"כענן כָּלֵה"
פאנפיק פרי עטה
של ליהי מוני
|
|
|
פאנדום: הארי פוטר.
דמות ראשית: נוויל.
דירוג: G או PG. זה
תמים נורא.
אורך: 341 מילה, אוףL
תקציר: נוויל מספר על החורף האחרון בחיקו של אבא, ועל
עננים ועל הבית.
תודות: לאור הגברת האפורה, שביטאה. וגם שניג'סה
כל כך על פאנפיקי נוויל עד שזה פשוט ישב לי בראש והייתי חייבת לפרוק לword. למרות שאין לה קשר ישיר לכתיבת הפאנפיק (אך לביטואו כן)- אני
בספק אם הוא היה קיים אילולא שטיפת המוח הזו. J
כָּלָה
עָנָן, וַיֵּלַךְ (איוב, ז', ט')
יִגְאָלֻהוּ,
חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת--תִּשְׁכָּן-עָלָיו עֲנָנָה (איוב, ג', ה')
שוליים קטנטנים של אור מבצבצים במזרח, שולחים אצבעות
ארוכות ועדינות אל עלים כתומים הפזורים על השביל ברכוּת. נוויל תולה מבט מהופנט
בליטופיה של איילת-השחר את השלכת, ממקד את מבטו בשביל החצץ. ממעל, להקת ציפורים
מתחילת לנדוד אל הדרום- וקול ציוצם צורם את אוזנו עד כדי כאב.
בסתיו, כשהשמיים מאפירים והרוח נושאת עננים ממקום
למקום, נוויל מרגיש קצת כמו שלכת. הוא נתלש בחזקה מענפיו ומתרחק שלא מרצונו, מקשיב
באיטיות סבלנית לכל האנשים שחושבים ובטוחים כי יוכלו לספר לו- לנוויל- על הוריו
הנפלאים, ועל מר גורלו שנקבע כאילו מראש. נוויל אוטם את אוזניו וסוגר את העפעפיים.
הוא מחפש שקט, אך אינו מוצא. הוא רוצה להיות מרוחק מכל האנשים האלה, מדבריהם
המעיקים.
דלת המרפסת חורקת לאיטה כשהוא גורר את התריס כלפי
מעלה וחומק החוצה. המרפסת בביתה של אוגוסטה לונגבוטום קטנה בהרבה מהמרפסת בביתו
האמיתי, ונוויל מרגיש חנק קטן מטפס במעלה גרונו כשהוא מבין עד כמה הוא אסיר כאן.
הוא אהב את סבתו, באמת שאהב, אך הוא ידע שהבית הזה הוא תחליף ותו לא.
אפילו השמש היא מעין תחליף, והשמיים. זו בטח לא אותה
שמש שזורחת מעל ביתם של אליס ופרנק לונגבוטום. השמש ההיא הייתה מאירה יותר וחמימה
בהרבה- וכשנוויל בן השנה היה יושב על ברכיו של אביו הוא היה יכול לשמוע סימפוניה
של ציפורים.
"אתה רואה, נוויל? אלה עננים." פרנק היה מורה
באצבעו על הענן האפרפר. "אתה יודע, העננים מגיעים אלינו מרחוק. הרוח לוקחת
אותם ממקום למקום ועכשיו הם אצלנו, רואה?" הוא היה מרים אותו על כתפיו,
ונוויל היה מושיט את ידיו ומנסה לקטוף ענן.
סבתא סיפרה לו פעם כי כל אחד מהעננים מביא איתו קצת ריח
מכל מקום, וקצת גשם.
נוויל לוקח את ידו ומסיט קווצת שיער סוררת מבין עיניו.
מהמרפסת, ניתן היה לראות את סוף הסתיו. שלג החל לרדת, נאגר בקצוות הרעפים של כל
בית. הוא חשב שבעצם הוא קצת כמו שלכת - ובגלל זה הוא הכי אוהב את הסתיו. בעונה הזו
הוא יכול היה לרוץ ולשחק עם העלים הנטושים, ולדעת שבשמיים יש כל כך הרבה עננים-
ואולי אחד מהם מגיע ממגוריהם של אליס ופרנק לונגבוטום, ומביא עמו קצת ריח של בית
אמיתי.
אולי בשנה הבאה, קיווה, יתמזל מזלו לפגוש ענן כזה.
|
|
|