"א(ב)גדה"

סיפור פנטזיה מקורי פרי עטה של הדס משגב (סקיפי)

 

 

 

 

אפור הערב נמס אל הגלים העכורים, עמומים מאצות ומאפר. האדום ממערב גווע לאטו, מבליח בהבהובים בהולים, כואבים, מפזר זהרורים על פני האדוות השקטות. המים היו חמים עדיין, ולא רק מהשמש השוקעת. זעקות רחוקות התערבבו וגוועו בשירה המתוקה, השקטה, ההורגת, שירת הסירנות שהפכה לקינה ואז לשאגות ניצחון, וברכה לאלים על השלל.
בין הגלים צפה חבית. זו היתה חבית ישנה, רקובה. קרשיה היו מתחילים להתפורר, אולי, לו היתה מתייבשת; אך המים המתקררים עטפו אותה בחיבוק עכור, מנפחים את העץ החורק. סביב החבית היה כרוך חבל. את החבל לפתו שתי ידיים קטנות, מלוכלכות, שהיו אדומות כעת ופצועות מהמים המלוחים.
גבוה מעל החבית ריחף שחף, לבן ובודד. הוא היה מלוכלך ורעב, ויותר מכל רצה לחזור אל החוף לשנת לילה. הוא פער את מקורו וצעק בזעם אל הילדה, דורש ממנה להתקדם מהר יותר, ומהחבית המטלטלת - להיפלט כבר אל החוף. "היא עושה כמיטב יכולתה, אתה יודע." ציינה הזקנה בחיוך. "צרחות לא יועילו. שמור אותן לסרטנים." היא נכנסה אל הגלים, הנמוכים כעת. מדשדשת במים ובאצות, ניתקה את הילדה הקטנה - כמעט חסרת הכרה כעת - מהחבית. היא גררה אותה בתוך המים, מברכת על כך ששקלה כה מעט. השחף התעופף אחריה לכל אורך הדרך, במעגלים גבוהים, עצבניים. כשהגיעה הזקנה למערה בין סלעי הגיר, הרחוקה ביותר מן הגאות שניתן היה למצוא – פלט השחף צווחה חדה, הסתובב והבזיק אל צוק המושבה שלו. הזקנה חייכה, והחלה להפוך בגחלים הכבויות למחצה. במערב, כבה האדום ללילה, והזעקות פסקו.

 


* * *


דעיכת הגחלים וקול האפר הנופל טלטלו אותה לערות. היא שכבה על קרקע חולית, זרועת אבנים. את התקרה לא הצליחה לראות. האש רחשה עדיין, בקושי, בעצים הלחים, ולעשן המסתלסל היה ריח מתוק להפתיע. על האבן מולה ישבה אישה זקנה.
הילדה התרוממה במהירות לישיבה, אומדת את המרחק בינה לבין האור האפור שהיה הבוקר שבחוץ. הזקנה חייכה, ואור הגחלים הגוועות נצץ על שיניה הלבנות. "שכבי בשקט," אמרה. "אני לא אפגע בך." הילדה צייתה; אין טעם להתנגד כשאתה שבוי, את זה למדה כבר מזמן. "את רוצה לאכול?" שאלה הזקנה. הילדה הנידה בראשה לשלילה, והתרוממה על מרפקיה. "אני רוצה הביתה," אמרה חלושות.
"
ומה תגידו לזה?" הזקנה פרצה בצחוק. אחר הרצינו פניה. "אבל זה בלתי אפשרי. את חייבת להישאר כאן. אני חייבת שמישהו יוציא את החזירים שלי למרעה." הילדה פתחה את פיה למחות, אולי, או לפרוץ בבכי; אז התחרטה, כנראה, ושאלה: "ואחר כך תתני לי לחזור הביתה?" היתה שתיקה, שהופרעה רק על ידי הגלים המכים בסלעים; הים שב למקומו כעת, והגאות הותירה על החוף שברי קרשים ופיסות בד קרועות.
"
זה תלוי," אמרה הזקנה בשקט. "תצטרכי להיות ילדה טובה ולעבוד קשה. את תנקי, תכבסי ותבשלי לי אוכל. את תוציאי את החזירים יום יום למרעה. את תעמדי בראש הצוק ותנופפי לספינות החולפות. את תשבי למרגלותיי בלילות ותאזיני לסיפורים שאספר לך..."
חיוך הבזיק על פניה המלוכלכות של הילדה. "ואז אוכל לחזור הביתה?" הזקנה הביטה בה זמן מה, שותקת. לבסוף אמרה, קולה השקט כמו מחייך באור העמום: "ולבסוף, תבצעי עבורי שירות אחרון, ילדה. ואז תוכלי לשוב הביתה." זמן מה ישבו השתיים בדממה. קרני שמש ראשונות חדרו לתוך המערה, מאירות את החול הזהוב והלח בכניסה.
"
טוב," אמרה הילדה במה שנחשב, לדעתה, לאומץ. "אני אשרת אותך ואאזין לך. ואהיה ילדה טובה, אני מבטיחה – למרות שאינני מחבבת חזירים." והשתיים יצאו מהמערה; ומדדות על החול הרך, הבוגדני, עשו את דרכן אל היער שעל הגבעות הרחוקות, אל בקתתה של הזקנה.

