"הסיפור שלא נכתב"
פאנפיק פרי עטה
של ג'סי (Sirius)
|
|
|
פאנדום: הארי
פוטר
דירוג Pg
מוקדש ל Envinyatar, מתנת טרום יומולדת 
זה לא היה סיפור שסופר על ידי אנשים
מבוגרים או ספרים עבי כרס. הוא לא נכתב בעט נוצה מפואר בספרי ההיסטוריה או בתור אגדת ילדים, היה זה סיפור אשר נכתב על ידי נוצת גורל בלתי
נראית וסופר על ידי הגבעות והאבנים אשר היו
עדים למה שקרה פעם, לפני שהעולם שינה בהם יותר מדי.
אומרים שאף אחד לא נולד טוב או רע, אומרים כי כולם נולדים בהירים
וטהורים כמו דף נייר ריק מדיו, אבל
הם... הם וודאי היו אומרים כי העט שם על מנת לתעד חיים מלאי הרתפקאות.
בית משפחת בלק, אם מישהו היה טורח להקשיב, היה יכול לספר
מאות
סיפורים מרתקים של גבורה, טראגדיות נוראיות וגם
סיפורי רוחות. מאות שנים בהם ראה את דייריו נולדים
כבני בלק, חיים כבני בלק וכולם, ללא יוצא מהכלל, מתים כבני בלק. הוא היה יכול לספר על התקופה בהם אוייבים לא ידעו כי עליהם להיות
אוייבים, על הימים בהם שני ילדים אשר גורלם
נחרץ היו משחקים בבובות מכושפות וצוחקים על דברים שילדים בגילם צוחקים עליהם. אנשים היו בוודאי מופתעים לשמוע כי בלטריקס וסיריוס
לא נולדו לשנוא האחד את השניה, שהם
בילו שנים רבות ברביצה חסרת משמעות בחצר הרחבה של ביתם, קמים מדי פעם מהספסל על מנת למזוג לעצמם קצת לימונדה ולקחת עוד עוגיות
שבבי שוקולד מהצלחת.
הנוצה שירבטה את הסיפור בדיו שחור וכתב מסולסל, חורטת את
המילים על גבי הדף הלבן, משאירה
צלקות, מרחפת מעל ראשם כסימן מבשר רעות, אחרי הכל, אלה הם האנשים אשר בוחרים את הדרך בה ליבם מעוניין ללכת, העט רק מתעדת את
סיפורם.
"אני לא חושבת שזה רעיון
טוב," בלה הביטה בשביל הנטוש והאפלולי עליו הצביע סיריוס. "אמא שלך תכעס, היא אסרה עלינו להתרחק."
בית הקיץ של משפחת בלק היה גדול כמעט כמו
הזה שבלונדון, מוקף יער ופרדסים. סיריוס ובלטריקס אשר החליטו לברוח מהשמרטפות על רגולוס ונרקיסה, עמדו כעת ליד השביל, מטרים רבים
מהבית, האוויר הקר והצלול פורע את שיערם
הזהה.
"קדימה, בלה, אל
תשתפני," הוא התגרה, מתחיל ללכת במעלה
הגבעה, מציץ מדי פעם לאחור לבדוק האם היא עוקבת אחריו.
"אני... אני לא חושבת..." היא פחדה ללכת לאיבוד יותר מכל דבר אחר
בעולם, שלא לדבר על העונש שיטילו עליהם
אם רק יגלו-
"סיריוס, אני חושבת שכדאי
לנו לחזור!" היא לא הולכת להתחנן,
אם הוא לא מתכוון לחזור היא תרוץ הביתה בלעדיו, סיריוס יודע לדאוג לעצמו.
אלה הם השבילים אותם אנו בוחרים... בלטריקס חזרה לבדה באותו
ערב,
נאלצת לספק תשובות לדודתה - אשר דרשה לדעת לאן
נעלם בנה הסורר.
"אתה טיפש סיריוס, אין לך מושג מה עשית!"
"ואת רוצה להאיר את
עיני? תחזרי לאוכלי המוות שלך, בלה."
אוויר הלילה היה חם וחונק.
"אתה התקווה האחרונה של
המשפחה
הזאת-"
"אז אני שמח לשבור את
שושלת הארורים, אין לך מה לעשות כאן."
בלטריקס סירבה להיכנע, "זה כבר מזמן לא משחק ילדים,
סיריוס, תחזור הביתה, יש לך כשרון
כוח - - אתה לא שייך לכאן-"
"אני לא שייך למקום בו
מעריכים
אנשים כמוך," הוא סינן דרך שיניים חשוקות
וסגר בחבטה את הדלת.
הזמן שינה וצילק אותם,
מעמיד אותם לפני אין ספור שבילים לא מוכרים ודרכים מוארות. אלה הם הזכרונות שהפכו את השינאה לכואבת, אבל המילים הכתובות הראו כי אין
שום דרך חזרה. היה זה סיפור אחד מתוך
רבים, עוד דף בהיסטוריה המפוארת של בני בלק.
השנים האבודות היו
רבות מדי, כך אמר לעצמו שניות ספורות לפני שהכל נגמר, שניהם היו מעוותים ושוברים כתוצאה מהנסיבות, כמה דומה ואירוני היה גורלם.
דומים כמו השתקפות בראי סדוק ומלוכלך, אין
כל דרך חזרה... היא סירבה ללכת בעקבותיו.
הטירוף... הטירוף והכאב
גרמו לה להתפתל מצחוק ולהישבר מפנים. העמדות הפנים שינו אותם, עבר יותר מדי זמן... יותר מדי שבילים והוא... הוא סירב להקשיב לה.
|
|
|