"לגעת בשלג"

פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

 

 

 

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: אין.
דירוג:  PG
 

 

נרקיסה בלק מביטה מבעד לחלון חדרה בבית המשפחה רחב הידיים. שערה הבלונדיני הכסוף-אפרפר של הילדה בת השבע אסוף אחריה בצמה ארוכה שהמשרתת קולעת בכל יום מחדש. הצמה, כמו נרקיסה עצמה, ממושמעת לחלוטין. אף שערה לא חורגת ממקומה הראוי, כשם שבגדיה של נרקיסה מונחים על גופה הדק ללא רבב, וכך גם הבעות פניה. היא מחייכת לנוכח השלג שיורד כבר יומיים ללא הפוגה, וחולמת על מגע השלג הקפוא על פני לחייה החיוורות. על הרצפה יושבת בלה הקטנה, משחקת בבובותיה.
נרקיסה שונאת את עבודת השמרטפות שמוטלת עליה, אך מחייכת את חיוכה המסנוור כל פעם שאימה מורה לה לשמור על אחותה הקטנה.
פתיתי השלג ממשיכים לנשור על האדמה, נערמים זה על זה ויוצרים גבעות לבנות ומבהיקות שעל נרקיסה נאסר לטפס עליהן.
למחרת בבוקר היא הולכת בצעד מהוסס לעבר אימה.
"
גברתי, האם...אני יכולה לצאת לשחק קצת בשלג?" היא שואל בקול מפוחד. היא נענית רק בגבה בלונדית מורמת.
"
מובן שלא, ילדה מטופשת שכמותך, את תלכלכי את בגדייך. ובכלל, איזו ילדה מחונכת כראוי יוצאת ומתפלשת לה בשלג?" אימה של נרקיסה נראית כאילו היא יכולה לתלוש את שערותיה מרוב כעס. נרקיסה מושכת בכתפיה והולכת משם. זה לא שהיא רוצה כל כך לשחק בשלג, הוא פשוט נראה לה כל כך נעים, זה הכל.
זמן קצר לאחר מכן, השלג כבר נמס.

נרקיסה בלק מביטה החוצה מחלון חדר בנות השנה הראשונה בהגוורטס. שלג של חודש דצמבר, רך ונעים, נערם על המדשאות, ונרקיסה משקיפה על הילדים המחליקים על האגם הקפוא. קולות הצחוק אומנם לא מגיעים לאוזניה, אך דמיונה מפצה על כך. היא יכולה לראות את עצמה נועלת זוג מחלקיים בעלי להב חד, לבנים עם פס ורוד כמו של אלכסנדרה מורבלס משנה שלישית, ומחליקה להנאתה על המים הקפואים. זה היה אפשרי כמובן, אם נרקיסה הייתה יודעת להחליק. אך היא איננה יודעת, ולפיכך היא נשארת לעמוד ליד החלון המסורג ומשקיפה החוצה.
בשלג הרך היא עודנה חולמת לגעת, אך זיכרון ההזהרות של אימה עדיין טבוע בה, ולכן היא מסובבת את גבה אל החלון, ופונה לנצל את הזמן בדרכים יעילות יותר.
זמן קצר לאחר מכן, השלג נעלם.

