"היא היתה כמו הרוח"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

 

 

 

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: אין

דמויות: פטוניה ולילי אוונס

דירוג PG-13

תודה לאירה על הביטוא

 

היא הייתה כמו רוח, המדגדגת צמרות עצי הצפצפה. כמו הנהר הפראי ששינה וארגן מחדש כל דבר, הנקרה בדרכו, כמו השמש שהבעירה את השמים ואולי... פטוניה עצמה את עיניה בכאב, שורפת עוד תמונה, בזמן שמבטה הגאה של לילי עולה באש, אולי היא הייתה אדם שפשוט אי אפשר לשכוח, לא משנה כמה חזק מנסים.
מילים ריקות... מילים צבעוניות וחסרות משמעות. הכאב והעלבון היו כמו חבל שהתהדק סביב צווארה, בזמן שהם העזו לדבר עליה כאילו ידעו מי הייתה. היא לא הרשתה לעצמה לבכות, לא, פטוניה אוונס דרסלי הייתה צריכה להיות חזקה, יציבה ולא אנושית, כמו אותם עצי הצפצפה שזעו קלות ברוח.

"
לילי! תחשבי על מה שאת עושה!" קולה של פטוניה לא היה יותר נוקשה וקר, היא תפסה בשרוולה של אחותה, מנסה למנוע ממנה ללכת, בדיוק כמו בפעם ההיא, לפני שנים, כשלילי עמדה לעזוב לפנימייה רחוקה ולהשאיר אותה לבדה.
"
עזבי אותי, פטוניה!" עיניה הבזיקו ברקים בזמן שניסתה לשחרר את ידה, דוחפת את אחותה לאחור. "אל תתערבי במה שאת לא מבינה!" לילי פוטר, שיערה האדום אסוף בקפידה לצמה ארוכה, הביטה בזעם באחותה, שניסתה נואשות לשנות את דעתה בפעם העשירית באותו היום.
"
אלוהים לילי, יש לך תינוק בדרך!" היא עזבה אותה בתבוסה, קולה הצרוד נתקע במעלה גרונה, הדמעות הצליחו לשבור את הסכר, וכעת היה מאוחר מדי לעוצרן. "עזבי את שיגעונות שלך, לילי... הוא יצליח בסוף את יודעת...הוא ירצח אותך ואת הבעל הזה שלך בלי לחשוב פעמיים! את חושבת שאני לא יודעת מה קורה? את חושבת שיש מישהו שלא יודע? לילי, את חייבת להקשיב לי-"
"
פטוניה," קולה היה קר ויציב בזמן שסובבה את הידית של הדלת, פניה אדומים מכעס, סותרים את טון דיבורה השלו, "דיברנו על זה עשרות פעמים, אין לי חשק להתחיל בזה שוב, פשוט עזבי אותנו, בסדר? תדאגי למשפחה שלך ולחיים שלך."
"
כרצונך," היא לקחה נשימה עמוקה, מנסה להוציא את עצמה מהמערבולת אליה נקלעה, והחזירה לה מבט קפוא, מאולץ, "בסדר... אם את והוא נחושים להרוג את עצמכם, זאת ההחלטה שלכם," היא בלעה את רוקה, "אבל כשאת תשכבי מתה באיזה חור... אל... אל תצפי ממני לדאוג לילד שלך, בסדר? הוא הולך לגדול באחד מאותם בתי יתומים בהם מכריחים את הילדים לתפור שקים כל הלילה," פטוניה נשפה, הדמעות נקוו בגרונה, משתוקקות לצאת החוצה. היא הסתובבה ועזבה את החדר, מגששת את דרכה בעיוורון.

"
מה שתגידי, פטי," קולה של לילי הדהד בפריווט דרייב בפעם האחרונה.

