"איבוד"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי

 

 

 

 

פאנדום: לעולם לא עולם/ניל גיימן (עם השפעה קלה מקורליין)
דירוג: PG
דמויות: אנסטסיה

תודה ליעלינה על הביטוא והתמיכה

 

העולם האפיר וסגר בפניה את שעריו, מותיר אותה לעמוד לבד באמצע הרחוב הסואן. מכוניות שעטו קדימה כסוסי מרוץ אחוזי טירוף, מוכנים לדרוס אותה אם רק תעמוד בדרכם. היא עמדה בקצה המדרכה, לא יודעת לאן לפנות, בוהה בחיות הפלדה הענקיות. החל לרדת גשם. טיפות כבדות נחתו עליה, מרטיבות את השמלה הדקיקה שכיסתה את גופה ואת שיערה האדום. אנשים מיהרו לעטוף את עצמם במעילים כבדים, מסתתרים מאחורי מטריות גדולות וצבעוניות. היא שוטטה ללא מטרה בין החנויות העמוסות בדברים שלא היה בידה לקנות, לבין הבתים הגדולים אליהם לא הורשתה להיכנס. לבד, כמו כלב שזרקו אותו מהבית בבעיטה, עזובה ולא נחוצה. הגשם לא הטריד אותה יותר מדי, היא אהבה גשם. פעם, בכל מקרה.

 

השמש עלתה ושקעה מחדש, הילדה עטפה את עצמה בידיה הדקות, שפתייה מכחילות מהקור. במרחק נשמעו קולות של אנשים, הם עברו בלי להביט בה, כאילו לא הייתה שם בכלל. היא ניסתה לקרוא אליהם, קולה היה חלש כל כך עד שנבלע בתוך הרעש הרגיל, לא מצליח לעשות את דרכו אל אוזניהם של עוברי האורח. עוד שעה... והיא בקושי הצליחה להחזיק את עיניה פקוחות, ניסיון אחרון... אבל הם לא ראו.

 

"רוצי אנסטסיה! תברחי מכאן!"

 

קולה של אמא צף בזכרונה כמו פיסת קרח בודדה במי האוקיינוס. היא לא זכרה מה קרה, הצעקות היו כה רמות... היא היתה חייבת לעשות כפי שאמא אמרה לה... לא הייתה לה ברירה.

 

היא כמעט ויתרה. החושך היה קרוב מאי פעם, קורא בשמה, מפתה אותה לשקוע ולהכנע לו. לפתע, ללא אזהרה מוקדמת היא הרגישה משהו רך ופלומתי מתכחכך בלחייה. פוקחת את עיניה במאמץ ניכר, הילדה פגשה במבטו של החתול השחור ביותר שראתה מימיה, כה שחור עד שניראה כאילו היה תפור משמי הלילה, עיניו הגדולות זוג כוכבים. החתול נעץ בה מבט נוקב, מהסוג שחתולים בדרך כלל נועצים בבני תמותה והיא הרגישה טוב יותר, מישהו רואה אותה. הוא קימר את גבו בהנאה כאשר ליטפה אותו, קול הגרגור הבוקע מגרונו מחמם אותה יותר ויותר, עד שלבסוף הרגישה כאילו שתתה אחד משיקויי הפלא של סבתא.

 

היא התרוממה והלכה בעקבות החתול, מנסה בכל כוחה לא לאבד אותו. החתול דילג קדימה בלי להביט בה, מעל לספסל ומתחת לגדר- היא אחריו. העובדה כי הצליחה להשתחל דרך הפתחים הקטנים אליהם בקושי הסתנן החתול לא הפתיעה אותה. זה היה אחד מאותם הדברים שהיו מובנים מעליהם, כמו שוקולד וחיבוקים של אימא. אימא...

 

לבסוף הוא עצר, ריחרח את האוויר, את מרצפות הרחוב ויילל.

 

"אה, חתול!" יצור שהופיע לפניה מתוך חור במדרכה דמה לילדה, אולי אפילו ילדה בת גילה, אבל רק במעורפל. שיערה היה שחור ומלוכלך, כך גם פניה ורגליה. היא קפאה במקומה והסתכלה עליה. "בואי," היא אמרה בפשטות, מתכוונת לבור באדמה.

 

"קוראים לי אנסטסיה," היה הדבר הראשון שאנסטסיה חשבה לומר לילדה שניראתה במעורפל בת גילה. היא בהתה בה, מנסה לא לנעוץ מבטים.

 

היא הביטה מסביב וראתה את האנשים שהתהלכו לידה, עסוקים בעצמם, נתקלים בה ואפילו לא שמים לב לכך. היא הרגישה אותם, ואם זאת – חשה מנותקת, לא שייכת יותר.

 

"השמש לא רואה אותך יותר," הילדה אמרה לה בלחש, כאילו מגלה סוד גדול. "את לא קיימת, לא באמת."

 

"אבל את רואה אותי," אנסטסיה ציינה בקול מהוסס, "ואני רואה אותך ואת חתול-"

 

"זה כי אנחנו גם לא קיימים גם. טוב, חתול כן קיים אבל הוא חתול." אמרה, "את ואני... דוד אומר שאנחנו צריכים להבין ואז להשלים ו... הוא אומר דברים חכמים. בכל מקרה, לנו יש אוכל."

 

אנסטסיה שקלה את העניין בכובד ראש ואז הביטה לעבר השמש, בפעם האחרונה.