"סופו של הארי פוטר"

פאנפיק פרי עטה של MJKL

 

 

 

פאנדום: הארי פוטר

זמן: מתישהו אחרי השנה השביעית/השישית...

ז'אנר: דארק-פיק, דרמה (נראה לי J)

שיפ: אין

דירוג: 13PG

אורך: 5,926 מילים

הערות: תודה ענקית לנגה (מדאם לה פיי), הבטא המקסימה שעזרה לי לשפר את הפיק הזה לחלוטין!

תודה!



הארי, רון ולופין היו היחידים שנשארו בשטחה של הוגוורטס, שאר חברי המסדר נשלחו אל החזית כפי שכינתה זאת פרופסור מקגונגל.

זה די הרגיז את הארי שהוא לא נשלח אל החזית בתור האחד שעליו נובאה הנבואה שאומרת שהוא היחיד שיוכל להביס את וולדמורט. הוא כבר הוכיח מספיק פעמים שהוא יכול להתמודד עם מצבים שהרבה מאוד קוסמים לא היו מתמודדים איתם, אבל כמו שאמר לופין

"זה לא הזמן לכעס מיותר".

להארי הייתה תחושה שוולדמורט עשוי להגיע להוגוורטס אך כשניסה להגיד זאת למקגונגל היא רק אמרה שאלו שטויות ושאפילו וולדמורט לא יכול לעקוף את הגנות הטירה,

אבל הארי יכול היה להרגיש שמשהו רע מאוד הולך לקרות, אולי זה בגלל הצלקת שלא מפסיקה להכאיב לו כבר שבוע שלם.

הארי כבר הספיק להתרגל לכך שהצלקת על מצחו צורבת בלי הפסקה. מאז שפרופסור מקגונגל החלה לשלוח את חברי המסדר לפעולות וקרבות מסוכנים, הצלקת של הארי החלה לכאוב. התחושות האיומות היו פקודות אותו כל הזמן, בעיקר כשהיה יושב בחושך ומדמיין זוג עיניים אדומות נעוצות בפנים שלדיות ולבנות.

השלושה ישבו בחדר המועדון של גריפינדור ולא הוציאו מילה, נראה היה כי כל אחד שקוע במחשבות משלו. פרופסור מקגונגל פקדה עליהם להישאר שם בטענה שהוגוורטס מוגנת יותר מכל מקום אחר בעולם, אבל ראשו של הארי נתקף לעיתים קרובות יותר ויותר ברצון עז לעשות משהו במקום לשבת ולחכות שמשהו יעשה. כל כמה שניות  היה הארי מביט בחלונות כאילו ציפה לראות את היער האסור עולה בלהבות, או שיירה של אוכלי מוות מתגנבת לטירה. אך כשאף לא אחד מדברים אלו לא נראה מבעד לחלונות, היה מחזיר את מבטו אל האח הכבויה.

רון, לעומתו, בהה בחלל הריק בעיניים מזוגגות. הארי ידע שרון עוד לא עיכל את זה, ולמען האמת גם הוא לא – רון הוא בן וויזלי האחרון. בלילה אחד חוסלו כל בני משפחת וויזלי בפשיטה של אוכלי המוות על מפקדת המסדר ורון היחיד שנותר. לעיתים נדמה שרון היה מעדיף אילו היה נהרג יחד עם בני משפחתו, מאשר להינצל ולהישאר בחיים, אם זה נקרא חיים.

הארי ניער את מחשבותיו ופנה להביט בחלון – שום דבר חדש. בזווית עינו יכול היה לראות את לופין לוגם שוב מכוס הקפה השחור שלו.

לפתע האיר את החדר אור ירוק שגרם להארי לרוץ מיד אל החלון. הוא הצמיד את פרצופו אל הזגוגית והביט באימה על נחש ירוק זוהר היוצא מפיה של גולגולת ירוקה שריחפו להם בשמיים מעל היער האסור.

"רון, לופין! האות האפל! הם כאן!" קרא הארי, לופין נחנק מהקפה שלו ורון סוף-סוף ניתק את מבטו מאותה נקודה ברצפה, והשניים רצו אל הארי להביט גם הם על המתרחש בחוץ.

"הם בהוגסמיד." אמר לופין בקול רגוע שגרם להארי לתהות אם לופין אי פעם יכול להיות לחוץ או לפחות להיראות כזה.

"הם בטח יגיעו לכאן!" אמר הארי ופנה להביט בלופין וברון, "אני אמרתי לכם. אני ידעתי, וולדמורט בטח יגיע לפה, וזה יקרה הלילה!"

נראה כאילו רון לא שומע את דבריו של הארי, הוא בהה בחלון כמה רגעים שנדמו כמו נצח, ואז ללא התרעה, מלבד אוזניים אדומות, הוא מיהר לצאת מחדר המועדון כשהוא שולף את שרביטו.

"רון!" קראו הארי ולופין מיד ומיהרו לרוץ בעקבותיו של רון.

"רון אל תהיה טיפש!" אמר הארי אל רון שרץ מולם בקצה הרחוק של המסדרון. המשפט הזה גרם לו לקפוא, וגם לופין והארי נעמדו לפתע כדי לראות מה הוא רוצה לעשות

"אל תהיה טיפש, הארי? לא להיות טיפש?! האנשים... הא- אנשים, חה! המפלצות האלה, רצחו את המשפחה שלי, הארי! רצחו את כולם, ביום אחד! ואולי הגיע הזמן להיות 'טיפש' ולהראות להם!" אמר רון בזעם והמשיך לרוץ, הארי ולופין מיהרו בעקבותיו.

"רון! אם אנחנו רוצים לפגוע בהם אנחנו צריכים להיות יותר אסטרטגיים!" קרא לופין. "הם הרבה יותר מאיתנו!"

אבל רון לא הקשיב, הארי ולופין המשיכו לרוץ אחריו, לבסוף, הארי הצליח להשיג את רון ותפס בכתפיו.

"שחרר אותי, הארי!" אמר רון וכיוון את שרביטו אל פני חברו.

"לא, רון! שמעת מה לופין אמר והוא צודק. אם תלך לשם ככה, הם יחסלו אותך תוך שניות!" אמר הארי.

"אז מה אתה מציע לעשות, הארי?" שאל רון וכעת הוא לא נשמע עצבני או זועם, יותר מכל הוא נשמע אבוד. השתררה דממה ולופין התקרב אל השניים כשמבט מוזר מאוד על פניו.

"בואו לכאן!" הוא אמר ודחף את שניהם מאחורי אחד הפסלים.

"מה לעזא-" התחיל הארי אך לופין מיהר להשתיק אותו כשהצמיד את ידיו אל פיו.

ואז הארי הבין מה לעזאזל, הוא פער את עיניו בתדהמה ובבהלה ;1כשהבחין שבתוך אולם הכניסה ניצבת האסיפה הגדולה ביותר של אוכלי מוות שראה בחייו. הארי מיהר להביט ברון שרכן לצידו כשעל פניו מבט מלא שנאה.

