"אבק ואפר"

פאנפיק פרי עטה של Elven Eyes

 

 

 

שם: "אבק ואפר"
פאנדום: הארי פוטר
שיפ: אין ממש.
דירוג: PG 13.
ספויילרים: ספויילרים לספר השישי, ראו הוזהרתם!!!


~*~


כשהוא בא לקחת אותה, היא שמחה ללכת. הבית חשוך וקר בלי לוציוס, היא המומה מהמרחב הריק ולא יכולה להתרגל לישון באמצע המיטה.
הם נעלמים ביעילות, בדרך מהירה מדי מכדי להיחשב דעיכה. היא משאירה מאחוריה את כל חפציה, כפי שהוא ביקש. הוא אומר שזה יחזק את אקט ההיעלמות, אם היא תשאיר את הכל כמו שהוא. היא מכניסה לתיק מחרוזת שלוציוס נתן לה לפני נישואיהם, אך לא עונדת אותה. לעיתים היא מוציאה אותה, כשהיא לבד, ובוהה בה בדרך שיוצרת תחושה משונה של כמיהה, משהו שהיא מתגעגעת אליו. היא לא בטוחה למה היא שומרת את הרגשות הללו בסוד.
נאמן להבטחתו, הוא טיפל בדראקו, למרות שהיא לא לגמרי מרוצה מהעובדה שהוא ביצע את המשימה במקומו בכל כך הרבה יעילות. הבן שלה לא מדבר לאחרונה בכלל ויש ניצוץ משונה בעיניו, זה נותן לה הרגשה של אי נוחות. היא לא אוהבת להודות בזה ומעמידה פנים שזו פשוט פארנויה כאשר היא חושבת שהניצוץ הזה מזכיר לה את בלאטריקס. אחותה כבר איבדה את היופי המהפנט שהיה לה בעבר. בפעם הראשונה שהן נפגשו, אחרי הבריחה שלה מאזקבאן, בלה נישקה אותה, נשיקה חזקה וארוכה מעט על השפתיים במקום ברכת שלום. כמו וניסתה לגנוב יופי, לשאוף מנרקיסה מה שהיא עצמה איבדה. זה נשמע גרנדיוזי ומגוחך אבל למרות זאת נרקיסה יודעת שבזה מדובר, באותה דרך שהיא פשוט יודעת הרבה דברים אחרים.
דראקו לא נגע בה כלל, שזה די אופייני לו, אבל הוא גם לא דחף אותה מעליו כאשר היא חיבקה אותו. הוא היה ילד פעם, הילד המושלם שלה ועם המחשבה הזו, היא מזיזה כמה שערות שנפלו על פניו ומנשקת את מצחו. רק אז היא מרגישה שיש לו חום, וזה כבר לא אופייני, משהו נדיר שכזה, לאורך כל הילדות שלו הוא לעיתים רחוקות היה חולה.
"
אתה בסדר, יקירי?" היא שואלת, מצמידה את ידה למצחו הקודח, מחווה של אם. הוא לא אומר דבר. הניצוץ המוזר עוד נותר בעיניו שעה שהיא אומרת לו לנוח.
היא מניחה לו ויוצאת החוצה. הירח בהיר, והאוויר לח וכבד. עיניה נעצמות לרגע שעה שהיא מעיפה את שערה מעבר לכתפה.
ובמקרה הוא כבר שם, למרות שהיא לא שמה לב לזה עד שהוא מדבר. היא יותר מדי שבורה מכדי לשים לב לדברים כאלה לאחרונה.
"
ובכן, מה שלומו?"
"
לא טוב," היא משיבה, לאחר רגע, ופוקחת את עיניה. "הוא השתנה...מאז.."
יש דברים מסוימים שהיא לא אומרת, וזה אחד מהם.
"
כן, ובכן," סוורוס משיב, ונשמע לא מודאג. הוא קצת יותר מאדם שהתרוקן לגמרי, היא חושבת לפעמים, ומופתעת שהוא בכלל הסכים לעזור לה בזה מלכתחילה. לפעמים, היא תוהה למה. "אני חושב שדמבלדור אמר לו משהו לפני שהגעתי. אני בספק-" הוא מגחך, "שהאיש הזקן יכל לוותר על הזדמנות כה אידיאלית להציל נשמה אבודה מדרך החשכה."
"
תפסיק," היא גוערת, לא שקטה למרות שזה לא אופייני לה. "זה לא מצחיק."
"
ולא אמרתי שזה כן." הוא משיב בחלקלקות.
"
לא היית צריך לומר," היא משיבה, קולה דועך מעצמו לתוך לחישה. ישנן דמעות בעיניה לפתע והיא יודעת שהיא נראית טוב כרגע, אור הירח תמיד החמיא לה.
לוציוס לא יכול – מעולם לא היה מסוגל לעמוד בפניה ככה. בהתחלה, הוא היה לועג, מכריז עליה כעל חלשה ואומר שהוא ממש לא טיפש מספיק כדי להשתכנע מכאלה פעולות חסרות בושה.
