מאיפה שנושבת הרוח
פאנפיק פרי עטה
של ג'סי (Sirius)
|
|
|
פאנדום:
הארי פוטר
שיפ: אין
דמויות:
רמוס לופין, הרמיוני גריינג'ר
תקופה:
אחרי המלחמה השניה
דירוג PG-13
תודה למיה על
הביטוא של החלק הראשון בפיק.
פנסי הרחוב הטילו אור
צהבהב על המדרכה, חושפים פחי אשפה העולים על גדותיהם לעין-כל. השקט הופרע מידי פעם
על ידי נחירותיהם הרמות של השיכורים אשר מצאו את הרחוב הצדדי כמקום מושלם לישון
בו. הרמיוני גריינג'ר, שפעם היתה מביטה על מראה כזה בסלידה, או לפחות נעשית מוטרדת
מכך - חלפה על פניהם מבלי להניד עפעף. בנעוריה, היתה קנאית מאוד לסדר וניקיון. רון
והארי נהגו לקנטר אותה בשל כך- הרשימות שערכה בקפדנות היו משעשעות בעיניהם והם
מעולם לא הבינו מדוע היא מתעקשת לעטוף את מגוון ספרי הלימוד שלה בנייר מוגלגי
שקוף. הזיכרון גרם לליבה להתכווץ בכאב. חשבתי שהם אומרים שהאלכוהול משכיח
הכל... היא בילתה את הלילות האחרונים בחור מוגלגי שקרא לעצמו "המקום של
ג'ו" בניסיון לשכוח את רוב שנות חייה.
המלחמה שנגמרה השאירה
אותה לבד כמו התפוח האחרון שנשאר על העץ למרות שהרוח הפילה מזמן את חבריו.
רון היה הראשון ללכת.
עוד בשנתם השישית, חסם בגופו קרן ירוקה שנשלחה לעברה. לא עבר לילה מאז בו
לא חלמה על היום ההוא: עיניה המטורפות של בלטריקס לסטריינג' בזמן שצעקה את שתי
המילים האיומות ואז רון... הרמיוני תמיד תהתה האם הילד הטיפש הבין מה הוא עושה.
הרמיוני זכרה רק במעורפל את מה שקרה לאחר מכן. נוויל לונגבוטום, מי שתמיד היה הילד
העגלגל שלא הצליח לעשות דבר מבלי לגרום נזק לעצמו, שלף את שרביטו והשתיק את האישה
המשוגעת לתמיד. היא אף פעם לא הבינה עד כמה היה יקר לה עד אז.
ואז ג'יני, הנערה הרזה
שהפכה להיות הרבה יותר מחברה טובה במשך התקופה הקשה ההיא. הן בכו ביחד, וביחד ניסו
לרפא את הפצעים, זורעות פרחים דמיוניים באדמה שהתייבשה מזמן. ג'יני, הארי והיא...
שלושה רסיסי זכוכית מאותה המראה. לא היה שום דבר הרואי בדרך בה נהרגה ג'יני. אוכלי
מוות התקיפו את סמטת דיאגון בדיוק ביום בו ערכו רוב התלמידים קניות לשנה החדשה.
ג'יני והארי בדיוק נכנסו ל"כרך ודף" בזמן שהעסק התמוטט. הארי, חבול ופצוע,
הצליח לצאת מהחנות, אבל ג'יני... הוא מעולם לא סלח לעצמו על כך. תמונתו של הארי
עומד לבדו בהלוויה, שיערו השחור נפרע על ידי הרוח, צפה בראשה לצד זכרונות אחרים
מהתקופה האיומה ההיא, אבל משום מה היה החזק ביותר. לאחר מכן, ניסתה הרמיוני להתקרב
אליו אבל הוא רק נסוג עמוק יותר לתוך עצמו, מסרב לדבר עם איש. גם גברת וויזלי,
למרות צערה הרב דאגה לו מאוד. אחרי הכל, הארי היה לה כבן במשך השנים האלה. אבל הוא
דחה גם אותה, גורם לה לאבד ילד נוסף. כבר אז הבינה הרמיוני כי נשארה לבדה. היא
דחתה את החלום להמשיך בלימודיה ולהתקבל לאוניברסיטה למקצועות הקסם על שם מרלין
במנצ'סטר, על מנת להישאר לצד גברת וויזלי שאיבדה לא רק שניים מילדיה אלה גם את
בעלה, ולעזור למסדר.
היא התיישבה על אחד
הספסלים, ראשה סחרחר מכדי להמשיך וללכת. אם זה היה תלוי בה, היא היתה נישארת לשבת
בפאב עד אור הבוקר אבל שאריות ההגיון הכריחו אותה לאסוף את עצמה ולעזוב. תנשמת
לבנה חלפה מעל ראשה בדממה מוחלטת כאילו הייתה רוח רפאים, גורמת לה להיזכר שוב
בסופה של המלחמה... ובהארי.