 


* * *

ימי האביב הארוכים רדפו זה את זה, זהים וחמימים ושטופי רוחות. הילדה הקטנה היתה מבשלת, מכבסת ומנקה את הבקתה הקטנה, בה חיו כעת שתיהן. בימים היתה עובדת, ובלילות מאזינה לסיפוריה של הזקנה – סיפורים על דם ועל כשפים ועל מקומות רחוקים ששמם נשכח לפני דורות, ועל גורל ומילים מתות.
כל יום היתה הילדה יוצאת לרעות את החזירים על הגבעות הנמוכות. היו אלה חזירים נמוכים וחומים, עיניהם גדולות ועצובות, ושטופות דם מהרוח הנושכת. הם היו מתגלגלים בעשב הכהה, חופרים באדמה הלחה, המלוחה, וישנים באור השמש. הילדה הקטנה היתה צופה בהם, ולפעמים היתה שרה להם או מתגלגלת עמם בעשב. אחר כך היתה הילדה הקטנה עולה לצוקים עם חזיריה, מתבוננת הרחק למערב, לאופק הריק מספינות. "יום אחד תבוא ספינה," לחשה לה הזקנה בלילות המתקצרים. "יום אחד תבוא ספינה, ואנשיה ירדו אל החוף, כהים וחלשים מצמא ורעב..." ואז שתיהן היו שותקות, והחזירים, שישנו עמן על רצפת הבקתה, היו צונפים בעצב ומתקרבים זה לזה.
לפעמים היתה הילדה חושבת על הבית, עמום ורחוק. היא זכרה ירוק ולבן וזהוב, והרים מושלגים בחורף, ונחלי קרח ותותי בר. לעתים היתה נזכרת בקולות ששם – כינורות וחלילים, ומקהלות שקטות שרות שירי ערש. כשהיתה הרוח נושבת מן הים, היתה הילדה הקטנה יכולה להריח חלב וגחלים חמות, ואז היתה בוכה ולא יודעת למה. כשבכתה, היתה הזקנה מחבקת אותה ומדברת אליה בשפה ההיא, הזרה והקשה, שפה של אנשים מתים.

 