זה היה מראה מחריד – התקהלות כזו של כל כך הרבה אוכלי מוות הארי לא ראה מימיו. כולם היו לבושים בברדסים שחורים ולכולם אותה מסכה לבנה על הפנים, כך שאיש לא יוכל לזהות אותם.

 

~*~

 

"הארי, אתה חושב שאי פעם נצליח להגיע למקום הנכון בטירה הזאת?" שאל רון בתסכול בפעם החמישית ביומיים האחרונים. כעת השניים עמדו מיואשים מול דלתות העץ הענקיות שעל הקירות מסביבן תלויות המוני תמונות של אישים חשובים בעולם הקוסמים ויצורים קסומים.

"אם נמשיך להגיע כל הזמן לאולם הכניסה, כנראה שלא." אמר הארי והביט מעלה אל התקרה השחורה והבלתי סופית.

הקירות העתיקים של אולם הכניסה היו מוארים באורה העמום של שמש חורפית ונראו קסומים כל כך. הארי עדיין לא האמין שהוא נמצא במקום כזה.

"בכל מקרה, המרתפים נמצאים משמאל לאולם הכניסה? או מימין?" שאל הארי, מנסה בכל כוחו לשחזר את הוראות ההגעה למרתפי השיקויים שנתנה להם הפרופסור מקגונגל באותו הבוקר ממש.

"אני חושב שמימין," אמר רון, אם כי לפי המבט הטבוע בפניו, נראה היה שהוא משוכנע שזה משמאל. לא מימין. נו, משמאל...

באופן אוטומטי רגליו של הארי פנו שמאלה, תחושה מוזרה בבטנו אמרה לו שעליו ללכת הפוך ממה שרון אומר.

"אבל אמרתי שזה מימין." אמר רון ספק נוזף ספק נעלב. הארי הסתובב להביט בפניו המנומשות של חברו.

"אתה באמת בטוח שזה מימין?" הוא שאל.

"טוב לא, אבל למה שאלת אותי? כדי ללכת בכיוון ההפוך?" שאל רון.

"כן," אמר הארי אחרי כמה שניות של מחשבה.

רון פלט נהמה קצרה שביטאה באופן בלתי ניתן לערור את עלבונו, הארי החליט לא להגיב והמשיך ללכת באותו כיוון שבחר.

כעבור כמה דקות של הליכה, כשגרם מדרגות חשוך פילס דרך אל מתחת לפני הקרקע, הארי הסתובב להביט ברון כשחיוך על פניו. הם כנראה יצליחו אי פעם להגיע למקום הנכון בטירה הזאת.

 

~*~

 

עברו כמה שניות בטרם הארי הצליח גם לשמוע מה קורה שם; מישהו דיבר, מישהו שקולו היה גבוה וקר כקרח-

והארי הרגיש את מצחו מתחמם, הוא הרגיש את הצלקת בוערת במצחו כאילו בזה הרגע צורבים אותה עמוק בעורו. הוא השתדל מאוד לא לצעוק או לשחרר אנקות כאב, אך זה היה כמעט בלתי אפשרי. הוא אחז במצחו והשתדל מאוד להישאר חבוי מאחורי הפסל בזמן שלופין ורון החזיקו בו.

ואז לפתע, הכאב החד פסק, ורק אותו כאב קל שהציק לו במשך שבוע חזר לפעום במצחו.

"הוא כאן," לחש הארי בבהלה לרון וללופין.

"נותרו רק עוד כמה משימות פשוטות לעשות," אמר וולדמורט בנימה מאוד לא נעימה של סיפוק. הארי שמע כמה גיחוכים מקהל אוכלי המוות הגדול.

"נפטרנו ממשפחת וויזלי,"

הגיחוכים נהיו רמים יותר. הארי הרגיש את ידיו של רון נקמצות לאגרופים, וכשהביט בו לשנייה, שם לב שאוזניו אדומות.

"הצלחנו להשתלט על הוגסמיד," הוא המשיך וקריאות הידד נלהבות נשמעו בעקבות משפט זה. "ותוך זמן קצר אשתלט גם על המקום הזה," הוא פרש את ידיו לצדדים וחייך בקור, "הוגוורטס."

כעת קהל אוכלי המוות לא הפסיק לקרוא קריאות הידד, לצחוק ולמחוא כפיים.

"אם כן, מה שנותר לנו לעשות, רבותיי," אמר וולדמורט. "לחסל סופית את מסדר עוף החול השטותי הזה, שאני עדיין לא מצליח להבין מדוע בכלל הוא היווה לנו מכשול." הוא החל לצעוד הלוך ושוב כשאוכלי המוות עוקבים אחריו במבטיהם, מחכים לשמוע מה עוד נותר להם לעשות.

"וכמובן," הוא השתהה מעט. "להיפטר מהארי פוטר." אולם הכניסה התמלא בקול תשואות, בצחוק מטורף ובמחיאות כפיים. הארי שם לב שהוא מתחיל להזיע, וכמעט יכול היה להרגיש את מבטיהם של רון ולופין נעוצים בו.

"אני מניחה, אדוני," אמרה לפתע אוכלת מוות שעמדה הכי קרוב לוולדמורט, בקרקור נרגש. "שאתה מעוניין לשמור את פוטר בשבילך..."

"נכון מאוד, ולכן, אם אחד מכם רק יעז לחסל את פוטר במקומי, יהיה לו עסק איתי. ואתם לא רוצים בזה." אמר וולדמורט בקול קר ואוכלי המוות שתקו מיד, דממה מקפיאה השתררה באולם הכניסה, כזו שגרמה לשערות על עורפו של הארי לסמור.

אחרי כמה דקות של דממה מותחת, וולדמורט חייך בקרירות פסק את ידיו והביט לעבר קהל תומכיו –

"אם כן, צאו לעשות את שלכם – חסלו את כל חברי מסדר עוף החול עד עלות השחר, ואל תהססו להשתמש בשרביטים שלכם נגד כל מה שעומד בדרככם."

אוכלי המוות מיהרו לצאת מהטירה לאחר שאדונם פקד עליהם לעשות כך.

באותו רגע, רון קפץ על רגליו והחל לרוץ בעקבותיהם.

"רון!" קרא הארי וניסה לתפוס את גלימתו של רון, אך רון כבר היה רחוק מדי. למזלו, וולדמורט התרחק מהם, כך שלא יכול היה לראות או לשמוע אותם.

רון יצא מהטירה ואחריו הארי ולופין.

"רון! רון, מה אתה עושה?!" קרא הארי ורון הסתובב מיד-

"אני לא מתכוון לסלוח להם! הם מדברים על המשפחה שלי כאילו הייתה בדיחה! ואני הולך לנקום בהם הארי. זה מה שאני עושה!"

"אתה לא יכול!" אמר הארי.

"ועוד איך אני יכול!" אמר רון במהירות ופניו כבר היו כל כך אדומות שהארי התקשה להבדיל בין הפנים לשיער.

