"אלקוולונדה"

פאנפיק פרי עטה של Laledhel



 

 

 הדבר שירדוף אותו כל ימיו, זאת ידע, היה הריח.

 

פעם, הייתה גאווה זורחת על מגדליה של עיר הנמל אלקלונדה, פעם היה לובן טהור במימיה ואור בעיני אנשיה, פעם השתרעה לאורך החוף ושאפה אל הכוכבים. פעם הייתה עוד תהילה באלקוולונדה, וצחוקם של ילדים ושיריהם של המאושרים.

 

פעם, היו חלומות באלקוולונדה, לפני קטל השארים.

 

כעת בגופתה המושחרת והמגופרת, המנותצת והדוממת של אלקוולונדה, מגלור מספר הסיפורים, בנו של פיאנור יוצר הסילמרילים ומחריב נמל הברבורים, עמד וניסה לנשום.

 

נדרש לכך מאמץ: קל יותר כשעצם את עיניו וכיסה את עצמו בעיוורון, חירשות ואי המודעות. האויר התחמם משאריות השריפות, ועשן השתרך לאיטו מהספינות הלבנות האהובות. הוא שרף את גרונו והעלה דמעות בעיניו.

 

הוא מחה את הדמעות והביט על פני העיר החרבה במבט צלול.

 

לא היה דבר לראותו פרט להריסות, דבר פרט להריסות אלקוולונדה, שנראו מהלך מילים רבים, הקירות החרוכים והנתוצים החוסמים את מראה הים, ניצבים כנגד השמיים כמו שפתיו של להב שבור. עשן עלה ממאה מקומות שונים, בחלקם עמד עוד הניצוץ האדום של אש הטירוף שהביאו עמם קוטלי השארים. באחרים, לא נותר דבר מלבד עמודי העשן, העולים בזעקה דוממת אל הרקיע השוקט.

 

לא היה כל קול באלקולונדה הריקה, אפילו לא זעקות השחפים, בוודאי שלא זעקות העלפים.

 

מגלור עצם את עיניו והטיל לאחור את ראשו, מנסה לנשום.

 

האויר הצחין מניחוחו המשכר של ההרס, של זכוכית שבורה ומתכת מנסה, של עץ בוער ומשהו אחר, בוער, משהו שעליו לא רצה לחשוב. התערבו בו אפר והרוחות הקלות מואלינור, המביאות את ריח הפרחים והגשם, ומהחוף שבמרחק, ריחות האישים הנבנות בעוד קוטלי השארים מתכוננים לנוח זמן מה.

 

כשפקח את עיניו הוא ראה את השמיים הכחולים, צבע מוזר שעדיין לא היה רגיל אליו. הוא ניצב כהה אל מול חורבות אלקוולונדה, והשמש זרחה בגובהה באורו של לאורלין, בהירה כסילמריל.

 

לאט לאט, החל מגלור ללכת ברחובותיה הריקים של אלקוולונדה, נמל הברבורים.

 

הנה כאן קיר שעמד פעם איתן, מתנוסס אל מול השמיים שהאורו פעם באור רך ועדין יותר, ניצחי וגאה כבוניו, אפור כמו הים האדיר. פעם ניבנה כדי שיחזיק מעמד, נבנה בידיים אוהבות, וצמחים קטנים כיסו אותו, ומאחוריו היה מישהו שחי, מישהו ששר ושיחק ובנה, וכתב ספרים. מגלור יכל להריח את הנייר השרוף.

 

ומשהו אחר, משהו שניסה לקבור.

 

הוא בעט בפינת הקיר, שרופה כעת ומתפוררת, שתקרוס בקרוב ותקבור תחתיה את הזכרונות. אבנים קטנות נפלו ואז גדולות יותר, ואז בשאון רב הקיר כולו קרס ארצה. לא היה מאחוריו דבר: דבר לא נותר פרט לקיר, הקיר המתריס.

 

הוא נדד משם הלאה.

