיו, רגולוס, לוחש לו את השורות אותן הוא מפספס.

הצללים אותם שונא סיריוס אינם מפריעים לרגולוס. הוא כאילו כל כולו יצור של צל, תמיד נמצא מאחוריו למקרה שימעד, או אז יושיט לו את ידו וילחש לו את השורה הבאה בתפקיד, תמיד מצטנע.

 

אך אז הגיעה הוגוורטס.

הטירה הגדולה, על אולמות האבן שבה ועל מדשאותיה הגדולות, היא כל הבמה שסיריוס רוצה, או צריך, כדי להמשיך להציג. זו הפעם התיאטרון פתוח לרווחה, והכניסה איננה בתשלום. עתה רגולוס אינו עומד מאחוריו, כי סיריוס מאלתר את תפקידו, מעשה מגונה בבית בלק, בו הכול נכתב מראש בנוצה מושחרת מרוב שנים.

תפקידו של הלחשן אינו חיוני כעת, וסיריוס מבין שהצללים אינם חלק בלתי נפרד מחייו.  

 

שידת איפור, מיטת אפיריון- התפאורה רבת ההדר מסתירה צללים כמלאכת מחשבת, בעוד רוזמרין בלק בוהה בעיניים קרות בבנה בכורה, הטס מהם, משלים לבסוף בצעד אחרון את המערכה הסופית לנטישת הבית, המורשת.

בחדרו של רגולוס אין את המותרות הללו, הרי בני בלק גדלים בנוקשות כדי להיות גברים נוקשים. הוא בוהה בשחקן הראשי של ההצגה שהכיר עד עתה, ויודע כי מעתה יאלץ לשחק את תפקידו של אחיו, הרי ההצגה חייבת להמשך, ובני בלק לעולם אינם מתייאשים, או מוותרים. הוא יודע שלעולם לא יצליח.

בחדרה המפואר, פורצת רוזמרין בלק בבכי אצור.

 

ניתן כמעט לקרוא את האותיות הגדולות בתוכנייה- 'המערכה האחרונה לפני.'

סיריוס מחייך חיוך רחב אל המצלמה המכושפת, משאיר עוד חותם קל על דפי הקלף העבשים וחותם בנוצה מושחרת בספר האורחים של כנסיית ווסטמינסטר, שאכן, הוא נכח בחתונתם של לילי וג'יימס פוטר.

לאחר שנה הוא חותם שנית, סיריוס בלק ישמש בשמחה סנדק להארי ג'יימס פוטר שאך נולד.

 

אזקאבאן אינו התפאורה שסיריוס היה בוחר לו ניתנה לו ברירה, אך הבימאי קבע, ולסיריוס לא נותר מה לעשות כי אם לבהות בסורגי כלובו בעיניים כלות. בתא משמאל נמצאת בלאטריקס, צורחת, שאדונה עוד יגיע, יוציא אותה מכאן. סיריוס רק חושב שמכאן אף אחד לא יצא. מסך נסגר על עיניו לעיתים קרובות עתה, אך הגופה החיה בקושי יודעת שלא, העונג שבירידת המסך לתמיד עדיין מבושש לבוא.

 

הפרגוד השחור נדמה כמסך מתנופף, בשעה שסיריוס מאבד את שיווי משקלו ועף לאחור, מתעקל באוויר ללא נקודת משען. באין רואים, שפתיו מתרוממות בקצוותיהן לחיוך. בלאטריקס יודעת שהוא היה השחקן הראשי בהצגה. כך גם רגולוס, שניהם ניסו לתפוס את מקומו על הבמה, אך נכשלו להבין שהאורות בהצגה הזו היו מכוונים אך אליו.

גבותיה של בלה מתקמרות, הארי בוהה בו לרגע, לא תופס את המתרחש- והכול מחשיך.

 

הפרגוד לוחש ברוח שאינה קיימת, ויד נעלמת מניחה נוצה שבורה וכהה מרוב שנים על גלילי קלף עבשים, חותמת 'הסוף' בקצה.

 

המסך צונח אט אט מטה. האולם מתעורר לחיים, ממשיך להצגה אחרת.