הצגה

פאנפיק פרי עטה של Elven Eyes

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: לוציוס/נרקיסה
דירוג PG-13
תודות: לליהיא הבטא שלי שהיא באמת הכי טובה בעולם!!!

"ולפעמים היא נשבעת שהיא שומעת רוחות רפאים מדברות אליה. אבל היא גם נשבעת שהוא עוד אוהב אותה. אז אולי היא פשוט יצאה מדעתה."
__________________________________________

הוא נחמד.
בדרך הלא נחמדה במיוחד שלו.
היא מחבבת אותו.
בדרך שאדם מחבב גלידת שוקולד או צמיד קריסטל.
הוא נחמד והם תמיד אומרים שהוא טוב מדי בשבילה.
וזה בטח נכון. אבל תמיד היו לה סטנדרטים גבוהים.
הוא גם נאה במיוחד, כמו נברשת מצוחצחת או חרסינה מעודנת.
אבל הוא גם קר, וזה רק מוסיף לתעלומה. הוא חצוף וקר.
זה בסדר.
באמת יש לה די הרבה חיבה אליו, והיא משלבת את ידיה זו בזו וקורנת.
הוא מבחין בה מרחוק, הבחורה הבלונדינית עם עטי הסוכר והסרטים האדומים בשיער.
הבחורה הזו נראית יותר מדי נחמדה בשבילו.
אבל היא לא.
היא עשויה מפלדה, מבפנים. הגולגולת שלה כמו אבן ויש לה כוח שלא להרבה אנשים יש.
ומהסיבה הזו היא לא תהיה אימא טובה: היא לא רחמנית מספיק.
אבל היא תופסת את עיניו, עיני היהלום שלו, והוא מבקש ממנה להינשא לו יום אחד.
היא נרגשת. זה מה שהיא תמיד רצתה. לזה היא חיכתה.
הוריה קורנים לעברה בתמונות, הם נרגשים. היא סוף כל סוף מצאה לעצמה בחור צעיר. הם לא יכלו לבקש מישהו יותר מוצלח ממנו.
טבעת היהלום יפה. יפה מדי. היא ראוותנית, אז היא מחבבת אותה. אבל היא גם צעקנית.
הוא מגחך לעברה. "יפה, לא?"
"כמובן," היא מהנהנת. "הדבר הכי מהמם בעולם."
וזה באמת ככה.

הם מתחתנים, וזו חתונה נחמדה. אפילו יותר נחמדה ממערכת היחסים שלהם. יש קישוטים בשפע והשמלה שלה עשויה מהמשי הכי משובח. והאנשים בקהל מחייכים, כמובן.
הוא עוד מחבב אותה, והוא אפילו מחבב אותה יותר ממקודם כי היא פשוטה. הוא יכול להיות אוכל מוות, הוא יכול לעבוד את וולדמורט, הוא יכול להגיד לה מה לעשות, והיא עדיין תהיה אשתו המקסימה. היא עוד יכולה לשים מסכה של אושר במהלך פגישות ונשפים.
והמראה החיצוני הראוותני מתפורר.
היא תצטרך לשאת די הרבה במהלך מערכת היחסים שלהם.
היא ידעה את זה. אפילו אז. היא תמיד יכלה לחזות מראש דברים בצורה משונה שכזו.

אחרי זמן מה נולד להם ילד והוא מקסים. היא מביטה בתינוק הקטן ומחייכת קלות, זרועו של בעלה כרוכה בהגנה סביב כתפיה.
זו הצגה נחמדה. כזו שבה אנשים חיים באושר ועושר לנצח. יחד.
היא אוהבת את ההצגה, היא נפלאה אחרי הכל. זה סיפור האגדה בשלמותו. והיא רוצה להמשיך לצפות בה, ולשחק בה...
והיא מנסה.
הוא מחבב את בנו. יורש לאחוזת מאלפוי וכל מה שבא עם זה. הבן שלו יהיה גדול, מצליח ומדהים.
הו, וגם הוא ישרת את וולדמורט.
היא לא הייתה אמורה להיקשר לבן שלה.
אבל היא נקשרה ממילא.
היא החזיקה את התינוק שלה בזרועותיה והיא ליטפה אותו, היא הניחה אותו בעדינות בעריסה, לבשה את השמלה הפרחונית שלה והלכה להתכונן לתה של שעת הצהריים.
זו עדיין הייתה הצגה.
הוא נישק אותה על הלחי כל בוקר לפני שהוא הלך "לעבודה" והיא חייכה בעדינות והחזיקה בזרועותיה את בנה הבוכה.
"תנעלי את הדלת אחרי שאצא," הוא אומר.
"אני יודעת," היא לוחשת.
והיא שוכחת לנעול את הדלת.
לא יהיה שום חופש אם היא תהיה נעולה.
הוא מחייך לעברה כשהוא רואה אותה מחזיקה את בנו. היא נראית טוב אתו, באופן טבעי לחלוטין. זה נראה נכון. זה מרגיש נכון.
זה לא נכון.