"הם יותר מדי..." אמר לופין בשקט.

"לא מעניין אותי! גם אם אני אמות, אני אנקום את מותם!" צעק רון וכעת הוא כבר בכה.

 

~*~

 

"הוא בגד בהם, רון! החבר הכי טוב שלהם!" אמר הארי ודמעה מלוחה זלגה באיטיות מעינו.

"הארי, אני לא יודע מה להגיד." אמר רון ונשמע אבוד.

"אז אל תגיד!" פלט הארי עוד לפני שהספיק לעצור את עצמו. הוא ניסה להעמיד את עצמו במצבו של רון וידע שאם רון היה במצב דומה, גם לו לא היה מה להגיד. הרי מה כבר אפשר להגיד למישהו שגילה מי הרוצח האכזרי של הוריו?

מה כבר אפשר להגיד למישהו ששנאה איומה ומזעזעת מתפתחת בו?

"אני מצטער," קטע קולו של רון את חוט מחשבתו של הארי.

"זה פשוט... זה לא פשוט! זה-" הארי רצה להגיד משהו ולא ידע מה. הרגשות העזים שהשתוללו בתוכו מאז שגילה מי רצח את הוריו איימו להתפרץ והוא ממש לא רצה להוציא אותם על רון.

אחרי כמה שניות הוא שם לב שעוד ועוד דמעות זולגות מעיניו, אותם מיהר למחות.

"הארי-"

"אני שונא אותו, רון! שונא אותו!" אמר הארי ושוב לא הצליח להשתלט על עצמו. הוא נעמד על רגליו בפתאומיות וכבר הפסיק למחות את הדמעות מעיניו.

"אני...- תזכור מה שאמרתי, רון: כשאני אפגוש את הסיריוס בלק הזה – אני אהרוג אותו! אהרוג אותו כמו שהוא הרג אותם! זרק אותם לוולדמורט!" הוא התעלם מהצמרמורת שחלפה על רון והמשיך. "אני אהרוג אותו, רון! הוא בגד בהם!"

רון מיהר לקום על רגליו כשהארי כבר לא יכול היה לשאת דבר ואיים ליפול. הוא נעמד בדיוק בזמן לתפוס את הארי שהתמוטט על כתפיו, בוכה.

"הארי, תחשוב על הדברים הטובים שיצאו מזה," אמר רון מעט בהיסוס.

הארי מיהר להרים את ראשו ולהביט ברון.

"מה?!" הוא שאל במעט יותר איום מכפי שהתכוון.

"אני מתכוון, בכל דבר יש מים בחצי כוס." אמר רון והנהן בהצטדקות.

"מה?" חזר הארי בבלבול.

"זאת אומרת – בכל דבר יש חצי כוס ריקה. אני מתכוון – בכל דבר צריך לראות את החצי המלא של הכוס. כן." אמר רון וניסה לחייך, אך הפסיק כשמבטו של הארי הביע תסכול.

"מה כבר יכול להיות מלא בכוס שבורה, רון?" אמר הארי והתיישב בחזרה על המיטה, מנסה לרסן את פרץ הדמעות.

"לא. זו לא כוס שבורה. בכל אופן, אני מתכוון, מי יודע, אולי אם הוא לא היה בוגד בהם, אני מעולם לא הייתי פוגש אותך ואתה מעולם לא היית פוגש אותי."

"מה-"

"אם ההורים שלך היו בחיים עכשיו, לא היית פוגש את אמא שלי ברציף ואז לא היינו נפגשים ברכבת, ואז לא היינו פוגשים את הרמיוני ואז-"

"הבנתי!" הוא אמר. וחיוך הצטייר בפניו.  

 

~*~

 

הדמעות פרצו את מחסומי הגאווה והבושה והחלו לזרום על פניו הבוערים.

רון הסתובב בחזרה והחל לרוץ אחרי גוש שחור וגדול של אוכלי המוות שהתקדם לעבר שערי הטירה. הוא שלף את שרביטו וקרא: "שתק! שתק! שתק!" שלושה קרני אור אדומות נורו משרביטו של רון, שאותו כנראה לא אחז כראוי, כי רק קרן אור אחת פגעה באוכל המוות הקרוב ביותר והשאר נורו לכיוונים שונים.

הארי ולופין נעצרו כשאוכלי המוות הסתובבו בפתאומיות והביטו ברון. כמה אוכלי מוות צחקו כשראו אותו ואחד מהם ניגש להתיר את קללת השתק מאוכל המוות שנפגע.

הארי רץ מיד לעברו של רון ובדיוק כשאוכלי המוות הניפו את שרביטם הוא נעמד כחוצץ בינו לאוכלי המוות.

"אם תרצו להרוג אותו, תצטרכו להרוג אותי קודם!" אמר הארי וכמה מאוכלי המוות צחקו: "זאת לא תהיה בעיה."

"טיפשים!" נשמעה לפתע קול צורם ואוכלת מוות זינקה לעבר אלה שהניפו את שרביטם כנגד הארי. היא נעמדה מול אוכלי המוות כך שהסתירה אותו מהם.

"זוזי מהדרך בלטריקס, תני לנו למלא את תפקידנו – 'אל תהססו להשתמש בשרביטים שלכם נגד כל מה שעומד בדרככם' – את שמעת אותו!" אמר אוכל מוות אחד, קולו היה נמוך כל כך עד שבקושי היה אפשר להבין מה אמר.

"אידיוט אחד, זה הארי פוטר!" קראה בלטריקס, זזה מעט כך שאוכל המוות יכול היה לראות את פניו של הארי והצביעה עליו מבלי להסתכל.

"כן, אני הארי פוטר. לפי מה שהבנתי, האדון שלכם לא ממש יהיה מרוצה מזה שאני אהיה מת לפני שהוא בעצמו יספיק לעשות את זה." אמר הארי.

אוכל המוות הוריד מיד את שרביטו ופלט קריאת זעם שנשמעה עמומה יותר מתחת למסכה.

"בואו נסתלק מפה." הוא אמר. אוכלי המוות הסתובבו והתרחקו משם, רק בלטריקס נשארה לעמוד שם והסתובבה להביט בהארי.

"אתם שניכם, כשתפגשו את אדון האופל לא יהיה לכם כל כך הרבה מזל. אתם תמותו הרבה לפני שבכלל תספיקו להתחכם, טיפשים. גם אתה וויזלי, כשפוטר כבר לא יהיה כדי להגן עליך, אתה תמות בדיוק כמו אמא שלך אחרי שאבא שלך נשבר." אמרה בלטריקס בקולה הצרוד.

באותו רגע רון התנפל על בלטריקס והחל להכות אותה, אם כי אחרי לא יותר משתי שניות בלטריקס הדפה אותו מעליה באמצעות שרביטה. רון נחת כמה מטרים מאחורי הארי ורעש מזעזע בישר שבזה הרגע ידו של רון נשברה.