הבית בכיכר גרימולד
12, שהמשיך לשמש את מסדר עוף החול כמפקדה, התמלא בהרבה רוחות רפאים. אפילו גברת
בלק שתקה יותר מהרגיל. הרמיוני אף פעם לא חשבה שתתרגל למוות, אבל כנראה שבני-אדם
מתוכנתים להתרגל לכל דבר. שיערה הספוג גשם ושלג נדבק אל פניה בזמן שהסתכלה
בקור-רוח על ארון המתים המבריק שליווה את נימפדורה טונקס לעולם הבא.
הארי פוטר, הילד ששרד, נפל ביחד עם הלורד
וולדמורט בשנת 2000, שלוש שנים לאחר שסיימו את חוק לימודיהם. הרמיוני ידעה כי זה
היה רצונו. לא נשאר בו כל רצון לחיות או להילחם על חייו. הפעם, לא היתה חגיגה ולא
משתה. האובדן היה גדול מדי לכולם. בכל בריטניה לא היה קוסם שלא איבד בן משפחה או
חבר קרוב. האנשים פרשו לבתיהם, מושפלים ומובסים בניסיון לשקם את מה שנותר מחייהם. עברה שנה שלמה מאז אלבוס דמבלדור הציב את הפסל לזכר הארי פוטר
באחת מפינות בית הספר אבל הזיכרונות היו חדים וצלולים כמו המשקה הנוזלי אותה שתתה
לפני דקות ספורות. אלכוהול... הרמיוני מעולם לא חיבבה את המשקאות החריפים שגרמו לה
סחרחורת איומה וכאבי ראש. פעם, כשהיא, ביחד עם הארי ורון יצאו לטיול לילי
בהוגסמיד, עוד בתחילתה של השנה השישית, היא טעמה בפעם הראשונה "וויסקי
אש" ונישבעה לא לגעת יותר באלכוהול לעולם. היום, היא קיוותה שהמשקה הדוחה
ישכיח את הכאב, ישכיח את העבר ואולי יגרש סוף סוף את הרוחות שאיומו למוטט אותה
סופית. המחשבות האיומות מנעו ממנה להיתרכז בדבר מה לאורך זמן, מציפים אותה מכל
הכיוונים כמו מכת ארבה. דמבלדור הציעה לה ללמד לחשים במקום פרופסור פליטיק הזעיר
שהחליט לפרוש אבל אחרי שבוע בהוגוורטס היא נמלטה. זה היה יותר מדי. הכיתות האלה
היו יותר מדי. היא כמעט שמעה את צחוקו המתגלגל של רון בוקע מאחד המסדרונות.
מישהו השתעל, מכונית עברה, אולי שתיים...
הרמיוני מיצמצה חזק על מנת לא להתעלף, מייצבת את עצמה על הספסל. הקור הלונדוני חדר
לעצמותיה, גורם לה להתכווץ בתוך מעילה הדקיק.
אולי הרוח הזאת תיקח אותה הרחק משם...
מהעיר הארורה הזאת, מהזכרונות שתמיד יהיו חלק ממנה, מעצמה... תיקח אותה למקום אליו
לקחה את יקריה. אבל זה היה חסר תקווה והיא ידעה זאת. הרוח, כמו כל האחרים, תמיד
נטשה אותה מאחור, דוהרת הלאה כעדר סוסי פרא.
היא הרגישה את עינייה נעצמות אבל לא היה לה
כח להילחם. כנראה האלכוהול משפיע אחרי הכל, היא חשבה בבילבול והשעינה את ראשה כנגד
העץ הקשיח.
"הרמיוני?" הקול המוכר הידהד דרך
מסך הערפל בחלומה. לא- לא, לך מכאן... הרמיוני ספק אמרה, ספק חשבה, מנסה
לגרום לחלום המטריד להיעלם. היא שנאה חלומות כמו שלא שנאה דבר בחייה – הם תמיד היו
כה צלולים ואמיתיים כאילו בכוונה להכאיב לה... כל האנשים אותם הכירה כשהייתה ילדה
חייכו אליה, משאירים אותה מפורקת לחתיכות לקראת הבוקר.
"הרמיוני, את חייבת להתעורר,"
הפעם הקול היה תקיף יותר, אמיתי יותר, כמעט מכאיב. הרמיוני זעה במקומה, ממלמלת
משהו לא ברור. מישהו ניער אותה, היא הצליחה לגייס את שארית כוחותיה על מנת לפקוח
את עינייה לסדקים צרים ולהיווכח שהקול בא מאדם אמיתי. היא ניסתה להתמקד על הדמות
אבל משום מה הכל נמרח כמו צבעי מים שנשפכו על נייר.
"כדאי לך לקום אם את לא רוצה לקבל
דלקת ריאות." הרמיוני הזדקפה למצב ישיבה והביטה במבט סתום על הגבר שעטף אותה
במעילו, היה לו ריח של קינמון ו... שוקולד. הריח הזה, הוא היה מוכר לה... היא
אימצה את מוחה על מנת להיזכר.
