החורף שלנו

פאנפיק הארי פוטר מאת ג'ייד אוקלני

תרגום לעברית: פיקס

שיפ: דראקו מאלפוי/ג`יני וויזלי אזהרה: כולל הרמיוני/הארי.
דירוג:
PG-13
ספוילרים: לארבעת הספרים הראשונים.
טיזר: לבית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות יש סוד - עמוק בתוך חומותיו, שוכנת אגודה עתיקת-יומין של כוח. ג`יני וויזלי רוצה כלום מלבד חברות בה, ואת כל הפריווליגיה שזו תעניק לה. דראקו מאלפוי אוחז את עתידה בידיו, שכן עליה להיצמד לתנאים מסויימים לזמן של חודש יחיד. סופו של החורף מביא עמו צער, אושר ושינוי. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא
כאן.

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה

 

 


פרק עשירי: הדבר ההוא ביער

 

 

"הוא ידע את הדברים הקיימים את הדברים שיהיו ואת הדברים שהיו בעבר" – הומרוס, האיליאדה

 

~~~

 

 

מה אתה שם במזוודה כשאתה יודע שלעולם לא תחזור?

 

במשך עשר הדקות האחרונות, זה הדבר היחידי שהייתי מסוגלת לחשוב עליו. האם לקחת את כל הסוודרים שאמא הכינה עבורי, עם הגימלים הענקיים מקדימה, או האם לקחת רק אחד? את החדש ביותר, כיוון שהוא יחזיק מעמד הכי הרבה זמן, או את הישן ביותר, כיוון שהוא כבר בלוי ונוח? האם לספר לרון שאני עוזבת, או פשוט ללכת, מפני שהוא בטוח ישכנע אותי לא לעשות זאת? האם אני רוצה שמישהו ישכנע אותי לא לעשות זאת?

 

האם אני מוכנה לעולם לא לראות את הוריי שוב? שאמא לעולם לא תאחז בי, או שאבא לעולם לא יגיד בדיוק את הדבר הנכון, בדיוק הזמן הנכון? מה לגבי התאומים? אף אחד מעולם לא גרם לי לצחוק כמו שפרד וג'ורג' גרמו לי. מה אם פתאום אני אשכח איך לצחוק בלי שהם יבצעו תעלולים ויספרו בדיחות ובכלליות יהפכו את החיים לבלגן?

 

לא ראיתי את ביל מזה שנים. ועכשיו, אני גם לעולם לא אראה. קרוב לוודאי שפרסי, פוץ מדהים ככל שיהיה, יבלה שנים בשימוש בקשריו במשרד הקסמים כדי למצוא אותי.

 

צ'רלי הבטיח לתת לי לבוא ולבקר אותו בקיץ אחרי שאני אסיים את הלימודים; אמר שהוא יתן לי שיעור מהיר על טיפול בדרקונים.  סיפר לי שאם ממש יהיה לי מזל, יתכן שאני אפילו אזכה ללטף אחד. אני עדיין יכולה לזכור את הארי נלחם בדרקון בשנה השלישית, כמה אמיץ הוא היה, כמה פחדתי בשבילו.

 

סכנה מתקרבת, משהו גדול, לפי הרמיוני. איך אני יכולה פשוט לנטוש אותם לבד עם זה? הם היו החברים שלי, חבריים אמיתיים, כנים, לא משנה הסיבה שבגללה התחלנו לבלות זמן יחדיו. איך אני אמורה ל

 

 

* * *

 

"מצטערת," אמרה אזרא בשקט. "את עסוקה."

ג'יני הניחה את היומן שלה ואת קולמוס הנוצה שבאמצעותו שרבטה בחיפזון. "זה בסדר," היא השיבה ברכות. "סיימתי. לא ממש הגעתי עם זה לשום מקום, במילא."

"אני כל כך מצטערת," לחשה אזרא. "לא ידעתי... אני נשבעת שלא ידעתי שאת מאוהבת בו."

"אני יודעת," אמרה ג'יני בכנות.

"אף פעם לא רציתי לפגוע בך," המשיכה אזרא. "את היית החברה הראשונה שלי פה."

"את היית החברה הראשונה שלי, נקודה," העירה ג'יני בעצב.

"ג'ין," לחשה אזרא.

"אנחנו בורחים יחד," הודיעה ג'יני לפתע. המילים נשמעו מוזרות כשיצאו מפיה. "אנחנו עוזבים הערב," היא הוסיפה, גורמת לזה להראות אמיתי יותר.

אזרא פתחה וסגרה את פיה, נראית מופתעת. "כמה רומיאו ויוליה מצדכם," היא אמרה לבסוף.

"מי?" שאלה ג'יני.

"כלום," פטרה אזרא בנפנוף יד. "לא חשוב. אני רק מקווה שלא תסיימו כמוהם."

