זכרונות מהעבר

פאנפיק פרי עטה של חתולית

פאנדום: טרילוגיית חומריו האפלים

דירוג: pg

בוא נמשיך ללכת. ויל, נו כבר..."

"כן, כן. אני בא" הוא אמר והסיט את עיניו מהגן הבוטני. ושוב, היא ראתה שהוא חושב על משהו אחר, ההבעה הזאת שהיתה על פניו...

"בוא נלך לבית שלי, ויל"

"לא, אני צריך ללכת הביתה, ביי" והוא הדביק נשיקה חפוזה על לחייה.

הוא היה שונה, והיא היתה מודעת לזה. מאז שחזר מהיעדרותו הממושכת. הוא היה מדוכא, יכול להיות. כאילו היו לו סודות כלשהם. ולמרות זאת, עברה כבר שנה...

היה מין עצב כזה בעיניו, ופראות, שהיא לא ראתה לפני כן. היו דברים שהוא הגיב עליהם באופן... מוזר. למשל, תמיד כשעברו ליד הגן הבוטני הוא בהה בו ואז השתתק וחשב לאורך זמן. לפעמים גם היה נדמה כאילו הוא מדבר לעצמו, למרות שהוא הכחיש זאת.  שתי אצבעות נעלמו לו, וזה היה מאד מפחיד, אבל הוא סירב לגלות למה. הוא אמר לה שהיא לא תאמין לו ותחשוב שהוא מטורף, למרות שבכתה והתחננה.

כנראה שזה כאב לו מאד, למרות שמבחוץ אי אפשר היה לראות את זה.

* * *

"ויל, מותק, מה קרה?"

"כלום, בואי אלי"

* * *

בטיול השנתי, כשהיא קיבלה מכה ובכתה, היא חשבה שראתה לפתע זלזול בעיניו, כאילו הוא מתפלא שהיא חלשה כל כך, פגיעה כל כך. הוא בעצמו היה חזק, הוא יכול היה לאכול מעט מאד, וידע לעמוד בתלאות הדרך ובמכות, וגם הכה מאד חזק בעצמו.  כשמישהו ניסה לגנוב לה את התיק פעם, היא ראתה אותו מסתכל עליו בלהט ופראות כזאת, לפני שהכה אותו. היא ממש פחדה ממנו באותו הרגע.

* * *

"ויל, אתה בוכה?"

"מותק, תוכלי להשאיר אותי לבד בבקשה?"

"כן בוודאי, אתה בטוח שהכל בסדר?"

"אהה"

למחרת היא שאלה אותו, מה הוא עשה ביום הכי ארוך של השנה בגן הבוטני, ועוד בוכה. והוא שוב פעם התחמק. כמו תמיד.

* * *

היא הרגישה בהתחלה שהוא מסתיר ממנה סוד, אבל זה לא כל כך הפריע לה. עכשיו היא ידעה בוודאות שכך היה, וזה כן הפריע לה. היא שנאה לנסות למצוא חן בעיניו כל הזמן. אהבה צריכה להיות דו צדדית, ולא שאדם אחד יחזר אחרי השני כל הזמן.

היא התפרצה עליו פעם בגלל זה. אבל הוא צעק עליה, ואמר "את לא מבינה! אולי תרדי ממני כבר? די עם זה! את לא יודעת בכלל..."

"ואולי הגיע הזמן שאני אדע! למה אתה חייב להסתיר ממני הכל? אני לא מספיק טובה בשבילך? זה לא נעים לך שאני כל הזמן מזמינה אותך ומנסה לעשות איתך דברים?! כי אם זה לא מתאים לך, אתה יכול פשוט להגיד!"

הוא התעצבן והלך.

למחרת הוא בא אליה עם עציץ של רקפות, הצמח שהיא הכי אהבה. "אני מצטער" הוא אמר. וכשהתחבקו הוא אמר "זו לא אשמתך". והיא לא הבינה, אבל היא היתה רגילה לזה.

* * *

היא החליטה החלטה.

"ויל" היא אמרה לו, כשישבו אחד ליד השני בספסל ציבורי. "אפשר להגיד לך משהו?"

"כל דבר"

"תראה, אני יודעת שיש לך סוד, ושנורא קשה לך עם זה, ורק רציתי להגיד לך, שהחלטתי שלא אכפת לי. אם תרצה תספר לי ואם לא אז לא. זה לא צריך להפריע לנו"

"אני שמח שאת מבינה" הוא אמר, ובקולו נשמעה הקלה.

הוא אימץ אותה קרוב אליו, והיא הרגישה עכשיו שהוא מאד אוהב אותה, ושמחה בגלל זה. אולי, יום אחד הוא יספר לה, ואולי לא. אבל כמו שאמרה, זה לא צריך להפריע להם. במיוחד לא עכשיו, כשרוח צפונית נעימה מנשבת על פניהם ברוגע.

~*~