"רמוס!" עינייה התרחבו, מסתגלות
אל אורו של פנס הרחוב. בפעם האחרונה בה ראתה אותו הוא הביט בעיניים מזוגגות בארונו
של הארי. אף אחד לא באמת ידע מה קרה לו לאחר מכן. מאז מותו של סיריוס הוא הראה את
עצמו לעתים נדירות בלבד בכיכר גרימולד, מחליף מספר מילים עם אלבוס דמבלדור ונעלם
שוב. "מה אתה עושה פה?"
"אני גר בסביבה." הוא אמר
במבוכה. "אבל את... את לא צריכה להישאר פה בשעה כזאת, זה לא בטוח."
הרמיוני בקושי הצליחה להחניק גיחוך. מסוכן
מדי? מה הם כמה שיכורים מוגלגים אחרי כל מה שהם עברו? היא הצליחה לעלות על שפתייה
חיוך עקום, "זה בסדר, אני מסתדרת." הרמיוני הבחינה בהבעה המודאגת שעל
פניו, לא בטוחה האם זאת היא או צלקת נצח של השנים האחרונות.
"את לא בסדר, השפתיים שלך
הכחילו." הוא ציין. "את נשארת אצל הוריך או ש-?"
הרמיוני הביטה ברוח שפרעה את שיערו וטילטלה
את ראשה. עד לפני שבוע היא התגוררה אצל הוויזלים אבל היא לא הצליחה שלא להרגיש
מחנק נוראי בהביטה כל יום על הדיוקנות שקישטו כל פיסת קיר בבית הרערוע. ההורים
שלה... היא לא ראתה אותם כבר זמן רב והתגעגעה אליהם נורא, אבל המבט המודאג של אימה
והשאלות של אביה גרמו לה לרצות להיתרחק מהבית ההוא. הם לא הבינו את מה שעבר עליה
והיא לא הרגישה מוכנה לחלוק. "אני חשבתי לתפוס רכבת לווילס מחר בבוקר."
היא נאנחה, משפשפת את ידיה זו בזו. היא ניזכרה ברעיון לנסוע לווילס, מקום בו אף
אחד לא מכיר אותה... כעת משום מה הרעיון ניראה לה מגוכח מעט."למען האמת אני
לא יודעת מה אני רוצה, חשבתי אולי שם הכל יהיה שונה... פחות זיכרונות."
"את לא יכולה לברוח מעצמך." רמוס
הביט עליה בעצב. "פעם רצית להמשיך לאוניברסיטה, עכשיו יש לך הזדמנות-"
הרמיוני צחקה במרירות. "פעם, חשבתי
שאני מסוגלת. אני לא מרגישה שמגיע לי." היא הביטה לשמיים, איפה שירח דקיק רק
הגיח מבין העננים. "חלומות... הם רק חלומות רמוס. הם רק גורמים לאכזבה.
חלומות הם בשביל ילדים. אני ואתה יודעים יותר טוב."
"בשבילך זה לא חלום." הוא אמר
בנחישות. "יש לך את כל הנתונים על מנת להצליח.את נשארת בחיים, אחרים... לא
היה להם את המזל הזה..." היא הבחינה בעצב שהשתקף בעיניו. "אבל זאת לא
אשמתך. את לא תחזירי אותם בכך שתפסיקי לחיות."
הרמיוני חייכה חלושות נזכרת בנוויל שהביט
בעיניים נוצצות בפרופסור שלו, זה שגרם לו להעריך את עצמו בפעם הראשונה בחייו.
"תמיד היתה לך הנטייה להזכיר לכולם את חלומותיהם. אתה עדיין זוכר את החלום
שלך, רמוס?"
רמוס בלע את רוקו, מסתכל דרכה על שורת
הבתים בעלי הצבע המתקלף, "לצערי, אני זוכר."
היא הסיטה ממנו את מבטה. בכל זאת, משהו בו
היה שונה. פעם, כשהביטה בעיניו, בהערצה גלוייה, היה נדמה לה שהיא יכולה לראות את
נשמתו. עכשיו לאומת זאת, עיניו היו לא יותר ממראה אטומה – כל מה שראתה היה
ההשתקפות של עצמה. היא נאנחה בעצב כי ידעה שאין בידה לעזור לו. הוא צדק, צדק כמו
תמיד. הרמיוני גריינג'ר לא רצתה לתת לרוח לקחת אותה, לא רצתה לוותר בקלות כזאת...
אבל האם באמת היתה לה ברירה? הרמיוני הרגישה חום פתאומי על לחייה והופתעה לגלות שם
דמעות. "אני בסדר," היא לחשה בתגובה למבטו, מוציאה ממחטה לבנה מהכיס.
"אנחנו ניהיה בסדר."
מאוחר יותר, כשהשמש עלתה להעיר את פחי הזבל
המלאים והבתים ההרוסים, הרמיוני אספה את שברי חייה למזוודה חומה ועלתה על הרכבת
הראשונה למנצ'סטר. אולי היא בכל זאת היא יכולה.
|
|
|