"את לא נראית מרוגזת," אמרה ג'יני בזהירות.

"מרוגזת?" שאלה אזרא, נשמעת מבולבלת. "ג'ין, אם את רצינית, אני ברקיע השביעי. אני מעבר לקשת בענן. זין, אני חופשית."

"אני שמחה שאת שומרת על איפוק," אמרה ג'יני ביובש.

"או זה, או שאבא שלי ימצא מישהו אפילו יותר נתעב מהטרול בשבילי," אמרה אזרא לעצמה.

"הוא לא נתעב," אמרה ג'יני בלהט. "והוא בכלל לא טרול!"

"אלוהים, באמת חטפת את זה קשה, נכון?" ציינה אזרא.

"אני עוזבת את הכל בשבילו," אמרה ג'יני בפשטות. "רק כדי להיות איתו."

"בהצלחה," אמרה אזרא ברכות. "אני באמת מתכוונת לזה. אם את טיפשה מספיק כדי לחשוב שזה הולך לעבוד, את תזדקקי לכל המזל שתוכלי להשיג."

"תודה," לחשה ג'יני. "אני חושבת."

"פשוט היי זהירה, הא?" בקשה אזרא.

מהנהנת, ג'יני נעמדה וחיבקה את חברתה בחוזקה. זו עלולה, ככלות הכל, להיות הפעם האחרונה שהן יראו זו את זו.

"היי שמחה, אזרא," התחננה ג'יני.

"אל תדאגי לי," אמרה אזרא, מתנתקת ממנה בחיוך גנדרני. "ואל תראי כל כך מודאגת בעצמך, גם כן. או שתברחי איתו או שלא. בכל מקרה, הכל יסתדר בסוף, את יודעת?"

"כן," אמרה ג'יני, מנסה לשכנע את עצמה.

"אז," אמרה אזרא, מביטה סביב אל החדר, "מה את אורזת?"

ג'יני נאנקה.

 

 

* * *

 

 

אוויר הלילה היה קר ומריר בעוד ג'יני עשתה את דרכה אל מחוץ לאחת הדלתות המאסיביות של הטירה. על גבה היא נשאה את כל החפצים שהיו בבעלותה, מסודרים בנוחיות בתוך תיק הספרים המתרחב מתמיד של לוטי בלאגרס, מתנת יום הולדת מפרד וג'ורג'. זה היה כבד להחריד, אבל המשמעות הייתה שהיא החזיקה עתה בכל סוודר שאמה אי פעם סרגה עבורה, אפילו באלה שכבר היו קטנים עליה.

מקללת בשקט עקב המשקל, ג'יני שלפה את שרביטה, מלמלה "ווינגארדיום לבאיוסה אינפיניטה," ופלטה אנחה של הקלה כשתיק הספרים ריחף סנטימטרים ספורים מעל מגבה.

עוקבת אחר השביל המוכר לכיוון האגם, ג'יני הרכינה את ראשה כדי לחמוק מהקור החד, הדוקר, משפשפת את כפות ידיה זו בזו, ומייחלת שלא הייתה אורזת את כפפותיה. היא נעצה מבט ברגליה, כל צעד לוקח אותה רחוק יותר מכל דבר שהיא הכירה אי-פעם. כל צעד גם לקח אותה קרוב יותר לדראקו ולכל דבר מרגש שהיא אי-פעם חלמה עליו.

זה היה רומנטי להחריד, היא הסיקה לבסוף, להימלט עם איש מסוכן שמשפחתה לעולם לא תאשר, לחיות רק האחד בשביל השני. זה היה מסוג הסיפורים עליהם נכתבו ספרים. אולי יום אחד היא תכתוב ביוגרפיה, חיי עם בן למשפחת מאלפוי או איך ניסה אביו להרוג אותי...

אולי היא לא תחשוב על ספרים יותר.

 

לאחר כמה דקות נוספת בהן התהלכה בכבדות, היא הבינה שהיא כבר הייתה צריכה להגיע לאגם עד עכשיו. מאלצת את ראשה להתרומם, היא הופתעה להרגיש שהרוח נחלשה. מעיפה מבט סביב, היא ראתה למה – היא הייתה בשולי היער האסור, והעצים גוננו עליה.

מוזר, היא חשבה, בעודה מסתובבת ופונה לכיוון אור הטירה, שבקושי נראה-לעין מאחורי שורות העצים.

היא לא עזבה את השביל לאגם, והשביל הזה לא הוביל לשום מקום ליד היער האסור. לכל הפחות, היא לא חשבה כך.

ענף נשבר סמוך אליה, והיא שמעה קריאה של חיה. ג'יני הסתובבה, אבל לא ראתה דבר. פונה שוב לאחור, היא גילתה שהיא הייתה אפילו עמוק יותר בתוך היער. היא הסתובבה כמה פעמים, מנסה נואשות לאתר את האורות מהטירה, אבל לא היה דבר מלבד חשיכה.

