"בראשית"

פאנפיק פרי עטה של Elven Eyes

שם: חולשה.

פאנדום: הארי פוטר

שיפ: סיריוס/בלאטריקס.
דירוג: R (בגלל סצנות מיניות, וסוג השיפ).
הסבר קצר: משהו על מה ששוכן מאחורי הפרגוד.


השמש שוקעת. האור דועך, נשטף בגאות ומפנה עצמו לחושך. השמש נעלמת מעבר לקו האופק ועלטה יורדת. סיריוס צופה במחזה, ידיו מונחות על אדן החלון.

"הסערה מגיעה," היא אומרת ממקום משכבה בין השמיכות. היא נראית כמו ונוס האגדית, ירך אחת מקופלת על השנייה, זיעה דקה מכסה עור שחום.

היא נעה, והוא צופה בקווי הירכיים שלה, שרירים זזים מתחת לעור. היא מחייכת (הו, ואיך היא מחייכת, הוא חושב) וידה משוטטת אל בין רגליה. "הסערה מגיעה," היא אומרת.

* * *

שעת חצות ("דארלינג", היא אומרת, כמחקה את קיסי וצוחקת. צחוק גרוני המזכיר לו את אמו), הסערה הגיעה מהר, סחפה את העולם במערבולת של צלילים חדים והשאירה אחריה לחות. סיריוס מוריד את ידו שנחה על גבה של בת דודו. היא צוחקת לתוך הכרית שלה בטירוף, והוא מגלה שזה לא מטריד אותו.

הוא יורד מהמיטה, ופיו יבש. רגלו השמאלית נוגעת ראשונה ברצפה, וזה מוזר, כאילו היא הפכה לפתע לנוזל. הוא נאנק ונאחז בשולחן. כוס מתגלגלת על השולחן באיטיות לעבר הקצה, ואז מתנפצת אל הרצפה. שאר השולחן נע כשיכור, בקבוקים וכוסות נחבטים זה בזה, שאריות של אלכוהול מליל אמש.משטח העץ דביק מטקילה שעמה הוא ניסה להשכיח את הכל אמש, וסיריוס חש בדביקות המתערבבת באוויר הלח מתחת לכף ידו.

הוא חושב שעליו לזכור למה הוא כאן, ואז מבין שהוא לא בטוח שהוא רוצה לדעת. החום חש כמו קסם אפל, הוא שורץ בחדר, נצמד לכפות רגליו וחודר לעורקיו. זיעה מכסה את חזהו.

לפעמים הוא נזכר ברגעים מחייו לפני שהגיע למקום המוזר הזה. הוא נזכר ברמוס ("יש מלחמה בדרך, אתה לא יודע את זה?"), הוא נזכר שהוא שבר את חומותיו וזכה להכיר אותו באמת ולאהוב אותו. היו כל כך הרבה חומות לרמוס, והוא נזכר כמה הוא היה תמיד כה הגיוני. (יש מלחמה, סיריוס, המוצא שלך כן משנה עתה.)

הוא לא יכול לזכור את השחר. במקום הזה יש רק שקיעות. צללים ירוקים מתחת לעצי היער. קו החוף. והיא. תמיד היא. שיער שחור במים, חלק כנחש מים המקיף אותו. מעגלים, עיקולים, גפיה הארוכים צפים במים ומעוררים גלים דקים. כחול, כחול עדין וירוק מציפים אותה כאשר היא שוחה סביבו, חלקה כבתולת ים לאור הירח. חלקה סביבו כאשר הוא רועד כנגדה והשמש עוד שוקעת.

סיריוס שוכח למה הוא קם מלכתחילה. ידה של בלאטריקס (פרקי יד גרומים וציפורניים חדות) מחליקה סביב מותניו, כמו קיסוס, הוא חושב ונופל אחורה, אל תוך חיבוק של קיסוס, עם כתר קוצים.

* * *

אחר צהריים אחד סיריוס מוצא מעגלים מצוירים בחול. הוא מנסה לקרוא אותם, אך מגלה שאינו יכול. אולי אלה תנועות של נחש, הוא חושב, ומעביר את ידו מעל החול. השמש שוקעת מעבר לסלעים, צללים מציירים את המילים הכתובות בחול. כמו עטו של רמוס מעל לדף הנייר. ("הו סיריוס, ניסיתי למצוא אותך....").

* * *

הוא מתעורר ורואה את בלאטריקס עומדת ליד החלון, הצל שלה מעיב על שמש אדומה שזורחת בחוץ. סיריוס מבחין שהקירות של החדר צבועים בצבע ירוק כמו של תפוח. הצבע מתקלף כמו עורה של אישה זקנה שבילתה יותר מדי שנים בשמש האכזרית.

