שר היער

סיפור פנטזיה מקורי פרי עטה של הדס משגב (סקיפי)

 

 

 

 

אנחנו מתים הלילה, מתים כל כך בשקט. ירח חיוור מביט בי בתמיהה מבעד לעלווה הסמיכה, והכוכבים נבלעים באורו. עוד רגע קט וישכח על מה ולמה, וישוב לשייט במנוחה אל המזרח. ירח טיפש; האינך יודע כי במזרח ממתין מותך?
כמוהו כמוני. פני אל האופק הארור, עצמותיי נשרכות באפרים, הלאה והלאה - את היום אינני ירא. ביום אפשר להעמיד פנים שהכל כשורה, שכן הציפורים מזמרות והעלים מסמיקים בירוק מבריק, כאילו להם שרות הציפורים ועבורם זורחת השמש. שמש... זמן רב לא ראיתיה. אין היא נזקקת לי עוד.
אני מת כולי הלילה, כבכל לילה, ומותי שקט כתמיד. יש ואיזו אפילה קורצת לי להצטרף אליה במשחק, או רוח קל דעת מנסה לנשב דרכי; שוב אין בי רוחות. ניסיתי להסביר זאת פעמים מספר, אך תמיד ישנו צעיר אחד שלא מקשיב כראוי. אין שעתי פנויה למשחק, אני נוזף בו, והוא צוחק עלי ודוחק בי - ולמה שעתך פנויה, איפוא?..
אתה רכלן זקן, צוחקים לי בני הרוח. מציץ מבעד חלונות הבקתות באין לך איש להשיח עמו. אחי המתים מזהירים אותי בניד ראש רציני: את האויב אתה מבקש, את אנשי הבטון והפלדה. הם אשר רצחו אותנו, אח קטן - את מותנו תתבע מידם! קח נקם עבור דמנו... אני מטלטל את ראשי, וקולם נמוג עם קריאות הלילית.


* * *


"
ספר לי סיפור, דוד," ביקשה הילדה הקטנה, ויורק צחק והניד בראשו. אחר הניף אותה על ברכיו, ובשתי ידיים טווה לה אגדה על שר היער הזקן, המרדים את עלי השלכת ומשכיב אותם לשון בין הרגבים.
"
פגשת אותו פעם? פגשת את שר היער?" שאלה הילדה הקטנה, משפשפת את עיניה.
"
פעם אחת עשיתי דרכי אל כפרם של חוטבי העצים, ועם לילה עצרתי לחנייה בקרחת עגולה. המדורה שלי היתה קטנה וחמימה, ואני התכוננתי לשינה." הילדה הקטנה הרימה את זרועותיה, ויורק השחיל עליה את כתונת הלילה. "נשכבתי על הקרקע ועצמתי את עיני. לצידי החזקתי מטה עץ ירוק, ארוך ועבה, להניס את הזאבים אם יזחלו אל האש."
"
הזאבים המסכנים," מלמלה הילדה. "ואולי קר היה להם?" יורק כסה אותה בשמיכה הבלויה, והוסיף עליה את מעילו.
"
לזאבים מעיל פרווה עבה וצפוף, והם אינם מפחדים מהקור." אמר. "אולי בודדים היו - אינני יודע; איני מחבב אותם ביותר. מכל מקום, הם לא באו, ואני עצמתי את עיני ונרדמתי." הילדה הקטנה שפשפה שוב את עיניה, ופקחה אותן בכל כוחה. "כעבור זמן מה נשמע רעש, ואני התעוררתי. האש דעכה לרמץ אדום, והמטה שלי היה קר. מסביבי יכולתי לראות רק צללים, מרקדים על גזעי העצים. ומבין המיית הינשופים והליליות, שמעתי קולות מדברים."
"
באמת?" עיניה של הילדה הקטנה היו עצומות למחצה.
"
באמת באמת. הזדקפתי בשקט בשקט, כדי לא להשמיע רחש. הקולות הלכו והתקרבו עוד ועוד, ופתע לבשו מלים ומנגינה. היתה זו מנגינה יפה להפליא..." הילדה הקטנה לא השיבה. "מנגינה יפה להפליא, ואני ידעתי שרק קול אחד יש שם ששר, ולא רבים כפי שחשבתי בתחילה. אולי הם השתתקו, מקשיבים כמוני." הוא כיבה את העששית בזהירות, ויצא מהחדר.
"
וזה היה שר היער?"
"
את עוד לא ישנה?"
"
לא גמרת את הסיפור!" יורק נאנח, וחזר לשבת.
"
ואם אגמור אותו עכשיו, מה יישאר לך למחר?" הילדה הקטנה חשבה מעט.
"
מחר תספר לי סיפור אחר." פסקה. יורק צחק והניד בראשו.
"
אני לא מכיר סיפור אחר. רק אחד. אם תרצי, אגמור אותו - ודי."
"
לא," אמרה הילדה הקטנה. "לא די. ספר לי מחר. תזכור?"
יורק גיחך. "בוודאי," אמר.