* * *

מפתן הדלת חרק תחת צעדיה, מגפיה משירים שלג מתפורר על הקרשים. החזיר בידיה קרטע והשתנק, עיניו פעורות לרווחה ותמהות. היא הניחה אותו בעדינות על האדמה המושלגת, מהמהמת ברוך. היא ליטפה אותו, פרוותו מחוספסת תחת ידיה ואוזניו משתטחות בעונג. בתנועה מהירה כרתה את ראשו, והרחיקה אותו במהירות כדי שהדם לא יותז עליה. הוא פרפר לרגע, ונדם. בכמה חתכים זריזים היא פשטה את פרוותו. אחר קשרה את רגליו ותלתה אותו הפוך על המסמר בקיר הבקתה. היא נכנסה פנימה, סוגרת את הדלת אחריה. החזירים בהו בה בישנוניות מהרצפה, והיא פשטה את המעיל, הורידה את המגפיים והתכרבלה בחום המלוכלך שלהם. האש תחת הסיר החלוד שבאח הבהבה על הרצפה והקירות. הילדה חשבה שהיא לא מחממת בכלל.
נהמה נשמעה מהמיטה הסמוכה לקיר, בפינה האפלה ביותר של הבקתה. הילדה קמה, הגבירה את האש והדקה את השמיכות סביב הזקנה, שהתחילה להשתעל. הילדה מחתה את הדם מפיה של הזקנה, ממלמלת את המילים של הריפוי, שידעה שלא יועילו. "מה עם בשר?" קרקרה הזקנה, וקולה כנחרות החזירים המפוחדים על בול העץ שבחוץ, ברוח ובשלג.
"
סיימתי, כמעט." אמרה הילדה חרש, תומכת בקושי בזקנה וגוררת אותה לישיבה. היא השליכה לסיר החלוד את פיסות הבשר האחרונות מהפעם הקודמת, והחלה לבחוש באטיות. "היית על הצוק היום?" נחרה הזקנה. הילדה הנהנה. לא היה שם אף אחד; היא תהתה אם האנשים הזרים קפאו גם הם ברוחות שנשאו קרח מההרים הרחוקים, שם בספינותיהם החבוטות. היא לא זכרה דבר, כעת, על הארצות הירוקות שמעבר לגלים הכהים; כל שידעה היה האי על חולותיו הלוחשים עם הרוח, הצוק הקשה, הלועג לגלים, הבקתה הרקובה, המתמוטטת, והאישה הזקנה שעמדה למות.
"
עני לי," נהמה הזקנה, זועפת. הילדה הקטנה, שנזכרה כי הזקנה כבר לא יכולה לשמוע את הקולות שבתוכה כבעבר, פתחה בדקלום הקבוע, אודות הצוק והגלים והאופק הריק מלבד ערפל. "החזירים הולכים ומתים, בזה אחר זה..." השתעלה הזקנה, והילדה שתקה ולא אמרה שהרי הן חייבות לאכול משהו. המרק היה מוכן כעת, והילדה האכילה את הזקנה בכף חלודה שמצאה פעם, מזמן, על החוף. היא ידעה שמצאה אותה, אולם לא היתה יכולה לזכור מתי. התבשיל טפטף על סנטרה של הזקנה, וכשהשתעלה נתזו על הילדה ועל החזירים פיסות בשר קטנות. החזירים נרתעו ונדחקו זה אל זה, מייבבים חרש עם הרוח הבוכה שבחוץ, מכה על הקירות העקומים.


* * *

פתח הדלת הואפל כשהדמות הקטנה נכנסה פנימה. בידיה נשאה את בול העץ שעמד בחוץ, מבוקע כעת לגזירים ארוכים ודקים, מוכתמים בדם קרוש. היא לבתה את האש, מזמזמת את המילים – המילים היו כל כך קלות כעת, שרות עצמן במחשבותיה, עוטפות ומנחמות כידיה של הזקנה שלא הצליחו לחבק אותה עוד. הנערה פילסה את דרכה למיטה בין העצמות היבשות, המגורמות, וזכרה את עיניהם העצובות של החזירים. השיר שלימדה אותה הזקנה לשיר לחזירים הדהד במחשבתה, והעלה בה ריח של עשב חם ושל שמש על הגלים. לא היו חזירים כעת.
צהובה ומקומטת, בתוך אפלת השמיכות המצחינות מזיעה ומחלה, שכבה הזקנה. היא היתה מתה כבר כמה שעות, ידעה הנערה, והריח הלך והחריף, עד שהעלה דמעות בעיניה. זמן מה בכתה בדממה החשוכה – על הרעב, על הזקנה, על החזירים, על השחפים ששוב החלו לרחף נמוך מעל הבקתה, עיניהם פעורות ומבוהלות. כשסיימה לבכות, גרפה הנערה את האפר ושפשפה את הרצפה בשלג. אחר כך לבתה את האש, ושבה אל המיטה. הגופה היתה קרה וקשה כעת, עיניה הפקוחות קרות ומזוגגות כמו השלג על החלונות. הילדה כרעה לצד המיטה בעודה ממלמלת את המילים האחרונות שלימדה אותה הזקנה – השירות האחרון, שיקנה סוף סוף את חירותה. היא מחתה את הדמעות והזיעה הקרה מפניה, מורחת אותן בלכלוך. ואז הרכינה את ראשה, והתחילה לאכול.