שולפת את שרביטה, ג'יני מלמלה "לומוס," ללא תוצאה. מכה את קצה שרביטה בכף ידה כמה פעמים, ג'יני ניסתה שוב. כלום. אם לחש פשוט כמו לומוס לא פועל, היא חשבה, אני בספק אם הקסם המתביית הזה שעבדתי עליו יועיל יותר.

עדיין, היא החליטה לנסות. היא נופפה בפרק ידה, אבל כשהיא עמדה למלמל את הלחש –

– היא גילתה שידה הייתה ריקה, שרביטה נעלם.

ג'יני נעצה מבט בידה הריקה לרגע, ואז פתחה את פיה וצרחה לעזרה. וודאי מישהו היה חייב לשמוע אותה; האגריד, שהתגורר כל כך קרוב ליער, או אפילו פילץ' שתמיד שוטט בסביבה עם החתולה המחרידה שלו...

קול רשרוש נשמע בשנית, ובעקבותיו משהו שג'יני חשבה שעשוי היה להיות נהמה. מחליטה שלצרוח (ואי לכך, להודיע לכל דבר ששמע אותה על נוכחותה) עלול לא להיות הרעיון הטוב ביותר ככלות הכל, ג'יני החלה לרוץ, קולטת, לבסוף, שמתישהו היא תהיה חייבת לצאת מאחד הצדדים של היער.

ענפי עצים הושטו ופצעו אותה בעודה רצה, מותירים עדויות רכלניות לאירועי הלילה בדמות שריטות על ידיה ועל צדי לחייה. כעבור כמה רגעים, היא הרגישה כאילו הריצה הייתה אינסופית, והיא הייתה חייבת לעצור, נושמת בכבדות. היא החליטה ש – אם היא אי פעם תצא מהיער – היא תתחיל להיות יותר פעילה כך שתוכל לרוץ יותר מחמש דקות בכל פעם מבלי להרגיש שהיא עומדת למות.

בדיוק כשהיא עמדה להזדקף, יד נגעה בכתף שלה, והיא צרחה, מסתובבת במהירות –

– כדי למצוא את דראקו עומד לפניה.

מניחה לעצמה לפלוט יפחת הקלה קטנטנה, ג'יני זרקה את זרועותיה סביב צווארו. ידיו נעטפו סביב גבה והיא מלמל ברכות לתוך אוזנה, משקיט אותה.

"הו, אלוהים, כל כך פחדתי," היא קראה. "אני לא יודעת מה קורה, אבל אנחנו חייבים לצאת מפה, משהו מוזר קורה, הרמיוני אמרה לי מוקדם יותר שדברים עומדים להתרחש, אבל אני לא—"

דראקו פסע לאחור, מאלץ את ידיה להישמט מצווארו. היה בדיוק מספיק אור מהירח המלא מעליה כדי שתוכל לראות את תווי פניו מקרוב, והיא פלטה צעקה קטנה. פיו היה מעוות בבוז מהסוג שהיא לא ראתה מאז שדראקו היה קטן, והיה ניצוץ אכזרי, מלא שנאה בעיניו.

"חדלי ליילל," הוא הורה בנוקשות. "את עוד תחרישי אותי עם הצווחות האלה."

"אני מצטערת," היא לחשה, "אני פשוט מבוהלת—"

"כן, את תמיד מבוהלת לגבי משהו, לא?" הוא המשיך בנבזיות.

"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," היא אמרה, מחניקה יפחה.

"מובן שאת לא יודעת," הוא נבח, כמעט צוחק. "את כזאת נערה נאיבית, מטופשת. אבל את לא שווה את זה, ג'יני, נכון? את לא שווה שיוותרו בשבילך על הכל, את לא שווה שום דבר."

"איך אתה יכול לומר לי את זה?" היא צעקה. "אתה... אתה היית זה שרצה לברוח—"

"פשוט וותרי על זה, טוב?" הוא אמר בקור. "בשבילי את לא קיימת. בשבילי את כלום, את בלתי נראית. מובן?"

"אתה משקר!" היא צרחה, הודפת אותו. "למה אתה משקר? אתה לא יכול להתכוון לזה, אתה אוהב אותי, אני יודעת שכן!"

באמת? לחש קול קטן, בוגדני, בשולי תודעתה. האם הוא אי-פעם אהב אותך, או שלא היית יותר מהסחה?

"זה לא אמיתי," היא לחשה, וכשהיא עמדה לדחוף אותו שוב, כף ידה פגעה באוויר. ממצמצת, היא פסעה לאחור מהמקום בו עמד, תוהה אם היא מאבדת את שפיותה.