* * *

סתיו עכשיו, והעלים סתיו ואני סתיו, ואפילו השמש האהובה שלי - גם היא סתיו. אני צובע את העולם באפור - בהיר של שחר, כהה של גשם, שקוף מהוסס לצללים, סמיך וחלבי לערפל ולילדות התועות. אלא שהילדות לא מוסיפות לתעות ביערותיי, ומראשי הגבעות הדהויות שלי אני בוהה באורותיה של עיר בני האדם. יום אחד הם ישובו, אני מתנחם, ואחיי המתים לועגים לי על תמימותי. אני משתיק אותם בהנף יד, ובאור הירח הטפשי נדמים פרקי ידי דקים כעצמות. זמן רב לא אכלת, מלחשים אחי בקוצים היבשים. סופך שתגווע אל השקט - בואה, אח קטן, שנפשך קשורה בנפשנו. קברים הרבה יש בגבעות; נמצא מקום גם עבורך...
אינני עונה להם; אך קולותיהם, טורדניים כנמלים, דוחקים בי: הם שלך, אח קטן. הם גזלו את אדמתך, הם שותים את חייך. קח מהם מה שמגיע לך!
ואני, שקטונתי מכל אחי ואחרון ניצבתי עומד, מתעטף עוד ועוד במעילי, ויורד מטה, אל הבתים המוארים