 


* * *

קולות התופים העירו אותה משנתה. הלילות שבו והתקצרו, כעת, והרוח האביבית היתה משחקת בין העננים והחול. יום יום היתה יוצאת אל ראש הצוק הגבוה, מביטה אל האופק. הערפילים היו מתפזרים עתה לעתים קרובות יותר, ובימים בהירים היתה מטביעה את עצמה בכחול הכהה ומאזינה לשירת השחפים.
רועדת, קפצה כעת על רגליה. היא הותירה את הדלת פתוחה אחריה – לא היה צורך לסגור אותה, כיוון שכבר לא היו חזירים. היא רצה, רגליה קלות, כל הדרך מהיער אל החוף, אל המחבוא בין סלעי הגיר. היא זכרה היטב היכן היתה המערה, אף שלא ביקרה שם מאז היום בו נפלטה אל החוף. האנשים חתרו לחוף בסירותיהם הקטנות, והיא היתה יכולה לראות את התקווה מפציעה על פניהם הסחופות. כנראה שהו זמן רב על המים, חשבה. היא לקחה נשימה עמוקה, משננת בראשה שוב ושוב את המנגינה ואת המילים שידעה כבר בעל פה. ואז יצאה אל החוף.
"
שלום," אמר לה האיש הגבוה, הכהה, קופץ מתוך סירתו הקטנה ומדדה לעברה בגלים הרדודים. היא חייכה אליו, ולא אמרה דבר. השחפים והרוח באו כעת לעזרתה, מקיפים ונושפים בשערה, והאנשים הזרים הביטו בה בפליאה והתפעלות. "שלום," אמרה בקול נמוך, מחייכת, מרוצה מכך שזכרה את שפתם. האיש הגבוה הבזיק לעברה חיוך, וסימן לחותרים בשאר הספינות, צועק להם משהו כל כך מהר שלא הצליחה להבין. אבל זה לא היה ממש משנה. היא הנידה לעומתם בראשה, סימנה להם לבוא בעקבותיה.
"
תני לנו אוכל," ביקש הזר, כהה וחלש. "תני לנו מים. אנחנו מפליגים זה חודשים רבים..." היא המשיכה לשתוק, מחייכת. אחר הסתובבה, פוסעת באטיות על החול הזהוב, אל היער. השחפים ריחפו בעקבותיה, כנפיהם מכתירות אותה במעוף מבוהל. הזרים צעדו בעקבותיה, כבולים על ידי המילה האחת בה ברכה אותם. ברכות החלה לשיר, לבסוף; המילים המוכרות, הישנות שהיתה שרה על הגבעות הנמוכות, כשחפרו החזירים באדמה הלחה פרצו מתוך פיה, שקטות ומוקפדות. דלת הבקתה היתה פתוחה כשם שהשאירה אותה, וזה היה טוב; היא לא היתה בטוחה ביכולתה לשמור את הכישוף כשידיה עסוקות בדברים אחרים. עדיין לא. היא ניצבה לצד הדלת, שרה שוב ושוב את המנגינה הפשוטה, קולה עמוק וקטיפתי ועצוב, ממתינה שכולם ייכנסו פנימה. ואז, כשאחרון החזירים היה בפנים, כשהחלו השאלות המופתעות, המבוהלות, שהתחלפו בנחירות ויבבות – נכנסה הביתה וסגרה את הדלת.