"אולי אסור לי להרוג אתכם, בפקודת אדוני, אך בהחלט מותר לי לענות אתכם." אמרה בלטריקס, הניפה את שרביטה באוויר כדי ללחוש את הקללה, אך קפאה במקומה כשרן אור לבנה חלפה כשני סנטימטר מאוזנה.

לופין מיהר להרחיק את הארי ורון כשהתקדם לעבר בלטריקס.

"לופין," היא אמרה וגם היא שיגרה קרן אור לבנה לעבר לופין שהחטיאה את המטרה.

תוך שתי שניות שבהן השניים בהו זה בעיניו של זה במבטים שאומרים רק שנאה ויותר החל שם קרב. קרני אור נשלחו מכל מקום ואל כל מקום מדי פעם נשמעו הערות מלגלגות של בלטריקס שנראה היה כאילו היא נהנית מכל העניין; "מתגעגע לחבר שלך, זאב?"

ברגע שהוציאה את המשפט הזה מפיה, קרן אור אדומה ובוהקת כל כך פגעה בה והדפה אותה כחמישה מטרים לאחור.

"בואו נסתלק מפה," אמר לופין בקול קפוא ולא אופייני וסובב את מבטו, אך לא לפני שהארי הספיק לראות דמעה נוצצת בזווית עינו.

"שניה," אמר רון וניסה לקום על רגליו, משימה שהייתה קשה עם יד אחת שבורה.

"הושט לי את היד בבקשה," אמר לופין שרכן לעברו של רון כששערו המאפיר כיסה את מרבית פניו.

"אני יודע את הלחש, לופין. תן לי." אמר רון, נטל את השרביט שלו מלמל "אפיקסי" וידו נרפאה תוך שניות.

"מאיפה למדת לעבוד עם יד שמאל?" שאל לופין באותו קול קפוא.

"אהה... הרמיוני לימדה אותי..." אמר רון. דממה עגומה השתררה אחרי שאמר זאת – הם לא שמעו מהרמיוני כבר יותר משלושה חודשים. הארי ורון סירבו להשלים עם כך שרוב הסיכויים שהרמיוני כבר מתה.

 

~*~

 

אחרי מקלחת טובה, ירדו הארי ורון אל חדר המועדון. למרבה שמחתם הספות הטובות מול האח היו ריקות והם מיהרו להתיישב בהן.

רון בדיוק התכוון לפתוח שיחה על הניצחון המרהיב של התותחים מצ'אדלי בסוף השבוע שעבר כשמאחוריהם נשמע קול מאשים:

"רון, מצאת חברים חדשים?" זאת הייתה הרמיוני. רון הסתובב להביט בה כשעל פניו מבט מבולבל.

"מה?" הוא שאל. הארי הסתובב גם הוא לצפות בשיחה כשחיוך קל על פניו.

"שאלתי אם מצאת חברים חדשים?" חזרה הרמיוני וכעת פניה התעוותו בהבעה חמורה.

"למה לי לחפש כאלה?" חשב רון בקול רם.

"איך אתה מצפה שיהיה לנו מספיק כסף למסע הסברה אם לא יהיו חברים?" היא שאלה ושלבה את ידיה בכעס.

"על מה את מדברת, הרמיוני?" דרש רון.

"על אלרג"ה!"

"אלרגיה? אהה. לא. לא חיפשתי חברים חדשים. ואני בכלל לא רוצה לשחרר גמדונים. הם מאושרים בחלקם, וגיזבר זה לא ממש תפקיד שיהלום אחד כמוני." אמר רון והסתובב בחזרה כדי לפתוח בשיחה המתוכננת על ניצחונם של התותחים מצ'אדלי עם הארי.

"שטויות. הם פשוט לא יודעים מה זה חופש, רון!" אמרה הרמיוני ומיהרה לעמוד מול רון כך שהסתירה את האח מעיני השניים.

"עזבי אותי, הרמיוני. את לא מבינה שכל מה שהם רוצים זה לשר-"

"אתה היית שמח בחלקך אם היית עבד?" אמרה הרמיוני ובכך קטעה את רון.

"לא, אבל-"

"הרמיוני, ה-" התחיל הארי אבל הרמיוני המשיכה בשלה.

"אתה היית שמח בחלקך אם היית לובש מפית מזוהמת?!"

"לא, אבל אני-"

"הרמיוני הגל-" ניסה הארי את כוחו, אך שוב הרמיוני קטעה את דבריו כשצווחה בקול לעברו של רון:

"אתה היית שמח בחלקך-"

"לא! אבל אני לא גמדון בית! גמדוני בית. בית. הם אוהבים לסדר ולנקות – בית. הרמיוני!"

"הרמיוני! הגלימה שלך!" אמר הארי וסוף סוף זכה לתשומת לב מצידה של הרמיוני.

היא פלטה צווחת אימה קצרה כשהבינה ששולי גלימתה החלו להישרף עקב עמידתה קרוב אל האח. היא מיהרה לכבות את האש בעזרת שרביטה, התרחקה מהאח ופנתה בחזרה לרון:

"ואתה - תמשיך להתעלל ביצורים הקסומים האלה! וכשתשנה את דעתך, אתה מוזמן לפנות אליי!" היא הסתלקה משם בכעס, משאירה את רון להסתכל עליה כשעל פניו מבט זועם.

 

~*~

 

"טוב," אמר לופין והפר את הדממה. הוא נעמד על רגליו "בואו נלך מכאן. ננסה לתפוס את מקגונגל לפני שאוכלי המוות יגיעו ל-"

לרגע נשמע צקצוק לשון והשלושה הסתובבו כשמולם ניצב לא אחר מאשר וולדמורט.

לכמה שניות דבר לא קרה, השלושה הביטו באדם המפלצתי הזה. הוא היה לבן כל כך שנדמה היה כאילו הוא זוהר בחושך.

שפתיו של וולדמורט התעקלו במעין חיוך מלגלג. בניגוד לרצונו נדדו מחשבותיו של הארי אל דראקו מאלפוי. חיוכו המלגלג של וולדמורט הזכיר לו אותו – אותו חיוך היה לשניהם, כזה קר שמתעקל בלגלוג בקצה השפתיים, גורם לך להרגיש טיפש וחסר משמעות. הוא זכר איך מאלפוי היסס באותו יום שבו דמבלדור נרצח על ידי סנייפ, מאז הוא ראה אותו רק פעם אחת, בדו-קרב שקיים איתו במשרד הקסמים. הוא ריחם עליו, הוא ידע שהוא כבר מת; וולדמורט לא מרחם גם על מי שנמצא בצד שלו – בייחוד אם זה מישהו שעשה טעות כמו שעשה מאלפוי – לחשוף את מיקומו המדויק של וולדמורט.

וולדמורט הניף בשרביטו עוד לפני שהם הספיקו להגיב ובעזרת לחש אלונקה הוביל את השלושה אל תוך הטירה.

"שבו!" הוא אמר בקול קר, הניף בשרביטו פעם נוספת והשלושה הוטחו בעוצמה רבה אל צידו השני של האולם והושבו על הרצפה הלחה. "אקספליארמוס!" הוא אמר בקול קר והשרביטים של השלושה זינקו מידיהם הישר לרגליו של וולדמורט.