פרח נופל מאצבעותיה וסיריוס מבחין שהצבע נצמד לרגליה היחפות. (הוא נזכר לפתע: מקלף תפוחים, הצבע הירוק החומצי של הקליפה יורד, לעבר הצלחת. התפוח נחשף בידיו של רמוס, בין אצבעותיו הארוכות, בשר לבן ומתוק נחשף מתחת לקליפה. גרעיני תפוח מפוזרים על הרצפה, וחולצתו הלבנה של רמוס פתוחה מעט, חושפת בשר לבן כשל התפוח).

"בלאטריקס – " הוא מנסה לומר, אך מוצא שקולו שקט מדי.

היא פונה בחדות ומתקרבת, מותנייה זזים, צעדיה שקולים.

"שקט," היא אומרת, ונושמת אוויר מלח אל פיו. "שקט, בן דוד." הוא חש את הקסם מתפשט בעורקיו דרך עיניו, שרביטו לא איתו, הוא לא זוכר איפה הניח אותו.

היא מטפסת מעליו, גפיים סביבו; מסבכים אותו בסדינים בדרך שבה עכבישה מסבכת פתיון בין קוריה. הוא מניח יד על גבה, על העור השחום החלק. "פגע בי," היא לוחשת, והוא בתוכה, זרועותיו נכרכות סביבה, כמו מטורף, כמו מכור. הוא חש את שפתיה על צווארו, כל העת גופה רועד, מפתה אותו (כמו שירת סירנה) אל עבר הסלעים.

מאוחר יותר, הוא מתעורר והיא מניחה פיסה של תפוח ירוק על לשונו, "אנחנו יחד. בגוף ובדם." היא לוחשת.

* * *

הוא יודע שהוא שכח משהו. הוא מחפש אותו בעפעפיה הכבדים, בלסת הכבדה שלה, בשערה השחור הסבוך בין אצבעותיו כאשר הוא כמעט מכה אותה בייאוש. הוא מחפש אותו כאשר הוא בוחן את שפתיה כאשר היא מנמנמת, שפתון אדום מרוח על שפתיים דקות. כאשר הוא מביט במראה התלויה לצד המיטה, הוא מגלה שגם שפתיו מכילות עליהן את האדום שלה.

* * *

שעת אחר הצהריים, והאוויר מעורפל, לחות שוהה בו. סיריוס מטושטש. שוכב בין מצעים אדומים כעלי כותרת של פרח, השמיכה מכסה אותו כענפים. הוא מביט אל השמיים ומנסה להפריד את השכבות. את הקסם מהשמיים, מהעננים ומריח המלח הנישא ברוח. הוא תמיד שוכח איפה הוא התחיל. הוא אומר אל האוויר, "אני צריך עזרה". הוא תוהה איפה רמוס, כי רמוס ידע את התשובות. הוא תמיד ידע. ("המלחמה מגיעה סיריוס, אתה לא מבין? המלחמה. אנחנו לא יכולים להיות ככה עכשיו, הדברים משתנים, אנשים משתנים.) רמוס? (אל תבטח בה סיריוס, פשוט אל.)

בלאטריקס עומדת לצידו לפתע. היא כנראה שחתה, שערה השחור הרטוב משתפל במורד גופה. נצמד לקימורי החזה שלה, אל גבה.

היא מרימה יד (צל חד על העשב) וקוטפת פרח יסמין משיח קרוב. היא מכניסה את קצהו לפיה (צוף מתוק כדבש. הו, כה מתוק בצורה חולנית).

"איפה אנחנו בלה?" הוא שומע את קולו, כאילו מהמרחק.

היא מתיישבת על החול לצידו, נותנת לו להיצמד לגופה הרטוב ממי מלח, עד שהיא מכוסה בו.

"אתה לא מזהה את זה?" היא מניחה פרח יסמין בין שפתיו. "זה גן עדן."

היא מחייכת. (,הו, הוא חושב, איך היא מחייכת.)

* * *

אחר צהריים אחד, הוא יוצא מהים ומוצא אותה על המיטה. סדינים אדומים סביב ידיה וגופה, כתפיים מעוקלות כמו כנפי דרור, השמש קופחת עליה באור כתום, וגורמת לה להיראות כאילו היא בוערת.

הוא נכנס אליה כה בחוזקה שהוא שוכח מהכל.

* * *

"הו סיריוס," היא צוחקת (כמו אמו), "כל זה היה משחק כה מהנה, לא?"

הוא רוצה להשמיד אותה כאשר היא מוזגת תה קר מחליטת פרחים, היא מוסיפה לזה מעט צוף.

"תה?" היא מציעה, והשמש שוקעת מאחוריה.

לכל דבר שנוגע בלשונו במקום הזה יש את הטעם שלה. הוא לא יכול לזכור.