.
* * *


"
על מה שר הקול ביערות?" שאלה הילדה הקטנה, לאחר שהכינה את שיעוריה ולבשה את כתונת הלילה שלה.
"
אינני יודע," אמר יורק "כיוון שלא הבנתי את שפתו. אולם בודד היה, ועצוב, וכמעט קמתי אליו לנחמו; אלא שהרמץ האדום דעך והלך, וחששתי שאם אזוז ממקומי לא אוכל למצוא אחר כך את חפציי. מוזר, אך יותר מכל חששתי למטה העץ הירוק."
"
אולי פחדת שירגיש עצמו עצוב, שוכב לו לבדו על הקרקע," חיוותה הילדה את דעתה.
"
ייתכן. מכל מקום, שכבתי והקשבתי עד שסיים הקול את קינתו המוזרה. וכשהשתתק הקול, החלו עונים לו קולות אחרים מתוך הסבך - כרשרוש הקוצים נשמעו וכצווחת הינשופים, ובו בזמן כרוח פרא וגלי הים. מעולם לא שמעתי קולות כאלה." יורק נטל בול עץ עקום מתוך הערמה והניח אותו בזהירות באח, כדי שלא יעלה גיצים. אחר בחר לו כפיס יבש, ובהתיישבו ליד מטת הילדה החל לגלף אותו בסכינו הארוכה.
"
כמה זמן שכבתי שם ער, אינני יודע. אך עם שחר העירו אותי הציפורים החמדניות, שחיטטו בתרמילי ובבגדיי כדי למצוא מזון."
"
הציפורים לא פחדו?"
"
לא פחדו. כמעט על ראשי עמדו, החצופות, ועד שהנפתי את מטה העץ הירוק שלי לא זעו ולא ברחו ממקומן. וכשקמתי ומתחתי את גופי, ראיתי עקבות ליד אפר המדורה..."
"
הוא היה שם!" צהלה הילדה הקטנה. יורק נשא אליה את מבטו, מופתע.
"
מי היה שם, קטנה?" הילדה נבוכה.
"
הלא אתה בעצמך אמרת..." יורק הנמיך את הלהבה בעששית.
"
הזקנים שוכחים בקלות," הוא משך בכתפיו, ופיהק פיהוק מעושה. "זמן לישון, כעת."
"
הבטחת!" כעסה הילדה הקטנה. "ומכל מקום, סיפרת רק מעט. ספר עוד קצת, דוד.." היא חייכה והטתה את ראשה הזהוב אחורה, כמו שראתה את אמה עושה בתמונות.
"
את שדונת," הניד יורק בראשו. "היו עקבות מסביב למדורה - עקבות רבים, רבים מאוד, כאילו היו שם מאות ואלפי זוגות רגליים. ובליל אמש היתה האדמה חלקה... קמתי והתבוננתי סביבי, וראי זה פלא: עצי המדורה שלי, הלבנים-מתפוררים מהבערה - הצמיחו עלים חדשים..."
"
עלים ירוקים?"
"
עלים ירוקים. ועוד אני מביט, והנה צמחו לנגד עיני. וודאי הכנסתי כמה ענפים לחים בטעות, חשבתי בלבי, ועל כן לא בערו היטב. וכשנטלתי את תרמילי ופניתי להמשיך בדרך, אל כפרם של חוטבי העצים - גיליתי שהשביל נעלם." יורק קימט את מצחו ושייף בקפדנות את קצהו המחודד של הכפיס.
"
אם תפסיק עכשיו, דוד, לא אדבר אתך יותר," איימה הילדה הקטנה.
"
יהיה זה משעמם מאוד עבורך, סבורני," אמר יורק. "ואל תתחצפי. מבולבל ותמה, פניתי על עקבותיי - שכן, מה מוזר, הדרך ממנה באתי עוד התפתלה במסלולה חזרה הביתה, ומראה רגיל כתמיד. אינני אוהב מאורעות מוזרים, ועל כן גמרתי אומר לשוב בחזרה. וכשהיטבתי את אחיזתי במטה העץ הירוק שלי..." יורק הפסיק, והתמתח קמעה.
"
מה קרה אז?" יורק נופף לעומתה באצבעו.
"
את חסרת סבלנות. הוא פרח, אם רצונך לדעת. ממש כך! וכשאחזתי בו, נדהם, כדי לבחון את הפרחים מקרוב - נעץ את קוציו בכף ידי. ועכשיו - לישון!"