"האם זה הוא רמוס לופין אדם הזאב? האחרון לבית אביו – רונלד וויזלי? ואותך אני כבר מזהה, הארי פוטר." אמר וולדמורט.

"קרושיו." אמר וולדמורט בקול כמעט משועמם וכיוון את שרביטו לעבר לופין. לרגע נראה היה כאילו הקללה לא פעלה אבל אז פניו של לופין נראו כאילו עומדות להתפוצץ ממאמץ כלשהו. והארי ידע, לופין מנסה לחסום את הקללה, להתגבר על הכאב, אך הוא גם ידע שלופין לא יצליח לחסום את הקללה לעוד הרבה זמן.

ואז הוא נשבר.

לופין פלט צווחה מצמררת של כאב וסבל. הארי חשב שזו קללת קרושיאטוס חזקה במיוחד, כיוון שכל צווחה של לופין הייתה יותר מצמררת מהקודמת לה.

"אין לי צורך בך. אך לפני שאני אהרוג אותך אשתעשע מעט, זה עושה את הכול הרבה יותר מעניין." אמר וולדמורט וקולו הקר נשמע בברור על אף צעקותיו של לופין.

"עצור!" קרא הארי, הוא לא יכול היה לסבול את זה – לופין מאז ומעולם היה בעיניו אדם חזק ומתון – ולראות אותו צווח, מפרכס ואפילו בוכה בכאב היה מחזה בלתי נסבל.

"לעצור, הארי פוטר?" שאל וולדמורט בנימה מופתעת, הוריד את שרביטו ופנה להביט בהארי. קללת הקרושיו פסקה מיד אך צעקותיו של לופין נמשכו עוד מספר רגעים לפני שנרגע מעט.

"קשה לך לראות אותו במצב כזה?" שאל וולדמורט. "אז אולי יהיה לך יותר קל לראות את הוויזלי הזה? קרושיו!" כעת הוא כיוון את שרביטו אל רון. רון שלא היה מוכן לכך בכלל לא ניסה אפילו להתנגד והקללה הראתה בו את אותותיה כבר ברגע הראשון לאחר הטלתה. רון נשכב על הרצפה, פרכס וצווח בכאב.

דמעות מלוחות זלגו מעיניו של הארי כשהשתדל לא להביט ברון סובל ולא לשמוע אותו צועק.

"אתה בוכה." נשמע קולו של וולדמורט אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח בזמן שרון צרח. וולדמורט הניח את שרביטו, רון נרגע מעט ואז הוא התחיל לצחוק:

"הארי פוטר הגדול בוכה? הארי פוטר, זה שהביס את הלורד וולדמורט? זה שחמק ממנו כל כך הרבה פעמים, בוכה? לבכות זו חולשה, הארי פוטר. ואתה חלש."

"לא לדעת לבכות זו חולשה, טום רידל, לא להכיר אהבה זו חולשה. זה מה שהופך אותך לכל-כך חלש כמו שאתה!" אמר הארי בזעם וכשוולדמורט התקרב אליו צלקתו החלה לבעור מכאב.

"אתה לא במצב כזה, הארי פוטר, שבו אתה יכול לקרוא לי חלש. אתה הוא זה שמובס פה. אני הוא זה ששולט כאן עכשיו!" אמר וולדמורט וקירב את פניו הנחשיות לפרצופו של הארי.

"עכשיו, שב שם!" הוא אמר לפתע בקול רם וקר יותר, הרים את ראשו והסתובב עם פניו אל אולם הכניסה. הוא הניף בשרביטו והפסל הגדול שהוצב במרכז האולם נשבר לשניים. אז הניף את שרביטו בשנית והארי נהדף בגבו אל הפסל. בהנפה השלישית החלו חבלים שהזכירו יותר מכל נחשים, לקשור את הארי אל הפסל המוחרב.

הארי ראה בהינד עפעף את רון נעמד על רגליו באיטיות ומכוון את שרביטו אל וולדמורט שעמד בגבו אליו. באותה השנייה, לפני שרון בכלל הספיק להוציא הגה מפיו, וולדמורט הסתובב, הניף בגסות בשרביטו ורון הועף כמה מטרים לאחור.

"לא לימדו אתכם לא לתקוף מאחור בבית הספר?" שאל וולדמורט בקור ושפתיו התעקלו בחיוך מלגלג. בזווית עינו הארי הבחין בלופין שקם על רגליו ועזר לרון לעמוד גם הוא.

"הוא יסתדר לבדו. בוא נראה מה אתה מסוגל." אמר וולדמורט בקול משועמם, וכאילו לופין היה חפץ דומם, וולדמורט זימן אותו מולו. לופין נראה כל כך חסר אונים,חלש ושברירי יותר מאי פעם כעת כששערו היה מבולגן כל כך, גלימתו הפוכה ופניו עצובות ועיניו נוגות כל כך.

וולדמורט העיף את שרביטו של לופין כך שנחת בדיוק לידו.

נראה היה כאילו לופין גומל בליבו החלטה כשהוא שאף נשימה עמוקה מאוד ואז הניף את שרביטו.

לופין היה מהיר, זריז ומיומן באופן מפתיע, אבל ללא ספק – וולדמורט היה מהיר, זריז ומיומן הרבה יותר ממנו.

לופין סובב את שרביטו בצורה מסובכת וקרן אור סגולה ועצומה יצאה ממנו והחטיאה במעט את וולדמורט.

קרן האור הבאה יצאה משרביטו הדק והארוך של וולדמורט והיא הייתה יכולה לפגוע ישר בליבו של לופין לולא זה היה הודף את הקללה מעליו בעזרת לחש מגן.

וולדמורט לא חיכה זמן רב ולפני שלופין הצליח להיפטר מהקללה הראשונה שוגרה לעברו קללה נוספת ועוצמתית יותר שגרמה לו לעוף לאחור. נראה היה שלופין נחלש מרגע לרגע.

בינתיים, רון דידה לעברו של הארי וניסה להתיר את החבלים שהצמידו אותו לפסל האבן העתיק. הארי לא ציפה שרון יצליח, אחרי הכול, אלה חבלים שוולדמורט כישף, כך שאיש לא יוכל להתיר אותם מלבדו.

"תעזוב את זה, רון!" אמר הארי בתוקף.

"אני לא מוותר, הארי. לא מוכן לוותר יותר!"

"רון, בבקשה – תלך!" הארי תפס את מבטו של רון ובמשך כמה רגעים השניים הביטו אחד בשני בלי לעשות דבר.

"לא, הארי. אין לי לאן ללכת." אמר רון בשקט והמשיך בניסיונותיו לקרוע את החבלים.

לופין חסם קללה נוספת בעודו שמוט על הרצפה ואז, בהבזק אור ירוק אחד וחזק הכול נגמר, לופין הוטל חסר רוח חיים על רצפת האבן הקרה, עיניו פעורות לרווחה.