 

פעם נוספת, היא האיצה את צעדיה, רצה חזק ומהר ככל שהייתה מסוגלת. זה לא היה דראקו, היא הייתה בטוחה עכשיו. משהו מוזר התרחש, אבל זה לא היה אמיתי, וכל מה שהיה עליה לעשות היה להתנהג בתבונה, להמשיך להזכיר לעצמה ששום דבר מזה לא היה אמיתי, והיא תיחלץ מזה...

שם! לפניה, הופיע אור קלוש, אש, אולי. האגריד אהב לשרוף לעיתים עלים ישנים. ג'יני רצה לאותו הכיוון.

אבל זה כלל לא היה האגריד. זו הייתה מדורת מחנה, ואנשים התכנסו מסביבה. אבל לא סתם אנשים; ג'יני זיהתה אותם.

זו הייתה המשפחה שלה.

החלוקים שלהם היו יותר מרופטים מהרגיל, והם נדמו כצולים משהו על האש; משהו שנראה מאוד דומה לנחש. הם דיברו, וג'יני ניסתה להגיד משהו, אבל הם לא הבחינו בניסיונותיה לזכות בתשומת ליבם.

"הלכתי לבקר את פרד וג'ורג' אתמול," אמרה גברת וויזלי.

"מה שלומם?" שאל רון, וקולו נשמע מלא תקווה.

"מנסים לשמור על רוח טובה," אמרה גברת וויזלי, אבל היא נראתה עייפה וזקנה יותר מכפי שג'יני אי-פעם זכרה אותה.

"יהיה בסדר, אמא," אמר צ'רלי, ממקם יד מסביב לאמו.   

"כן," הסכים ביל. "את מכירה אותם. הם ימצאו דרך להיחלץ מזה."

"הם לא במחנה קיץ, אתם יודעים," התפרץ רון. "הם באזקבאן, לעזאזל! הם נמצאו עם אוכלי מוות, ביל! אנשים שנמצאו מתעסקים עם אוכלי מוות לא פשוט יוצאים מאזקבאן, לעזאזל!"

"הבנים שלי הם לא אוכלי מוות!" התייפחה גברת וויזלי.

"כמובן שלא, אמא," הרגיע צ'רלי, נועץ מבט ברון. "הם פשוט... עשו עסקים עם אנשים מהסוג הלא נכון, זה הכל. ניסו להרוויח חרמש הוגן-למחצה אם זה היה ביכולתם."

"אבא?" שאלה ג'יני בקול רם. היא לא ציפתה שהם ישמעו אותה, אבל היא הבחינה שאביה לא ישב מסביב לאש יחד עם כולם.

"הכל יהיה בסדר," אמר לבסוף רון, שככל הנראה הרגיע את עצמו. "יש לי עוד עבודה, משהו לעשות בסופי-שבוע. אנחנו נסתדר."

"התאומים באזקבאן, ג'יני נעלמה לאלוהים יודע איפה... אני לא מאמינה שאני אומרת את זה," אמרה גברת וויזלי, "אבל אני כמעט שמחה שאבא שלכם לא חי כדי לראות את זה."

פולטת זעקה קטנה של אימה, ג'יני החלה לסגת מהסצנה שלפניה, לבה ממש כואב מתחת לחזהּ. המסדר, היא חשבה בחוסר תחושה. זו לא הייתה סתם גחמה שתקפה אותה, כשהיא רצתה להצטרף אליו. היא רצתה לעשות משהו עם חייה, לעזור למשפחתה. מה קרה לה? האם זה היה העתיד, עתיד משפחתה לאחר שהיא תברח? ומה לגביה ולגבי דראקו? האם הוא שוב יהפך לאכזרי, יעזוב אותה עם שום דבר לאחר שהיא וויתרה על הכל בשבילו?

 

מסתובבת שוב במעגלים, היא חבקה את עצמה, מנסה לשכך את תחושת החרדה שבעבעה בתוכה.

היא הבחינה במשהו מזווית עינה והיא נעה לכיוונו, כמעט מעבר לפניקה עכשיו. זו הייתה עוד מדורה, הפעם, בוערת בבהירות באח של מה שנראה כמו חדר מלון. הוילונות היו פתוחים ובהירים, אור שמש מסמא מסתנן לתוך החדר, מאיר שתי דמויות על המיטה, עטופות בסדינים וזו בזו. מביטה מקרוב, ג'יני ראתה שהאשה הייתה היא עצמה, והאיש, דראקו. הם נראו מבוגרים יותר, אבל חשוב יותר, הם נראו מאושרים.

ג'יני צפתה בהבעה על פניה, תוהה אם המראה המרוצה, הרגוע, היה זה שדראקו ראה. מבטה פנה לעברו והיא הבינה שהוא נראה בדיוק כפי שהוא נראה בחלומה. זה, אם כן, היה הדבר עליו היא תוותר למען משפחתה.

