אינדקס
הפארודיות של המגדל הלבן
"המסע
אל האושר", פרי עטה של אורית בן-חמו
פרק שני:
על זומבים פוסט-מודרניים
אקדמה:
שלום לכולם! 
קודם קל, לפני שאני יעבור לדברים השמכים, אני חייבת לומר, שאני
מה-זה-הייתי מזועזאת מהמחכר שהתפרסם השבוע,
שאמר ששליש מהילדים אין להם הבנת נקרע. עצוב, לא? 
אבל מצד שני אני טמיד אומרת
לעצמי: לא כולם יחולים להיות חכמים וקולים כמוך, אוריתוש. זה גם למה, אני מקבלת
הרבה שעות האשרה מויוה ומערוץ הקניות. זה-מה-זה נותן עוצר מילים טוב.
אז אכשיו לעניינים יותר שמחים 
. אפילו
מאד שמחים 
אז השבוע, אני שוב הייתי בפאולה
של הצופים, ובסוף, בזמן שכולם שרו שירים אמוקים מאד כמו "היי-במבה-היי"
ו"הצופים החי-החי",ואני חיקיתי לאבא שיחזור מפגישה של הקשת המזרכית
הדמוקרתית, אז אני הבאתי מחברת, ונחשו מה? קטבתי עוד פרק בסיפור הפוסט-טולקינאיי
שלי! 
רוצים
לשמוע? אז הנה:
והנה הפרק אצמו
"היה זה יום יפה, למרות שהיה סגרירי וגשום, ואננים
אפורים המתירו גשם על הארץ היפה. באותו זמן, ישבה כל חבורת הגיבורים לנוח מהמסא,
במזללה אתיקת יומין אשר שמה "דה עגל אנד דה צ'ייפס" ואכלו פלאפל עם הרבה
חריף.
"כמה קול להיות גיבורים כמו פרודו ובטמן ורידג' " אמר פלבלומיר, כאשר
אוריק לקרבו עוד כדור פלאפל עסיסי ונותף שמן.
"אך עלינו להזהר, אמיגוס" ענה מאומיר בן באומיר בפה מלא "כי סכנות
רבות עוד עורבות לפנינו".
ולאומת זאת, איגנסיון אשר הביט סביב, ראה והנה גבירה יפה אחת יושבת ליד הבר,
ומטייפחת חרישית-חרישית-חרישית אל תוך הבורגר הקפול שלה, וכבר סביב הדלפק היתה שלולית
מה-זה-עצובה של דמעות. לא חיקה איגנסיון אף לא רגע, וניגש אל הגבירה העצובה (ובדרך
קמובן חשף את השרירים הנפלאים שלו, ועשה פוזה מה-זה-שיקית בשער הבלונדי המתוק שלו,
שהיה כמו של סבא של סבא של סבא של סבא (וכך אלאה) שלו, שהיה לגולאס החתיך).
"אז מה, צ'יקיטה-בייבי?" שאל
איגנסיון באבירות מרובה "רואה אנוחי כי נצר אינך ליפות באלמות המערב האתיק,
וליפות בדוגמניות ארוץ האופנה. ומדוע נעצבת כה על ליבך? התרצי כי אזמינך להופעה של
להקת "סטינקי והבצלים" בכדי להתיב את רוחך?"
בחתה הצ'יקיטה הנאה ואמרה:
"לא, עלופי. כי אנוכי ברוקוון,
נסיכת ארץ הענברים המנצנצנים. עבל סטפניאל המרשעת גרשה אותי מהתירה שלי, וביטלה את
כל-כל-כל-כל זחויות האדם, ועשתה שם הרבה-הרבה-הרבה קיפוח. אבל עם גיבור כמותך,
שרואה אני את גבורת לגולאס השעיר מבצבצת מנשימתו יאזור לי, אהיה מאד-מאד-מאד שמחה,
ואעשה איתך חתונה כמו בהוליווד.
אבל באוטו הרגע, נפרצה הדלת, ופנימה
נכנסו המון זומבים שסטפניאל המרשעת אשתה בביצות המתות, והם היו רעים, והיו להם
שיניים גדולות ומלאות באצות רכובות, וכל אחד מהם היה לו ציפורניים כסומות, וגם
אקדח אותומטי, וכל אחד אחד מהם גם היה מסריח כמעת כמו השווארמה ב"מפגש
מושון".
"אכשיו אתם מתים, מוצ'צ'וס" צחקו הזומבים, כאשר הטנודדו אל עבר החבורה.
"האח!" קרא מאומיר בן-באומיר
"כי אנדוריל התובה לא תושיע אותנו הפעם, כי בזמן בו התענגתי על מנת פלאפל, בא
אחד ממרגליה המרושאים וקלקל לה את הבתריות.
הזומבים צחקו והתקרבו עוד יותר (יו, איזה מתח 
, כמעת
בכיתי כשקתבתי את זה).
"אל יאוש, אמיגוס" אמר טר-פרז,
וזקר את ציצתו החטרנית. אוד הוא מדבר, וכבר ניגש בעומץ אל הזומבים.
"תראו, חברה" אמר "טחשבו
על זה כמו שלימדו אותי במגמת אומנות... על הצד הפוסת-מודרניסטי ונאו-חולדאיסתי של
כל הדברים הזה. יודע אנוחי, כי יש לכם טולעים רקובות במקום מוח, אבל על זה אמרה
המורה החדשנית והפטוחה שלי לציור, שדווקא בגלל זה אתם יכולים להטנתק מכל המוסכמות
החברטיות, וליצור זוויט ראיה חדשנית וחטרנית – ובכיצור אומנות משובחת! זה כמו אמר
חבר מה-זה טוב שלי, שעשה תמונה מה-זה-חמודה ונועזת מגרוטאות וחריוני היפופוטם, כדי
להראות כחה את הניגוד בין מת לחי ובין חום לקור.
פערו הזומבים את שיניהם הרכובות, ומיד
הסטדרו בשורה, כדי להפוך לתמונה נועזת, חטרנית ופוסט-מודרניסתית. ובינתיים, נמלתה
כל החבורה החוצה מן הדלת האחורית, ואיגנסיון מיער ולקח את ברוקוון.
"יהיה עלינו להגיע אל ריבנדל"
אמר מאומיר בן-באומיר "כי שמה, אולי, ימצא לנו תיקונצ'יק הזוחר את מסורת
אלרונד, אשר יוכל לתקן את חרבי הכסומה".
נו, איך היה? 