הארי רצה לצעוק ולבכות, אבל ההלם היה גדול מדי – רמוס לופין מת.

 

~*~

 

הארי שוב לא הצליח להירדם. זה קרה לו הרבה בזמן האחרון. הוא התהפך שוב במיטתו והציץ בשעון. השעה כעת הייתה שלוש בלילה.

הוא קם באיטיות והבין שכנראה יהיה זה לילה נוסף אותו יבלה מחוץ למיטה.

הוא נעל נעלי בית שניצבו על יד המיטה ויצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת בשקט כדי לא להעיר את רון.

הוא ירד אל המטבח, מזג לעצמו כוס מים והביט על האורלוגין של גברת וויזלי שהונח על ערימת בגדים. כרגיל, כל המחוגים הראו "בסכנת חיים".

הוא חייך כשהמחשבה המגוחכת על וולדמורט במחילה קפצה לראשו ויצא מהמטבח.

הוא בדיוק התקרב לספה כשהבין שהוא אינו היחיד בחדר. הוא לא הספיק להתרחק משם כשאותו מישהו כבר סובב את ראשו והביט בו.

"הו, הארי, זה אתה..." אמר לופין וסובב בחזרה את ראשו. הוא ישב בדממה ובהה באח הכבוי.

"לא התכוונתי להפריע," אמר הארי והחל לחזור על עקביו.

"לא, לא, אתה לא מפריע, בוא שב." אמר לופין ונשמע מותש. הוא זז מעט כדי לפנות להארי מקום על הספה לידו.

הארי היסס מעט ולבסוף התיישב והרגיש רגוע, תחושה שהציפה אותו כל פעם שהיה על יד לופין. הוא שם לב לבקבוק וויסקי-אש שלופין אחז בידו, ועל אף שהבקבוק היה חצי ריק, לופין נראה יציב וממוקד כאילו לא שתה כלום.

הייתה דממה מוזרה, אותה הפרו רק ציוציהם המרוחקים של הנומים מגינת המחילה.

כעבור כמה דקות של דממה דרוכה, לופין נאנח, כיסה את עיניו בידו והניד את ראשו.

"אני-" התחיל הארי בנימה סלחנית אך לופין כמעט מיד קטע אותו;

"לא זה בסדר, זה בסדר. אני רק לא מרגיש טוב כל-כך. "

"רוצה לשתות?" שאל הארי והציע ללופין את כוס המים שלא לגם ממנה כלל.

לופין הביט בהארי במבט מצועף וכעבור כמה שניות חייך.

"לא, זה בסדר. תודה." הוא אמר הציג להארי את בקבוק השתייה שלו וחזר להביט בנקודה לא ממוקדת באח.

"על מה אתה חושב?" פלט הארי ומיהר ללגום מהמים שלו.

"חברים," אמר לופין.

"על ההורים שלי?" שאל הארי והרגיש שהוא חודר למקום אסור כשהוא חוקר כך את לופין.

"גם." ענה לופין.

"גם על סיריוס," אמר הארי ושמט את ראשו. הוא החל לשחק בשולי הפיג'מה שלו כשהרגיש את מבטו של רמוס נעוץ בו.

הוא הרגיש צורך עז לדבר על מה שעובר עליו, והחיבור המוזר והמושלם הזה של השעה, התקופה והחברה באותו רגע יצר את ההזדמנות.

"גם על סיריוס." הסכים לופין וחזר שוב להביט באח. הארי הרגיש שלופין יודע שהוא רוצה לשפוך הרבה דברים וכנראה בגלל זה לא אמר דבר, או שפשוט בגלל שזוהי דרכו של לופין להבין דברים – בשתיקה.

"לפעמים אני חושב שבכלל הייתי צריך למות יחד עם ההורים שלי." אמר הארי כעבור כמה דקות ונמנע מלהביט בלופין ששוב הפנה אליו את מבטו בפליאה.

"אל תדבר שטויות, הארי. צריך לדעת איך להתגבר על דברים ולפעמים אני חושב שאנחנו חיים בשביל זה – בשביל להתגבר ולעמוד אחרי כל נפילה." הוא אמר.

"כשאתה לא מפסיק ליפול, כבר נמאס לך לקום." אמר הארי ולגם שוב מכוס המים.

"תסתכל עליי, הארי." בלית ברירה סובב הארי את פניו כדי להביט בלופין, ועיניו החומות והשלוות חיזקו את הרגשת הרוגע שהשתלטה עליו מאז שהתיישב על יד האיש שגרם לו להתפלא כל פעם מחדש.

"אם הייתי חושב כמוך, לא הייתי יושב פה איתך עכשיו."

"אבל-"

"תקשיב לי. אני איבדתי הרבה ועברתי הרבה יותר ממה שאנשים בדרך-כלל חושבים. המוות של סיריוס היה מוזר וקשה. אבל חייבים להשלים עם זה ולהמשיך הלאה."

"אבל אנחנו בכלל לא יודעים שהוא מת! הוא רק נפל לוילון הזה." אמר הארי.

"סיריוס לא היה הראשון שנפל לתוכו ואף אחד מהאומללים האחרים שזה קרה להם לא חזרו יום אחד, לכן זה מכונה "שער המוות"."

השתררה דממה. הארי הסיט את מבטו ובהה באח הכבוי, דמעות מלוחות זלגו חרש על פניו.

 

~*~

 

באותו רגע שפניו של לופין פגעו ברצפה, רון זינק ממקומו ונעמד מול וולדמורט. וולדמורט די השתעשע מכך –

"בן וויזלי האחרון בא לנקום את מות הוריו, אחיו ואחותו הקטנה והטיפשה,"

"תשתוק!" קרא רון הוא התכופף כדי לקחת את שרביטו של לופין. ידיו רעדו.

"אתה אפילו לא מסוגל להחזיק את השרביט כראוי, וויזלי. אין לך סיכוי נגדי ואתה יודע את זה. אם תחליט לוותר עכשיו, אני אפילו אסכים להרוג אותך מהר יותר מכפי שתכננתי." אמר וולדמורט בקול קר ומלגלג.

"באמת? ממתי אתה נהיית רחמן, וולדמורט?!" אמר רון בלי להצטמרר מהשם. "אתה יצור שצריך למות! אתה מתועב, אכזר ושפל!" הוא הוסיף בכנות יתרה.

"אתה ממש מתוחכם, נכון, רונלד וויזלי? הזדמנות אחרונה." אמר וולדמורט.

"תשתוק, מפלצת! אני לא צריך את ההזדמנויות שלך, אני אלחם בך! אני אנקום את המוות שלהם – אני אהרוג אותך!" נבח רון ועיניו איימו לצאת מחוריהן, והיו אדומות מרוב דמעות.

"הפתעת אותי, רונלד וויזלי." אמר וולדמורט בקול מחושב, ולא נראה מוטרד כלל מהעובדה שמישהו מאיים עליו בשרביט בזמן שהוא משוטט ברחבי החדר כשהשרביט שבידו לא מוכן להתקפה.