שניהם יחסית מאושרים ויש ביניהם עסקה שהם מעולם לא דיברו עליה, אבל היא שם.
'אתה תומך בי באופן כלכלי וחברתי ואני תומכת בך באופן חברתי ומטפלת בבן שלנו.'
זו עסקה נחמדה שכזו.
וזה עובד די טוב.
אין צורך במילים בכזה עניין.
היא המלכה של אחוזת מאלפוי והיא משחקת את התפקיד כמו שצריך. אולי אפילו הכי טוב שאפשר.
הוא לא בבית לעיתים קרובות. בעיקר כי הוא יוצא לנסיעות עסקים. היא לא רואה את האיש המקסים שבו יותר, אבל כשהיא כן רואה זה קצרצר ופשוט. וכשהעניינים לא קצרצרים ופשוטים- עורכים נשף כדי להתחמק מלחשוב עליהם ולהתעסק במשהו אחר.
יש הרבה נשפים.
הוא רוקד איתה וולס והיא מחייכת אליו. הם מחזיקים ידיים והיא לוגמת יין לבן. יין לבן יקר. היא מחייכת ואומרת: "כן זה בעלי שם," ו"הבן שלנו בסדר גמור. הוא למד לעוף על מטאטא אתמול," ולפעמים אפילו: "כן, ככה זה נראה. אנחנו מאוד מאושרים."
והם היו מאושרים.
אם להיות מאושר משמעו אומללות מוחלטת.
לפעמים הוא חוזר הביתה עם מעט דם על הידיים. דם בצבע שני עמוק. היא נרתעת אך לא רועדת, היא חזקה.
"שטוף את הידיים לפני הארוחה," היא אומרת בחדות שעה שהיא מנסה להעסיק את דראקו הצעיר.
הוא מנשק אותה על הלחי. "כמובן, יקירתי."
"מה זה היה אימא?" הילד הקטן שואל.
"אבא פשוט עושה את העבודה שלו חמוד," היא אומרת באנחה.
וזו העבודה שלו.
והוא עושה אותה בצורה טובה.
אולי אפילו הכי טוב שאפשר.

הם מתבגרים. הוא לא כל כך מקסים והיא לא כל כך מהממת.
אבל אף אחד לא ממש מקסים ומהמם, מצד שני.
הבן שלהם הולך להוגוורטס ומקבל ציונים טובים למדי ומסתדר טוב למדי. הוא לא ילד נחמד. הוא בדיוק כמו אבא שלו.
האחוזה נראית כה גדולה ושקטה עכשיו. זה מצמרר. ולפעמים היא נשבעת שהיא שומעת רוחות רפאים מדברות אליה.
אבל היא גם נשבעת שהוא עוד אוהב אותה.
אז אולי היא פשוט יצאה מדעתה.
אי אפשר להאשים אותה.
היא לא טורחת להירתע מהדם על ידיו עתה והיא רק מהנהנת.
הוא בחור נחמד.
הוא רק עושה את העבודה שלו.

וים אחד, יום אחד היא מתה.
זה קורה לכולם בסוף, באמת.
היא נחלשת באיטיות, בלי שהוא אפילו מבחין בזה, ולבסוף היא צונחת על הרצפה, בצורה אלגנטית אפילו. ראויה לבנות מאלפוי.
היא מתה בסלון המהודר בכלי כסף,
בעודה מחכה שהוא יחזור הביתה וינשק אותה על הלחי.
נראה שהיא תמיד מחכה לאחרונה, זה הרגל. הרוחות למעלה מפחידות אותה מאוד עכשיו.
הנפילה שלה לא נשמעת, אין איש שישמע.
וזה נגמר.

הוא חוזר הביתה ורואה אותה בסלון. "נרקיסה?" הוא אומר, לא מאבד מחזותו הקרה. "יקירתי, חזרתי."
היא קפואה כמו קרח ופניה חיוורות. כמו שלגיה...רק לא כל כך יפה.
הוא רוכן לצידה ונוגע בשערה הבלונדיני המקושט בסרטים אדומים.
טיפת דם נופלת על ידו.
זה הדם שלה עכשיו.
וזו לא העבודה שלו.
הוא מפזר את האפר שלה באגם של הוגוורטס, הם נהגו ללכת לשם כילדים כל הזמן. הם היו מתנשקים שם, לפעמים, כשאיש לא הסתכל. והיא הייתה מצחקקת ואוכלת עטי סוכר. זה מקום רגוע.
זו הייתה הנקודה שלהם.
הוא מפזר את אפרה לפני זריחת השמש. איש לא אמור לראות, זו הסודיות והמסתוריות שבדבר.
זה תמיד היה היופי בעניין.
"אני אוהב אותך," הוא אומר בשקט. "ולטובתך שידעת את זה לפני שהלכת בצורה כזו."
וחלק ממנה באמת ידע.

~*~

סיפוריה של Elven Eyes מתפרסמים גם בבלוג שלה