אבל לבסוף, באופן לא נמנע, הוא היה מחזיק אותה בזרועותיו ומנשק את עיניה, גאה מדי מכדי למלמל לה מילות הבטחה ונחמה, אך לא היה בהן צורך ממילא. היא תוהה כמה זמן הוא עוד יישאר כלוא. היא תוהה אם גם הוא יחזור אליה מטורף.
ואז יש את סוורוס, הוא תמיד מחושב ואפילו (היא תמיד חושדת) די קרוב לחסר-נשמה. הוא צופה בה ולא נראה שזה משפיע עליו כלל. במקום זאת, יש משהו שדומה לגועל בעיניו.
"
מילאתי אחר בקשתך," הוא מזכיר לה. הטון שלו חלק כמשי אך נשמעת בו גם נימת התנשאות. "הגנתי על בנך במלוא יכולתי, ואמשיך לעשות כך."
"
כן," היא אומרת בשקט. היא מפנה ממנו את ראשה ומתחמקת ממבטו. היא יודעת שדמעותיה עוד מנצנצות בעיניה, אך הן לא נופלות על לחיה. הוא לא מגיב כלל לזה. אפילו לפני שכל זה קרה, היא חשבה שאין דרך לעשות לו מניפולציה כלשהי, אבל לא היה אכפת לה ממילא. היא לא האמינה באמת שהיא תצליח הפעם, גם כן.
היא מזיזה את שערה מעיניה ומוחה את דמעותיה.
"
אה, הרבה יותר טוב," סוורוס אומר. וגיחוך מרחף על שפתיו שעה שהוא מהנהן בקצרה. "המאמצים שלך ליצור תחושת אשמה אצלי לא היו מצליחים ממילא, אני מצטער להודיע לך." הוא עומד קרוב אליה, קרוב יותר משהוא אי פעם היה, זה מהדברים שהוא ידע לא לעשות כשלוציוס היה בסביבה. והנה זה שוב, עוד סיבה להתגעגע לבעלה.
"
את מבינה," הזרוע שלו בקושי נוגעת בשלה, "יש לי מספיק ניסיון בכאלה דברים ואני מסוגל להבין דבר אחד שאת לא יכולה."
היא לא אומרת מילה, אבל פונה להביט בו. נראה והוא מחשיב את זה כאתגר להמשיך לדבר.
"
יכל להיות הרבה יותר גרוע." הקול שלו שקט, אך לא נבלע על ידי הלילה והרוח. ואולי זה, בשילוב הריקנות והאפלה ושתיקת הירח, תורמים משהו למצב הנפשי שהיא שרויה בו. זה מאכל אותה, הלילות החמים והמוציאים-מן-הדעת והיא מנסה להיזכר בימים בהם הם היו שופעים ומקסימים ולא מסוגלת.
זה כאילו והיא התנוונה, אין זיכרונות פה.
"
כל זה," היא אומרת בטון ארסי, ונזכרת לפתע שאחרי הכל היא בת בלק עוד לפני שהיא בת מאלפוי, שהיא בילתה את כל חייה בשינה על מצעי משי, שהכל נופל מול עיניה והופך ללא יותר מאבק ואפר, ושהיא מעולם לא הורגלה לעמוד בדברים כאלה. "זה לא שווה כלום. מחירים לא הגיוניים למשהו שהוא לא יותר מצל של ניצחון."
חלק ממנה מצפה שהוא יכעס. זה דבר לא רגיל שהיא עשתה אחרי הכל, לפקפק במשהו כה מקודש ובניצחון ובמטרות. לוציוס היה זועם.
זה לא משנה, באמת, כי היא מעולם לא הייתה אומרת את זה בפניו.
סוורוס לעומת זאת, לא מראה שהייתה למילותיה השפעה עליו כלל. כשהוא מדבר, הטון שלו כמעט מבטיח, "את חייבת לזכור נרקיסה, כל זה יסתיים בקרוב."
המילים הללו מוזרות, והיא לא יודעת להגדיר למה. לשנייה חולפת, היא חושבת שהיא כמעט מפחדת ממנו.
"
ואני מניחה שזה עושה את זה קל יותר," היא אומרת בקור. היא רועדת ומקווה שהוא לא שם לב, זה משונה אחרי הכל, כשכל כך חם.
הוא מביט ישר, אפילו לא טורח להפנות אליה את מבטו. הוא נראה נשלט מדי לפתע. מוזר שהיא לא שמה לב לזה קודם. "אני לא צריך שהדברים יהיו קלים."
היא חושבת על הדברים שקרו לאחרונה.
עורו של דראקו בוער מתחת לאצבעותיה, עיניו בוהקות וריקניות. שפתיה של בלה כנגד שלה. לוציוס כלוא בתא, ונרקיסה, נרקיסה שעומדת פה אחרי שלא נותר לה דבר, יצור יפהפה וטרגי שכזה.
"
אתה גם לעולם לא תצטרך", היא מחליטה, ואומרת את זה יותר ללילה מאשר לו.
היא יודעת שהוא לא מביט בה שעה שהיא עוזבת את המרפסת. ומאוחר יותר, כאשר היא בוכה עד שהיא נרדמת, אין בכך אפילו שביב של סיפוק.