 

הוא הביט מעלה: פעם היו מגדלים, ובכל מגדל, מישהו צפה אל עבר הים ושר אליו שירים. והים ענה בשירים משלו, חרוזים אלמוניים על ארץ רחוקה ואפלה ומופלאה. פעם היו אגדות, ושאלות שנשאלו וסיפורים שסופרו בתשובה, ותשוקה להפליג הרחק פעם, לראות מה נמצא שם מעבר.

 

לא עמדו עוד מגדלים גאים באלקוולונדה, ואיש לא ישיר עוד מהם אל הים, לעולם לא עוד, ולא אל המרחב הפתוח בואכה אמאן, משם הגיעו קוטלי השארים.

 

הוא כרע ברך תחת מגדל ולצד ערימה של שברי זכוכית. פזורים על האדמה השחורה, השרופה, הם היו למראות זעירות, המציגות את העיר שהייתה פעם כה פלאית. הוא יכל לראות בהם את תמונתו כמו צל, נופלת על פני התמונה שנראתה כמעט מתנשמת, נאבקת לשמר משהו שלא היה עוד.

 

באויר עמד ריח של זכוכית מותכת, ומשהו אחר.

 

מגלור חייך חיוך שהיה מריר ועקום, ומלא הדרת קודש תמימה.

 

הוא קם והביט על עבר הריסות אלקוולונדה, נמל הברבורים.

 

כנגד קו החוף שכבו כמה מהספינות הלבנות, גופיהן מלאי החן, כנפי העץ שלהן חרוכים ושבורים במקומות שונים, כמו עצמותיהן החלולות של ציפורים או כמו ציץ עץ צומח. בכל מקום היו הריסות לבנות, והריסות שחורות, ואלפי גוונים שונים של אפור, תלוי כמה התקרבה האש.

 

ברבורים מתים שכבו על חופי אלקוולונדה.

 

ומגלור חייך, המום מעוצם האימה.

 

הוא הפנה אליהם את גבו והלך במורד רחוב.

 

סדנאות עמדו פעם באלקוולונדה, ובתים נאים רבים, וגנים וחצרות. ועצים שרופים עמדו עדיין ברחובות, מצבות משונות, שחורים ועירומים אך עומדים, חיים ולא חיים, כמו אצבעות המחוות מעלה בהאשמה. היו פעם פרחים באלקוולונדה, שטופחו באהבה, וכעת נרמסו ונמעכו, צבעיהם הרבים מתערבבים יחדיו, פולשים אחד אל תוך השני כמו הדם והאפר והמים שעל האדמה. היה פעם אויר צח באלקוולונדה, ורוח הים.

 

האויר היה מלא ריח מלח וריקבון ושריפת צמחים חיים, ומשהו אחר.

 

פרחים רמוסים, דפים שנקרעו מספר ופיסות בגדים מילאו את רחובות אלקוולונדה כמעין שטיח, מגינים על האדמה שמתחת מרגליהם הגסות של קוטלי האשרים. כל זה, למרות שהאדמה לא ספגה לתוכה דבר פרט לדמם של אלו שאהבו אותה.

 

ומגלור חייך למחשבה, שנראתה לו נכונה, איכשהו.

 

היו פעם חיים באלקוולונדה. היו פעם עלפים ברחובות, עשרות, מאות והמונים.

 

לבדו צעד ברחובות הריקים, הדוממים של אלקוולונדה.

 

צבא קוטלי השארים לא היו שם עוד, עזבו את העיר המעונה במהרה כדי לאכול ולנוח ולהכין את עצמם לשאר המסע לארדה. בקרוב יעזבו, מותירים את החופים האלו מאחוריהם לעד, מודעים היטב לכך שלא יוכלו לחזור. הם יותירו מאחוריהם סיפורים ושירים ואגדות בטיריון, לחישות זעירות שישמעו לאורך עידנים לאין מספר. ואלו יתנו אלמוות לאלקוולונדה, יתנו לה את הנצח שנלקח מאנשיה, אפילו בעוד הקירות הללו הופכים לאבק, והגשם שוטף את הדם, והאויר מתנקה שוב.