* * *

הוא מתעורר לגלי לחות, הסדינים דבוקים לעורו והוא לבד. הוא יכול להריח סיגליות (קטופות, נחות באגרטל חום בפינה), עשב ים נרקב (נסחף אל החוף ונזנח לאחר הסערה) ומנגו (קליפה מקולפת והפרי הוזנח לזבובים). סיריוס מכיר את הדברים האלה. הוא זוכר אותם. הוא זוכר אותה עוזבת לאור שברירי של ירח.

הוא רועד, ומקיא אל מעבר לצד של המיטה, דמעות מלוחות יורדות על לחיו. שריריו דואבים כאילו היה קשור בחבלים, הוא רועד ומתחיל להבין שהמקום הזה לא אמיתי בכלל. הכל קסם. וילון של קסם – חוטיו מתחילים להיפרם.

הוא מנסה לנשום אך מה שהוא מריח זה אותה – אותם – על הסדינים. הוא רועד שוב ומאבד הכרה, לחיו נחות אל הסדינים האדומים המוארים באור הבוקר.

* * *

השעה היא שעת בוקר (עדיין? שוב?) כשהיא חוזרת. יד אחד צמודה לזרועה השמאלית לאזור בו סימן שחור מכסה את עורה (כמו תפוח ירוק שרוף) ושפתיה מדממות.

"כמה זמן," הוא אומר, שונא את העובדה שקולו נשמע כמו סירה שהתנפצה על הסלעים, אבל ראשו כואב ומייחל לתשובות וצלילות.

היא מחייכת (כן, הוא חושב, היא עוד מחייכת).

"סיריוס, יקירי." גלימתה קרועה, הבד נופל כמו דיו שחור על גופה, צורה מושחתת של ונוס.

הוא מניף את שרביטו והיא נזרקת אל הקיר הקרוב.

"כבר כמה זמן?"

"מספיק זמן, יקירי. היית צריך לספור את השקיעות. אתה לא זוכר?"

"מה זה המקום הזה בלאטריקס? מה לעזאזל – " הוא יורה לעברה בשנאה. "מה לעזאזל עשית לי?"

היא נושכת קוץ, ידיה רועדות במקצת, הגולגולת על זרועה שחורה כמו השמיים לאחר השקיעה. "זה לא משנה בכל מקרה, סיריוס היקר, זה הכל משחק."

"איפה אנחנו?"

היא מושכת בכתפיה ומניפה את שרביטה בעצלות. החדר רועד, ריח עשב הים הנתלה באוויר כמו ונקרע. כמו סיגר ששורף וילון. האור נדלק ונכבה, הקירות הירוקים נעלמים ומפנים מקומם לעץ כהה. קירות, ריח של ריקבון, החול נעלם מתחת לרגליו והופך לשטיח מהודר וישן. בחוץ – הנוף של הצמחייה הפראית ורצועת החוף נמוגים למראה מלוכלך של פרברי עיר.

הצלילים מכים בו, מהדהדים באוזניו, שפתיו יבשות, ברכיו מכות ברצפה – בחוזקה, בחילה מכה בו בגלים כאשר הקסם מסתובב סביבו, דרכו, והוא חושב שזה, זהו טירוף אמיתי.

פוחלצי גמדוני בית על הקירות, וחושך. ואז, שקט.

בלאטריקס מגחכת בלעג מעליו. "איך ההרגשה להיות בבית, סיריוס?"

"איפה רמוס?" היא תופסת אותו בשערו ומנשקת אותו, על שפתיה הוא יכול לטעום תפוחים ירוקים.

"אתה באמת לא זוכר, נכון? הוא היה פה במשך זמן די רב." קולה מתוק. "דפק על הדלת, יצר מהומה נוראית. הוא הפסיק לבוא לאחרונה. המלחמה והכל...אומרים שהוא הלך לדבר עם אנשי הזאב, אתה יודע. די מזעזע."

סיריוס חש את לסתו רועדת והוא לא יכול לנשום כי הוא שומע רק את קולו של רמוס (אל תבטח בה סיריוס – זה הכל רק טריק, מי שאתה משנה במלחמה – ועם כמה שאתה אוהב להתכחש לכך אתה באמת בן בלק – סיריוס – אל-)

בלאטריקס מציעה לו מחווה, היא רוכנת לצידו. גפיה שחומים כמו ענפים רטובים מהגשם. ואז, היא נעלמת, גלימה שחורה מרשרשת במסדרון העגמומי.

סיריוס יושב הרבה זמן בחדר בכיכר גרימולד. כשהוא חוזר לדירה הישנה שלו (שלהם), העולם השתנה, המלחמה התחילה, ורמוס, רמוס הלך.

השמש שוקעת.

~*~