"הו, באמת? ואיך זה? לא ציפית שאני אתנגד? ציפית שאני אבוא ואוותר – שאני אבוא ואכנע? בחיים לא!" אמר רון.

"לא, לא זה." פסל וולדמורט. "הפתעת אותי בכך שאתה יותר טיפש אפילו מהחבר שלך. בפגישות שלנו, הוא – בניגוד לך, שתָק!" באותו רגע הוא הניף את שרביטו, רון הניף גם הוא אך לא היה זריז מספיק. הוא כבר נפל על רגליו והחל להתעוות בכאב כשקללת קרושיאטוס פגעה בו.

הארי בדיוק עמד לצעוק לוולדמורט שיפסיק, אך וולדמורט כבר עשה את זה לפני שדיבר.

"את זה, הארי פוטר. אתה חייב לראות." הוא אמר בקור, ובזמן שרון התאושש מהקללה, הוא גרם לראשו ומבטו של הארי להיות מקובע על רון.

וולדמורט נראה קר ואכזרי כל כך כשדיקלם "אימפריו!" וכיוון את שרביטו על רון.

לרגע נראה היה כאילו לא קרה לרון דבר, אך אז הוא הסתובב אל הארי ונעץ בו את מבטו.

רון הרים את שרביטו ובהינף אחד, הופיעה על ידו סכין מושחזת.

הארי היה מזועזע.

רון הניף את הסכין לעברו של הארי. מבטו היה קפוא וחסר הבעה. הארי ניסה לעצום

את עיניו – אם רון יאלץ לדקור אותו – לפחות הוא לא יאלץ לראות את זה. אך הוא ניסה ולא

הצליח – עיניו נשארו פעורות כמקודם ומקובעות על רון.

הארי התכונן לזה, רון עמד עם הסכין מעליו והוריד אותה במהירות.

אך הזעקה המצמררת והדם החם שניתז על פניו של הארי לא היו שלו – הם היו של רון.

הסכין ננעצה עמוק בחזהו והוא נפל מיד על הרצפה שנשתפה בדמו החם.

"לא!" קרא הארי, "לא, רון! רון! לא! זה לא יכול להיות – רון!" הוא ניסה להיחלץ

מהחבלים ולא הצליח. הדמעות המלוחות שזלגו מעיניו התערבבו בדם החם והאדום של רון

שהותז על פניו לפני כמה רגעים.

 

"אתה רואה מה זו חולשה, הארי פוטר?" נשמע קולו של וולדמורט כאילו ממרחקים. להארי לא היה איכפת אם וולדמורט יהרוג אותו עכשיו. אולי הוא יפגוש את רון בשמיים. מצדו להיות בכל מקום, רק לא כאן, מול גופותיהם של רון ולופין.

"חולשה, זה לראות דבר כזה – ולבכות! לראות דבר כזה ולהיעשות פגיע!"  וולדמורט התקרב אל הארי וסידר את אחיזתו בשרביט.

הארי היה כבול אל פסל האבן הזה, ובקושי יכול היה לזוז מילימטר. לא, זה לא יכול להיות – לופין מת, רון מת והוא עומד להפסיד ללורד וולדמורט.

הוא פשוט לא האמין, לא רצה להאמין. הוא עוד מעט יפקח את עיניו ויגלה שהכול היה סיוט אחד ארוך שגרם לצלקת שלו לפעום בכאב. אבל מה שקרה היה נורא מדי בשביל להיות בסך הכול חלום, והנה, הוא נמצא, חסר אונים וחסר הגנה מול וולדמורט, כנראה, בפעם האחרונה.

"הארי פוטר..." הוא אמר בקולו הקר. הארי השתדל לא להביט בעיניו האדומות, האכזריות וניסה לחפש מפלט – להביט בכיוון אחר. אך לא היה מקום שאליו יכול היה להביט בלי להזדעזע – מימינו גופתו של לופין, משמאלו גופתו שותתת הדם של רון ומולו פניו הלבנות והקרות של וולדמורט.

"הילד שנשאר בחיים, הנבחר..." הוא אמר ושפתיו הדקיקות התעקלו בחיוך מלגלג.

הארי ניסה להדחיק את המחשבה על מותו של רון, ללא הצלחה.

וולדמורט התקרב אליו כך שמה שהפריד בניהם היה מרחק של עשרים סנטימטרים בלבד. הארי הרגיש את צלקתו מפעמת בכאב, כל רגע נוסף והכאב רק הלך וגבר, עד שהוא כבר הרגיש שראשו עומד להתנתק מגופו ולהתפוצץ לאלפי רסיסים.

"אתה רואה..." הוא אמר וקולו היה קר מתמיד – גורם להארי להרגיש שעצמותיו קופאות בתוכו. הוא פרש את ידיו והביט סביבו בחיוך, כדי להציג להארי את גופותיהם של לופין ורון.

הארי שתק . ללא ספק וולדמורט ניצח. על אף כל הניסיונות של מסדר עוף החול ושלו, הם לא הצליחו לגבור עליו באמת.

"אחרי הכול, הארי פוטר, אני ניצחתי! זה שכולם ייחלו לרגע הבסתו! אני, זה שכולם ביקשו שיעלם מן העולם!" הארי הצליח לראות ניצוץ של שמחה בתוך עיניו המפלצתיות, הנחשיות של וולדמורט.

"נכשלת, הארי פוטר. ואני, אדון האופל, ניצחתי." הוא המשיך. "ועתה, כשאוכלי המוות הנאמנים ביותר שלי, מבצעים את המוטל עליהם, אני ואתה נשארנו כאן, לבד, הארי פוטר." הייתה שתיקה קצרה. הארי היה יכול להרגיש בקור המזעזע שהגיע עד לעצמותיו, אך במקביל הרגיש שהשנאה והכאב שלו גורמים לו לבעור.

"אני לא אבזבז עוד הרבה זמן, הארי פוטר. אין לי עוד זמן מיותר לבזבז עליך. אתה רק עוד מכשול שהצלחתי לגבור עליו בדרך אל מטרותיי." הוא הפנה את גבו להארי והסתובב בחדר המושחת במעין גאווה מזעזעת – כאילו היה גאה בכך שכבש את הוגוורטס.

"משאלה אחרונה?" הוא שאל בדרמטיות מלגלגת והסתובב בבת-אחת אל הארי כששרביטו מכוון אל ליבו.

הארי שתק לרגע ואז ירק על פניו של וולדמורט. וולדמורט נראה מופתע וכועס.

"לא מנומס, הארי פוטר. בהחלט לא מנומס, מעניין מה היה אומר על זה איש הזאב..." הוא אמר בזמן שניקה את פרצופו בהינף שרביט והביט על גופתו של לופין על הרצפה מימינו בעצבות מזוייפת. "או דמבלדור..." הוא צקצק בלשונו. נראה היה שהוא משועשע במיוחד מדבר כלשהו.