היא מצמצה, והסצנה נעלמה, מוחלפת בפיצוץ. ג'יני רשמה בראשה בהיסח-דעת את הקול שנשמע, כל פרט ופרט ממה שהתרחש. זה הגיע מקסם מסוג כלשהו, היא יכולה הייתה להרגיש את זה, להרגיש את הקסם המהדהד באוויר. נועצת מבט בשמיים, היא לא הייתה עוד ביער עתה, אלא באמצע כלום, בריקנות רחבה, עצומה, בה הארץ הייתה חרוכה, השמיים אפורים, ובלי שום דבר נראה לעין במרחק קילומטרים.

 

עוד שינוי מקום, והיא עמדה לבדה ליד קבר, הסימון מורה 'מאלפוי'. במרחק, היא ראתה את דראקו, כאילו הוא היה שם, אבל לא באמת נוכח. מביטה מקרוב בסימון, היא ראתה שהוא הורה אזרא מאלפוי והיא כיסתה את פיה בידה. אז גם זה נעלם, התמוסס, והייתה לוויה עם מאות אנשים שנאספו. ג'יני הבחינה בהארי ובהרמיוני בקהל, מחזיקים ידיים, מנסים לא לבכות. רון היה איתם, וסנייפ, כולם נראים מבולבלים, והו, אלוהים, היא ידעה מי מת הפעם...

 

אז, לפני שהיא הייתה יכולה לעכל משהו מזה, היא שוב ניצבה בפשטות ביער, ובמרחק, היה אלבוס דמבלדור.

 

"פרופסור," התנשמה ג'יני.

"זה היה די הרבה לקלוט," אמר דמבלדור באדיבות. "העלמה גריינג'ר היא התלמידה היחידה אי-פעם שהסתגלה לכך במהירות. היא נראתה די מרוגזת על כך שלא היה לה עט נוצה כדי לרשום הערות."

"הערות," אמרה ג'יני באיטיות.

"אחרי הכל," המשיך דמבלדור, "מבט חטוף של חייך – מבט חטוף לתוך ליבך, ותקוותך, ופחדך – הוא תחזית מושכת להדהים, ודבר שיהיה יעיל לשמר זיכרון שלו."

"זה היה העתיד שלי?" תהתה ג'יני.

"ייתכן," אמר דמבלדור. "או ייתכן שזה היה מה שאת פוחדת ממנו או מקווה לו. ייתכן שאין הפרדה מוחלטת בין הדברים הללו."

"למה?" תהתה ג'יני, חסרת נשימה.

"כדי להכין אותך," אמר דמבלדור בנועם. "בשנתך האחרונה בהוגוורטס את תעשי את ההחלטות החשובות ביותר בחייך."

אולי אפילו קצת מוקדם יותר, חשבה ג'יני בטירוף.

"יש סיבה לכך שהיער האסור נקרא כך," הסביר דמבלדור. "והיא לא היצורים שחיים בו, למרות שהם פראיים ביותר. זהו טבע היער שהרוויח עבורו את שמו. היער מכיר את נשמתו של כל גוף שאי פעם נכנס לתוכו וגם, בזמן הנכון, משקף את הידע בחזרה אל כל נשמה. ההודעה עלולה להיות קצת קשה לקריאה, אבל את תפענחי אותה יום אחד."

"אני חושבת שכבר פיענחתי, פרופסור," אמרה ג'יני ברכות.

דמבלדור חייך, והוא הזכיר אז לג'יני סבא; לא סבא שלה, אלא סבא של מישהו אחר, אדיב ועדין, מפיץ ריח קלוש של טבק.

"בדרך כלל," אמר דמבלדור כעבור רגע, "פרופסור מקגונגל נפגשת עם תלמידי גריפינדור לאחר החזיונות שלהם, פרופסור סנייפ נפגש עם תלמידי סלית'רין וכו'." פוסע קדימה, הוא מיקם יד על כתפה של ג'יני. "אבל יש לי סיבה להאמין שלך, חביבתי, היו חזיונות בעלי חשיבות רבה, לא רק עבורך, כמו חזיונותיהם של כולם, אלא עבור העולם. ואנחנו עומדים על קצהו של זמן מאוד חשוב."

"ראיתי—" התחילה ג'יני.

"הו, נערתי היקרה, אני לא רוצה שתספרי לי," אמר דמבלדור וצחק ביובש. "לא, לא, אני לא רוצה שתספרי לי את העתיד. אילו רציתי, היו דרכים קלות יותר ללמוד עליו."

"אבל אתה אפילו לא יודע מה ראיתי," אמרה ג'יני, דמעות בעיניה, "אתה לא יודע מה אני עומדת לעשות בקשר לזה!" אתה חייב להגיד לי מה לעשות! היא חשבה בייאוש.

"אה, אכן. אבל יש דבר אחד שאני כן יודע עליו." הוא נגע בקצה אצבעו בחזהּ. "הלב שלך." עיניו ריצדו, והוא חייך לעברה בעדינות. "פשוט רציתי להיות כאן בעצמי כדי להבטיח לך ש... הכל יסתדר בסוף." היער עשה משהו מוזר אז, נמס לקייל, אומר לה את אותן המילים, ואז להרמיוני, לאזרא, ולבסוף, לדראקו.