נרקיסה בלק בת השמונה עשרה מביטה מחלון חדרה לעבר פתיתי השלג שנושרים מהשמיים. זוהי שנתה השביעית והאחרונה בבית הספר הגוורטס, וזהו השלג האחרון בו תזכה להביט מבעד לזגוגיות הגוורטס העבות.
הרצון לגעת בשלג, לחוש אותו מתמוסס בין כפות ידיה, חלף כבר מזמן. נרקיסה חושבת שזה טיפשי, לרדוף אחר השלג. בני שכבתה כבר לא מחליקים על האגם הקפוא; עסוקים הם בלימודים לבחינות הגמר, או בתכנון עתידם. נרקיסה מביטה למטה. שם, על האדמה הקפואה, יושבים להם זוגות אוהבים ומתגפפים.
נרקיסה אומרת לעצמה שזה מאוד לא מנומס לעשות דברים כאלה בפומבי, אבל היכן שהוא בתוכה גם היא הייתה רוצה אולי שאיזה בחור ינשק לה על השלג הלבן.
על מיטת האפיריון הגבוהה מונחת לה שמלה לבנה ובתולית, כמו השלג שיורד בחוץ. השמלה מפוארת, רקומה ביהלומים קטנים ומנצנצים. שמלת חתונה. שמלת החתונה שלה, למעשה. ההזמנות כבר נשלחו, ולוציוס מאלפוי, חתנה המיועד, כבר הגיע לבקר אותה. היא זוכרת אותו משנים קודמות. הוא גבוה ונאה, ויש לו ארשת פנים מכובדת והחלטית שכזו. נרקיסה חושבת שהוא נחמד, והיא גם יודעת שזה לא באמת משנה מה היא חושבת. החתונה תיערך בחודש אוגוסט. נרקיסה נוגעת בבד הלבן והרך ונאנחת.
בחוץ, השלג הלבן כבר מתחיל להתמוסס.

נרקיסה מאלפוי בהירת השער עומדת ומשקיפה מחלון חדרה המשותף שלה ושל לוציוס על פני המרחבים הלבנים. כל השטחים הללו שייכים לאחוזת מאלפוי, לה. השלג יורד בחוזקה, והקור מחלחל לגופה. נרקיסה פונה לעבר העריסה ומוציאה משם את בנה הפעוט, דראקו לוציוס מאלפוי. התינוק החיוור משחק באצבעותיה ומוחה חרש כאשר היא מלבישה אותו בשכבה נוספת. שערו הבלונדיני כסוף נוצץ בקרני השמש החיוורות שמסתננות דרך זגוגיות החלון.  
לוציוס איננו בבית. המאלפויים הם משפחה חשובה, ולבעלה של נרקיסה עסקים ועניינים רבים לטפל בהם. היא לא מוחה כאשר הוא מנשק לה בעדינות קרירה על לחיה ומתעתק מהאחוזה רחבת הידיים.
דראקו הקטן מביט בשלג החיוור, אצבעותיו הדקות מצירות קווים עקומים על הזגוגית. הוא צוחק למראה הפתיתים ונרקיסה חשה כי הוא משתוקק לצאת החוצה. היא מסובבת את גבה לחלון ומניחה את הפעוט בעריסתו, וזה נרדם עד מהרה.
כשנרקיסה לא מסתכלת, השלג נעלם כלא היה.

נרקיסה מאלפוי אוחזת בידו הבוטחת של בעלה ומנופפת לשלום לעבר בנה, דראקו. התינוק הקטנטן שבגר והפך לגבר מרשים ביופיו, מבט רב אדישות וקפוא על פניו, לא מנופף בחזרה. דראקו לוציוס מאלפוי עולה על רכבת האקספרס שתיקח אותו לשנתו האחרונה בבית הספר הגוורטס לכישוף ולקוסמות, הגולגולת ובפיה נחש שצרובה בעורו מוסתרת תחת שרוולי הגלימה השחורה שהוא לובש.
ארבעה חודשים מאוחר יותר, נרקיסה מאלפוי משוטטת בטירת מאלפוי עשוית האבן בלא מעש.
שלגי דצמבר נושרים בחוזקה על האדמה, ונרקיסה חסרת המנוחה נזכרת בתשוקות ישנות.
היא מביטה מבעד לזגוגיות החלון לעבר האדמה המכוסה בגבעות קטנות של שלג, הבל פיה מתרפק על הזגוגית העבה. היא מנידה בראשה ומתרחקת אחורה, ואז ממשיכה לפסוע במורד המסדרון.
מאחוריה, מעבר לחלון, עוד נושר לו לקרקע פתית יפיפה וצחור, לפני שהשלג כולו נעלם בפעם האחרונה.