* * *


זקנה אחת, נטולת שיניים, השליכה מעיל אחרי גווה כשחצתה עגלתה את שולי העצים. אני הולך אתו תמיד; הוא נועד עבורי, אני יודע, שכן היא רקמה את ברכתה בעורות הקשים.
בחורף באתי אל קברה כדי להודות לה, אך השבילים המסודרים הכשילו את רגליי. נקמה, דובבו אחי בשפתי האבנים, ואני אטמתי אוזניי ודידיתי הלאה. אין בי כח לנקמה, לחשתי להם, והפרחים המטופחים יפה חרצו לשון לעומתי, מסלקים אותי בצחוקם הלועג.
יש ואיזה צל חולף על הירח העגול; לו היו לי עיני, הייתי מביט מעלה. עתים אני מייחל שתנחת לידי, תפתח בשיחה סתמית ותצחק לשגרון שלי כבימים ימימה; אך אין מכסה לירח לבד מהעננים. לו יכולתי, הייתי מקונן עלינו, על כולנו, ששקענו ונשכחנו ביערות ששוב אין הילדות תועות בהן; אך רק התנים יקוננו אחרי, ולכן אני שותק.
רגליי נושאות אותי מטה, אל בין הבקתות, והרוח נושבת בכנפות מעילי. קולי יבש מלנזוף בה, אך אחיי מסלקים אותה עבורי. אין הם רוצים שמישהו יפריע לי.
אחד החלונות עוד מואר, וקולות בוקעים ממנו. הם מספרים סיפורים, לחשו אחיי בצעדיי הדורסים את העשב. סיפורינו שלנו. שלנו!
עיני העיוורות דומעות כעת, וקר לי מאוד. "מה אתם רוצים?" לחשתי לאפלה. "וכי מה אוכל לעשות? הם חזקים מאתנו.." אנחנו שרי היערות, משיבים אחי בחומרה ואני מניד בראשי. "אך היערות אינם עוד."
ידי לופתת את סכין ארוכה שצצה פתאום על ירכי. "לא," אני אומר בקול. "פלדה ודם - אין זו דרכנו." כשאין ברירה, אומרים אחי המתים, נלך גם בדרך הפלדה והדם. רצוננו לחיות!.. ניסיתי לספר להם שהם מתים, ושמוות זה - מאהב קנאי הוא. גם אני מת לי אט אט, שורשיי נרקבים והולכים. אך הם מהדקים את אצבעותיי על הלהב הקר, ומייבשים את דמעותיי. אח קטן, הם לוחשים. אח קטן, כל כך רע לנו כאן בחושך... עזור לנו, אח קטן...
הדמעות אינן זולגות עוד, ואחיזתי בסכין - שלי היא בלבד, כעת.


* * *


"
חלמתי חלום אמש," אמרה הילדה הקטנה. "על שר היער הגדול. כתר עלים היה לו, ומעיל שחור וארוך."
"
האמנם?" שאל יורק, שמח בלבו על שאין עליו להמשיך את הסיפור.
"
ומטה ארוך בידו, בדיוק כשלך. אלא שאני חושבת, שקפא מקור. מסכן, הוא נודד שם לבדו..." יורק ליטף את ראש הקטנה.
"
אני שמעתי שהוא נוטל ילדים קטנים ממטותיהם. בן כפר אחד רכב על סוסו ביערות, ילדו הקטן בידיו. כשהגיעו לקצה היער, היה הילד לבן וקר..."
"
אתה אומר זאת סתם," אמרה הילדה הקטנה בביטול. "שר היער שאני ראיתי, עייף היה וחלש, עיניו עיוורות וקולו יבש. איננו מחייך, התדע? אפור הוא. צובע את העננים באפור, כמוהו..." הילדה היתה מתנמנמת והולכת, ויורק הידק מעליה את מעילו. ולפתע התעוררה שוב:
"
כמובן, אין דברים כאלה, שרי יערות וילדים קטנים ולבנים. נכון, דוד?"
"
כמובן," אמר יורק וליטף שוב את ראשה, וכבר מכבה הוא את העששית. "וגם אם יש - אינני חושב שנותרו רבים. וודאי זקנים הם מאוד..."
"
מסכן," אמרה הילדה הקטנה ועצמה את עיניה. "מחר אקלע לו כתר עלים חדש - זה שלו, עשוי כולו שלכת..."
גיבנתי את כתפיי, מתכרבל עמוק במעילי הארוך. את כתר העלים שלי מוללתי באצבעותיי, והאבק הכתום התפזר ונעלם בצל קירות האבן. את סכיני הארוכה שמטתי ארצה, ועם דעיכת האור בחלון הבקתה פניתי לאחוריי והסתלקתי חזרה למקומי.


* * *

אנחנו מתים הלילה, כולנו, ורק אני לבדי נותרתי מהלך. קשה הדבר, אני יודע; אחיי וויתרו זה כבר - עזבוני קולותיהם הדוחקים וצחוקם הלעגני. אינני יודע כיצד, אך עם צעדיי העולים בחזרה אל הגבעות שלי, האפורות, פסקו מלדבר אלי ושקעו אל האפלה המבורכת, ישנים שנת נצח.
אני מקווה שהם חולמים.