 

הכל יסתדר בסוף.

 

"באמת?" היא לחשה, שואלת שוב את השאלה. עיניו של דמבלדור נידמו לרצד אף יותר.

"זה חייב, לא כך?" הוא העיר, כאילו הייתה זו עובדה.

ואז, דמבלדור נעלם, היער התפוגג, וג'יני מצאה את עצמה היכן שהיא התחילה, על השביל לאגם, בדרכה לפגוש את דראקו. חלק ממנה רצה להעמיד פנים שכל זה היה חלום, או הזיה, או משהו, אבל היא לא יכלה לא היה זה הוגן כלפי המתנה שהוענקה לה הערב להתעלם ממנה, לא משנה כמה היא רצתה לעשות כך. החיזיון שלה לא היה קוהרנטי לחלוטין, אבל האינסטינקט שלה היה ברור כשמש.

ג'יני יצאה לדרך לכיוונו של דראקו, ליבה כבד עליה אף יותר מתיק הספרים שלה (טרם-הלחש).

 

 

 

* * *

 

 

כשהיא סוף-סוף הגיעה אליו, הוא עמד בגבו אליה, בוהה במים. זמן היה הדבר היחיד שלא היה להם, אבל ג'יני חשבה שהיא יכולה לבזבז כמה רגעים, את השניות היקרות האלה, כדי לצפות בו.

אור הירח הבזיק על שיערו והוא שכח לסרק אותו שוב. דראקו מעולם לא שכח לסרק את שיערו, וקיבתה של ג'יני התהפכה בקרבה. רק אהבה הייתה מסוגלת לגרום לנער יהיר כמו דראקו לשכוח לבלות את מחצית השעה ההכרחית שלו לפני המראה.

הולכת לקראתו, היא שמטה את תיק הספרים, קול החבטה הרך כנגד האדמה גורם לו להסתובב אליה. הוא נעץ בה מבט לרגע, הבעה חתומה על פניו. לבסוף, הוא זז, צועד מספיק רחוק על מנת שאור הירח יטיל צללים על פניו, מעניק לו הזדמנות לבחון את אלה שלה ביתר נוחות.

"אז זהו זה, אם כך," הוא אמר בשקט, אבל העיקול חסר ההומור של שפתיו אפשר לה לדעת שהוא היה מודע לכך שהוא חזר על אותן המילים שבורות-הלב שהיא אמרה לו מוקדם יותר באותו יום.

"אני מצטערת," היא לחשה, דמעות ניקוות בעיניה, "אני לא יכולה... אני פשוט לא יכולה לעשות את זה. אני כל כך, כל כך מצטערת—"

"אל תצטערי," הוא אמר, וקולו היה קשוח ועדין בו זמנית. הוא פסע קדימה ואסף אותה בזרועותיו, אוחז בה בחוזקה. "את לא צריכה להצטער על כך שהחלטת שאת לא יכולה לזרוק את החיים שלך הצידה, אחרי הכל."

"אבל אני כן," היא התייפחה, אוחזת בגבו. "רציתי להיות פזיזה וללכת בעקבות לבי ולקחת את כל הסיכונים האלה, אבל... דראקו, אני בת שש-עשרה; הרבה יותר מדי צעירה מכדי לעשות החלטות כאלה. ואתה! איך אתה אמור לדעת שאפילו עדיין תרצה אותי בעוד חמש, עשר שנים מעכשיו?"

"אני יודע," הוא מלמל בשקט, מתנתק ממנה, "אבל אני גם מבין."

"זה לא רק זה," היא הודתה, פוכרת את ידיה בעצבנות. "יש לי משפחה ענקית שתהיה הרוסה אם אני פשוט אעלם, במיוחד..."

"במיוחד אם הם יבינו שנעלמת איתי," הוא ציין בצער.

"זה לא סיפור," היא אמרה כעבור רגע, מנסה לשכנע את עצמה ואותו גם יחד. "אנחנו לא רומיאו ויוליה," היא הוסיפה, בלי שמץ של מושג מה פירוש הדבר, אבל זוכרת את ההשוואה של אזרא.

"תודה לאל," הוא אמר, גורם לה להביט בו בהפתעה. "לא בא לי למות בזמן הקרוב." הוא התבונן בה בחיבה מרובה. "ובהחלט לא בא לי שאת תמותי בזמן הקרוב, מה שהיה קורה אם אבא שלי היה מוצא אותנו."

"איך אתה יודע על רומיאו ויוליה?" היא שאלה.