 

לעת עתה, הוא התענג על המראה, בדרך כואבת: התענג על חן ההרס, על זכרונות להט הקרב, על תחושת העוצמה.

 

מגלור צעד במורד רחובותיה של אלקוולונדה, ושר שיר על אומץ ליבם של מגיני העיר, שלעולם לא היה נגלה במלוא תהילתו לולא קטל השארים.

 

הוא שר שירים על הזכוכית השבורה, על יופיין של הספינות החרבות, יופי נשגב ומשלהב כל כך שהיה ראוי למות ולהרוג למענו. הוא שר שירים, עצובים ומלאי געגועים, על המגדלים השבורים וכל אלו שלעולם לא יביטו עוד אל הים. הוא שר על הקיר המתמוטט, על איך יעמוד לנצח, כפי שתעמוד העיר הריקה, עדות דוממת, אוירה מלא ריח דם, מלח, עשן ודמעות.

 

ומשהו אחר.

 

כך שר עד שכילה את קולו, ונשם עמוקות, והריח את בשר העלפים הנשרף.

 

הוא צנח על ברכיו מסוחרר ומוכה בחילה, לרגע מקווה להקיא, מתפלל שיאבד את הכרתו. אך האפלה המבורכת לא באה ולקחה אותו עד שהכל ייגמר, ולא הסתירה את יופי ההריסות.

 

ממצמץ בעיניו, הוא הביט מעלה. מעליו עמד מייד'רוס, מביט בו בהבעה מוזרה. הוא כרע במהירות לצד אחיו לתמוך בו עד שמגלור הצליח שוב לנשום, ממלמל מילות נחמה שקטות.

 

"כמובן, אני מבין... קל הרבה יותר, בלהט הקרב... כולנו מרגישים כך, אך אנו יודעים שלא הייתה ברירה... כמה נורא שזה נראה כעת..."

 

מגלור השתנק. נורא? האם זאת הייתה המילה אחריה חיפש בהריסות?

 

"לא," הוא התנשם. "לא, זה נפלא...!"

 

למרות זאת, היה חייב להישען על אחיו כשקמו שניהם על רגליהם, עושים את דרכם לאיטם דרך חורבות אלקוולונדה ובחזרה למחנה קוטלי השארים. ריח הבשר החרוך עמד כבד באויר, מסתיר את כל השאר. ריח הניצחון והמאבק האצילי, ריח המוות מלא התהילה והתקווה האיתנה. הם עברו בין ההריסות בעיניים פקוחות, והמראות היו יפיפיים כולם כאחד, יפים כזעם הקרב. בדרכם שלהם, דרכם הנוראה שלהם, הם היו יפים בהרבה משלוותה האבודה של אלקוולונדה, יפים בהרבה מהשיגרה העצלה, הימים המסודרים, החולפים במהירות. הם ייזכרו לנצח, בהוד קודש או באימה. אלמוות ניתן לאלקוולונדה, העיר שקמה כנגד קוטלי השארים.

 

במחנה, מייד'רוס הניח לאחיו ליד האש וישב לצידו בדממה, מתבונן בים. הם לא החליפו מילה, אך הייתה מעין הבנה ביניהם. במקום כלשהו ביניהם, הזכרונות נותרו, ויוותרו לנצח, משהו שהיה ראוי לזכור אותו.

 

הם התבוננו על פני המחנה, צופים בקוטלי השארים מתקבצים יחדיו בדממה קפואה שעטפה את כולם. רובם לא חזרו להתבונן בהריסות. אולי פחדו שמשהו ישתנה בבושתם.

 

אך היה אחד שעמד רחוק מהם, מתעלם מהם לחלוטין, ונראה שרק שני האחים ראו זאת. על חולותיה הזהובים-אדומים של אמאן עמד פיאנור החרש-אמן, מתבונן בים ומעבר לו. הם לא יכלו לראות את הבעת פניו, אך הם ראו את עמידתו – הייתה בה גאווה, וסוג של סיפוק.

 

"על זה יכתבו שירים יפים בהרבה מעל ימיה המאושרים של טיריון," אמר לים הדומם לבדו, ולא הוסיף.