פטוניה דרסלי לא קיימה את ההבטחות שלה, היא ניצבה בסנטר מורם, לובשת שמלה שחורה, מתבוננת באחותה נעלמת לעד. היא לא הסתכלה על האנשים האחרים, רובם היו מהסוג ההוא, מעזים להראות את פרצופם אחרי כל מה שקרה. היא בקושי הצליחה לעצור את הדחף הפתאומי לצרוח עליהם, לשאול איך יכלו... איך יכלו לקחת ילדה קטנה ולגרום לה להילחם את המלחמות שלהם, אבל הכאב היה חזק מדי וכל מה שהצליחה לעשות, היה לבהות בארון המבריק נעלם עמוק באדמה.
ורנון היה בטוח כי היא מבקרת חברה. כן, הוא ידע עד כמה היא שונאת את אחותה הלא מוצלחת, המוזרה, זאת שעסקה בדברים שאין לומר את שמם, זאת שתמיד גרמה לאנשים ברחוב לסובב את ראשם. פטוניה הרגישה מרירות מוכרת אוחזת בה, מהסוג שהציף אותה בימים, בהם לילי הביאה את חבריו של בעלה הביתה. ורנון דרסלי לא היה בדיוק אביר חלומותיה, אבל הוא היה שם, ולפעמים זה הספיק, במיוחד לנערות צעירות כמו פטוניה.
"
פט, את בטוחה שאת רוצה להתחתן איתו?" לילי צחקקה, אורזת את ספריה לתוך מזוודה ישנה. "אני מתכוונת, הוא כל כך-"
"
הוא אדם הגון ואביו הולך להוריש לו את העסק המשפחתי," אמרה פטוניה באדישות. כמובן שאחרי דחייתה הנחרצת של לילי, הנער השמנמן פנה אליה, "האחות האחרת", זאת שאף אחד לא רוצה.
"
נשמע רומנטי," לילי גלגלה את עיניה.
"
רומנטיקה נועדה לילדות טיפשות כמוך," פטוניה לקחה את אחד הספרים וחייכה בגיחוך, "לחשים... קללות... אתם ממש חבורת מופרעים-"
"
את לא חושבת שסיריוס בלק מופרע," עיניה הבריקו בשעשוע כשהבחינה בחיוורון הפתאומי של אחותה.
"
למה את רומזת?" פטוניה שנאה את היכולת של לילי לראות את הדברים הכי קטנים, הכי מרגיזים והכי כמוסים שהיא שמרה רק לעצמה.
"
את יודעת," לילי חייכה בחיבה, "ממני את לא צריכה להסתיר."

פטוניה הגיבה בקול מחאה שקט ויצאה מהחדר. לשקר ללילי היה חסר תקווה בערך כמו להתווכח עימה.
היא הניחה לילד הצנום לברוח מביתה בזעם, טורק מאחוריו את הדלת. היא לא הייתה מסוגלת לנטוש אותו, וגם לא להפר את הבטחתה האחרונה לאחותה. לילי היהירה, שלא חשבה על בנה אפילו לרגע, לפני שהחליטה להילחם בכל העולם; לילי, שלא הביטה בה פעם נוספת כשהתחננה בפניה לא להמשיך להילחם... לילי, שהייתה אחותה היחידה וחברתה הטובה ביותר, גרמה לה לקחת את הילד הארור לביתה. פטוניה הציצה כבדרך אגב דרך החלון, מקללת את עצמה על הרגשנות שפתאום התעוררה בה.
היא נכשלה להביט בו ולא לראות אותה,היא יכלה להרגיש את הרוח של לילי אוונס מביטה מתוך עיניו הירוקות, החדות, מקללת אותה על היותה אחות רעה. ואז היא הייתה מרחיקה אותו מפניה, מענישה אותו על יהירותה של לילי ועל כך שעזבה אותה לבד, כמו תמיד.
פטוניה לא ידעה מה משני הדברים היה קשה יותר – לראות את רוחה של לילי מתהלכת שוב בביתה, או לאבד את פיסת הזיכרון האחרונה שנותרה לה ממנה.