הארי בהה בגלימה השחורה ובאצבעות הלבנות והארוכות האלה. אלה שכל-כך שנא, שכל כך רצה להכאיב להן, אך לא ידע איך. הדמעות עוד המשיכו לזלוג מעיניו.

הוא ניסה לחלץ את עצמו מהחבלים – לנצל את הזמן שוולדמורט לא מסתכל עליו –

"אפילו אל תחשוב על זה, הארי." אמר וולדמורט מבלי להסתובב. הארי התעלם, הוא המשיך לנסות להיחלץ מהחבלים – אסור לו לוותר. דמבלדור לא היה מוותר, סיריוס לא היה מוותר, רמוס לא היה מוותר, רון לא וויתר.

הארי הסיט את הזיכרונות האיומים על מותו המחריד של רון מראשו וניסה לשווא להיחלץ מהחבלים שכעת כבר שרטו את עורו, דמעות מלוחות זלגו מעיניו.

"סוף - סוף." אמר וולדמורט בקור. "שבעה עשר שנים חיכיתי לרגע הזה. היה שלום, הארי פוטר." הוא הניף את שרביטו במהירות. הארי הספיק לראות רק את עיניו האדומות לפני שהבזק אור ירוק סנוור אותו לחלוטין.

גופו של הארי נותר ללא רוח חיים, מוצמד לפסל האבן העתיק וצחוקו הקר והאכזרי של וולדמורט מילא את החדר. חזק ואכזרי יותר מאי פעם.

 

~*~

 

"עבר מהר, אתם לא חושבים?" אמרה הרמיוני וחייכה לעבר רון והארי.

"כן..." אמר רון והביט בעד החלון על הטירה המתרחקת מהם. שלושתם הסתובבו כשנשמעה דפיקה נלהבת מדלת התא.

"מה עכשיו?" הרמיוני קמה לפתוח את דלת התא בפעם השלישית לאותה נסיעה.

"היי, רון!" אלו היו פרד וג'ורג'. הם היו מצחיקים ותמיד היה כיף להיות בסביבתם, אם כי לא תמיד בטוח.

"הא?" תמה רון והביט באחיו.

"בוא תראה מה לי הביא!" השניים הגישו לרון קופסא מנצנצת וקטנה.

"מה זה?" שאל רון בפקפוק מוחלט.

"משהו, תפתח לראות." הפצירו בו השניים בתיאום מוחלט.

רון פתח את הקופסא. היא הייתה ריקה.

"אין פה כלום." אמר רון והראה להארי. הקופסא באמת הייתה ריקה.

"מה פתאום? תסתכל שוב." אמר פרד בעוד ג'ורג' איים להתפקע מצחוק.

רון הביט בקופסא שלפתע, בלי שום אזהרה התמלאה בכדורים צבעוניים. מה שקרה אחר כך היה לא צפוי בעליל. שלל הכדורים הטיחו את עצמם על פרצופו המבולבל של רון והשאירו כתמי צבע על פניו.

הארי, הרמיוני והתאומים החלו לצחוק בקול.

"שתוק, הארי." אמר רון וצבע אדום שבכלל לא היה קשור לכדורי הצבע החל לצבוע את חלקי הפנים הנקיים שלו.

"חכו שאני אגיד לאמא שאתם שוב עושים את זה!" אמר רון באיום לאחיו והחל לנגב את הצבע מפניו בעזרת שולי חולצתו.

"עושים מה?" שאל פרד בקול תמים.

"אתם יודעים מה." ענה רון והתיישב בכעס בחזרה במושבו.

"אתם באמת רוצים להיות כמו זונקו?" שאלה הרמיוני כשמבט מוזר על פניה.

"כן. ומה את רוצה להיות? ד"ר למדעי השפעת הקסם על חיי המוגלגים בעתיד הרחוק והמזהיר?" שאל פרד והשניים יצאו מהתא.

"את יודעת," אמר הארי. "זה דווקא יכול להיות מקצוע שיעניין אותך."

"ומה אתה תרצה להיות?" שאלה הרמיוני.

הארי מעולם עוד לא חשב על זה. הוא הכיר מעט מאוד מקצועות מעולם הקוסמים והשאיפה שלו בעולם המוגלגים הייתה להיות גיבור.

הוא חייך לעצמו כשדמיין כרזה צבעונית ונוצצת בה הוא מופיע לבוש כמו סופרמן עם חיוך נוצץ.

"חייל." אמר הארי בהיסוס.

"חייל?" שאל רון.

"זאת אומרת – יש דבר כזה בעולם הקוסמים?" שאל הארי.

"אני חושבת שיש כל מיני פקחי משמעת ומקצועות שונים שמקבילים לחיילים של המוגלגים. אתה תוכל לבדוק במשרד הקסמים בוודאי יש איזשהו מוסד אכיפה רשמי בעולם הקסמים." אמרה הרמיוני בחוכמה.

"את רוצה להגיד לי שאת לא יודעת את כל המקצועות האפשריים במשרד הקסמים?!" שאל רון בתדהמה.

"למה שאני אדע?" שאלה הרמיוני ועיקמה את אפה.

"אני משוכנע שראיתי אותך מחבקת ספר שנקרא 'משרד הקסמים – עבר, הווה, עתיד'" אמר רון ועיניו הצטמצמו בחשדנות.

"זה היה 'שורד הכתמים – עבר, הווה, עתיד' וזה בכלל ספר לעקרות בית על בדים שלא מתלכלכים ועוד כל מיני פטנטים למשק בית. קראתי כדי לתת לאמא שלי כמה טיפים..." אמרה הרמיוני בנימה של ברור מאליו.

"מה אתך רון? חשבת על משהו?" שאל הארי.

"פעם רציתי להיות זמר, אבל מאז שג'ורג' כישף אותי כך שלא אצליח לשמוע שום דבר מאשר את עצמי שר במקלחת, הבנתי שכנראה אין לי עתיד במקצוע." אמר רון ושלושתם צחקו והשיחה גלשה לנושא של זמרים וזמרות מפורסמים בעולם הקוסמים.

כעבור שעתיים הרכבת נעצרה ברציף והשלושה ירדו. כשיצאו דרך השער בחזרה לתחנת קינג קרוס, הארי נופף לשלום לחבריו בציפייה עצומה לפעם הבאה שיפגשו. הוא נכנס למכוניתו של הדוד ורנון וחייך.

"מה אתה מחייך?!" נבח הדוד ורנון כשהתניע את המכונית.

הארי לא ענה וגם לא הסיר את החיוך מפניו. בתגובה, פלט הדוד ורנון נחרת בוז רמה והחל לנסוע.

הארי לא רצה להפסיק לחייך, והוא ידע שהחיוך יישאר על פניו במשך הרבה זמן לא משנה מה הדרסלים ינסו לעשות כדי להוריד לו אותו. הוא הרגיש אושר עילאי ותקווה.

הוא מצא בית. הוא מצא חברים אמיתיים. יש לו עתיד. סוף -  סוף.