הוא נראה קצת נבוך. נבוך ככל שדראקו מאלפוי היה יכול להיות, זאת אומרת. "אזרא – היא נהגה להביא ספרי מוגלגים לאחוזה כשהיינו ילדים. עדיין עושה כך, בחופשות הקיץ. אוהבת את שקספיר ואת דאגלאס אדמס ואת ג'ודית מקנוט. מדרבנת אותי לקרוא על ידי כך שהיא קוראת לי פוץ טיפש, חסר תועלת, עד שאני מוותר, רק כדי להשתיק אותה."

המילים היו נוקשות, אבל כשג'יני צפתה בפרצופו, והקשיבה לקולו, היא קלטה שהיא שומעת בפעם הראשונה על זיכרון ילדות שדראקו אהב. לחשוב, שהוא ממש נהנה לקרוא ספרי מוגלגים עם ילדה שהוא שנא בגלל התפקידים ששניהם אולצו לשחק.

"זה נשמע כאילו יכול להיות שנהנית מזה קצת," אמרה ג'יני בזהירות.

"שטויות," הצהיר דראקו בקול פוטר. "לא יכול להאמין שהיא מבזבזת כל כך הרבה זמן בקריאת זבל מוגלגי. לכל הרוחות, אני לא יכול להאמין שהיא גרמה לי לבזבז כל כך הרבה זמן בקריאה של זה."

היא תהתה אם לדראקו הייתה ילדות כל כך נוראה עד שהרעיון של זיכרון נעים מאותה תקופה היה בלתי נתפס בעיניו, והוא לא היה יכול לזהות אותו כְּמה שהוא באמת היה. או זה או שהוא היה כל כך שקוע בהכחשה, כל כך בטוח שהוא שנא את אזרא ושהיא שנאה אותו ושיהיו לכם חיים איומים ביחד, פשוט כדי להכעיס במתכוון את אבותיהם, אם לא שום דבר אחר...

"אני ממש לא בלתי-מורגשת," היא אמרה כעבור רגע, מנסה לא לבכות שוב. "ואני איומה בהשתלבות בקהל. לא היינו שורדים שנה. אז, באמת, זה לטובה, אתה יודע?"

"ברור," הוא הסכים בקול חלול. "זה היה מאמלל אותנו."

"בלי כסף, בלי עבודות חוקיות," אמרה ג'יני. "איך היינו שורדים?"

"יש לי גישה לכספת של המשפחה שלי," אמר דראקו. "עמדתי להטיל כישוף אנטי-מאתר על כל הכסף, ואז לגנוב אותו. הנחתי שנוכל לנסוע לפריס, או אולי אפילו למקום טרופי, לקנות בית, אולי אפילו..." הוא צחק קצת. "אולי אפילו לחיות בקרב מוגלגים. זה המקום האחרון שבו אבא שלי יחפש אותי."

"השקעת בזה המון מחשבה," אמר ג'יני באיטיות.

"לא רק לאחרונה, אז אל תרגישי רע בנוגע לזה שאת לא באה," הוא אמר. "אני... אני חשבתי על עזיבה בעבר, על בריחה. פשוט..." הוא הביט בה בעוז. "פשוט אף פעם לא היה לי את התמריץ ההולם."

"אני רוצה ללכת איתך," היא התפרצה. "כל הדברים האלה שאמרתי על זה שאני צעירה מדי, אלה שטויות גמורות. אני יודעת מה אני רוצה. אולי אני מבולבלת בנוגע לכמה דברים, אבל אני יודעת מה אני רוצה. זה פשוט... בדיוק באתי מה... זה היה ממש מוזר—"

"באת מהיער האסור," הוא אמר, הבנה מפציעה על פניו. "נכון, זה הסוף של השנה השישית שלך."

"כמובן," אמרה ג'יני באיטיות, "אתה עברת את זה בעצמך." היא זקפה את גבותיה. "למה לא שמעתי על זה בעבר? רון פלט משהו פעם, אבל הרמיוני מיהרה להשתיק אותו."

"הם לא אוהבים שאנחנו מדברים על זה," הסביר דראקו. "חלק מאיתנו לא רוצים לדבר על זה," הוא אמר ביובש. "אני יודע שכל מה שאני רציתי היה לשכוח ממה שראיתי."

"מה ראית?" היא שאלה בסקרנות.

"זה שלח אותי לסיבוב, אני אגיד לך את זה," הוא רטן. "גרם לי להעריך מחדש הרבה דברים בחיים שלי. אפילו גרם לי להתחיל לתהות בדיוק כמה קשה זה יהיה להיעלם מהחיים האלה לנצח, להתחיל מחדש במקום אחר. דמבלדור אמר—"

"פרופסור דמבלדור היה שם?" הפריעה ג'יני. "זה לא היה סנייפ?"

"לא," אמר דראקו באיטיות, נראה מבולבל. "זה היה אמור להיות סנייפ?"

"לא, " אמרה ג'יני במהירות, "פשוט הנחתי – אתה יודע, בהיותו של סנייפ ראש בית סלית'רין והכל – תמשיך," היא אמרה בתקיפות, סותמת את פיה. אז דמבלדור היה שם בשביל דראקו, כמו שהוא היה שם בשביל ג'יני, אבל הוא לא הסביר לדראקו מדוע. מה היה פירוש הדבר?

"חופשת הקיץ שלי בשנה שעברה הייתה... שונה מכפי שהיא הייתה לפני כן," הוא המשיך. "אפילו אבא הבחין בזה. אמר שהוא לא אהב את חוסר העניין שהפגנתי בהיבטים מסויימים של העתיד שלי. כשחזרתי להוגוורטס, מצאתי שאיבדתי עניין בהרבה מהדברים שפעם היו חשובים לי – לאמלל לפוטר את החיים, למשל. או להציק לחברה שלו."

"לא נראה שהעונג שלך מלהציק לאח שלי פחת," היא העירה ביובש.

"כן, תודה לאל שזה אף פעם לא נמאס," אמר דראקו בעליצות.

היא מצאה את עצמה מתחילה לצחוק לפני שהיא נזכרה שליבה היה שבור, וזה לא היה טוב לצחוק כשליבך היה שבור. כמה דמעות התגלגלו במורד לחייה, והיא לא התנגדה כשהוא אסף אותה שוב בזרועותיו.

"אני לא רוצה שזה ייגמר," היא לחשה כנגד צווארו.

"מחר יום ראשון," הוא מלמל בשקט. "ומכיוון שאני בהחלט למדתי כל מה שאני מסוגל לבחינות הכשיפומטרי בשבוע הבא, אין לי שום דבר טוב יותר לעשות מאשר לבלות אותו איתך."

"שחצן יהיר," היא רטנה בחיבה, מעניקה לו לחיצה רטובה מדמעות.

"זה כן?"

"בלי מזימות, אתה מבטיח?"

נסוג לאחור, הוא זקף לעברה גבה.

היא העמידה פנים שהיא חשבה על מה שהיא זה-עתה אמרה. "מצטערת, אמרתי 'בלי מזימות?' התכוונתי שתבטיח לי שום דבר מלבד מזימות. אני תמיד מתבלבלת בזה."

"את מטורפת," הוא אמר ברצינות. "אני לא מאמין שחשבתי לברוח עם אדם מטורף."

"כן, בהחלט התחמקת מזה, לא?" עיניה נמלאו דמעות, אבל רוחה הייתה קלה יותר משהייתה כמה רגעים קודם לכן. הוא עשה את זה עבורה, לקח את האשמה שהיא הרגישה. היא עמדה לאבד אותו, עדיין, הם עמדו להיפרד זה מזה – אולי לנצח – והיא הייתה בטוחה למדי שליבה היה שבור מעבר לכל תיקון אפשרי, אבל בפעם הראשונה, היא באמת התחילה להאמין שהכל יסתדר בסוף. זה חייב להיות כך.

 

"שתקי ובואי הנה," הוא ציווה עליה, והיא נישקה אותו, למרות שהיא תיארה לעצמה שזו בטח לא הייתה נשיקה טובה מאוד, כיוון שלכל אורכה, היא לא ממש הצליחה להחליט אם היא רוצה לצחוק או לבכות.

"מתי מחר?" היא שאלה רגע מאוחר יותר.

"בארוחת הצהריים?" הוא הציע, נשמע כאילו הוא כבר התגעגע אליה. היא איכשהו אהבה את זה. "אולי אחרי שנאכל תוכלי להכריח אותי ללמוד על משהו משעמם להפליא."

"זמנים טובים," היא הסכימה בחוצפה, פוסעת ממנו. היא הרימה את תיק הספרים שלה והתחילה ללכת, מפני שאם היא לא הייתה עושה זאת עכשיו, היא אף פעם לא הייתה עושה זאת.

"ג'ין," הוא קרא, והיא הסתובבה לכיוונו, במרחק כמה מטרים. "מה בדיוק ראית ביער?"

"מבט חטוף לעתיד," היא ענתה אחרי הפוגה של רגע. "מבט חטוף לליבי – מה שאני מקווה לו, ומה שאני פוחדת ממנו, ומה שבלתי נמנע, לא משנה כמה חזק אני איאבק בזה." עוד הפוגה, והיא שקלה אם לשאול אותו או לא. קודם, נראה היה לה שהוא ניסה להתחמק מלספר לה. לא מהמרים, לא מרוויחים... "מה לגביך? מה אתה ראית, דראקו?"

הפנים שלו התעקמו מהבעה סתומה אחת לאחרת, ונראה היה שהוא עורך ויכוח שקט עם עצמו לגבי מה, בדיוק, הוא היה אמור להגיד. לבסוף, הוא חייך חיוך קטן, מוזר ואירוני, ואמר בצער:

 

"ראיתי אותך."