"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך ב'

פרק 24: "געגועים"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 

Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;
Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim,
Because it was grassy and wanted wear;
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,
And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back.
I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I-
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference. /Robert Frost


לא יכול להיות..." היא חזרה להביט בקלף, אותו הפילה לרצפה לפני מספר רגעים, קוראת את המילים: "סיריוס בלק" בשורה המיועדת לשמו של המטופל.

עמנואל לקחה נשימה עמוקה, ליבה פועם במהירות. בזהירות רבה היא ניגשה אל המיטה, מציצה בסקרנות על הדמות הדוממת, השכובה עליה. החיוורון החולני של פניו הדגיש את החבורות הסגולות והחתכים שנשארו כמזכרת מהקרב שאירע לפני ימים ספורים. אבל לא היה זה השינוי היחיד בו הבחינה. אחרי הכל, עברו שנתיים מאז ראתה אותו בפעם האחרונה, וכמוה, גם סיריוס השתנה, בין אם זה בתווי הפנים הבוגרים יותר, ובין אם בהבעת חוסר המנוחה שהחליפה את מבע השחצנות, לו הייתה רגילה בזמן לימודיה.

 

"הכל בסדר כאן?"

"הא?" עמנואל קפצה והסתובבה בבהלה, נועצת מבט מבולבל באשה הנמוכה שהציצה מפתח החדר.

"אני רק... באתי לראות אם הכל בסדר," אמרה זו בזהירות, בוחנת את עמנואל במבט מודאג.

"הוא מצוין, כלומר- הכל מצוין, אני בסדר, באמת."

הלן הנהנה באיטיות, שפתיה עודן מתוחות בדאגה. "בסדר... אם תצטרכי משהו-"

"אקרא לך," עמנואל חייכה אליה חיוך מטופש. היא שיחררה אנחת הקלה, פונה להביט בקלף הארור. פגיעות קרושיו... קללות הדף... לשמחתה, לא משהו שלא ראתה לפני כן. קדימה לעבודה היא אמרה לעצמה, זה לא הזמן להיות רגשנית, הוא... פשוט עוד חולה, אחד שצריך לטפל בו, זה הכל.

למרות שלא רצתה להודות בכך, בין החלפת התחבושות למריחת המשחות, היא מצאה כי מחשבותיה שבות מעצמן אל התקופה ההיא, תוהה מדוע ואיך הכל הפך לתסבוכת שלמה של רגשות ואירועים.

 

"בבקשה תהיי ליד עץ הערמון הגדול בשמונה, לפני העלייה להוגוורטס אקספרס, זה נורא חשוב.

ס.ב"

 

כך אמר הפתק אותו קיבלה ימים ספורים לפני סיום הלימודים. היא רצתה להיות שם ולשמוע מה יש לו להגיד, אבל ההבטחה שנתנה לעצמה לא אפשרה זאת. היא זכרה את הבוקר שטוף השמש ההוא, ואיך עשתה את דרכה בשקט, מנסה לא להביט בדמותו של סיריוס, העומד בשקט ליד העץ הגדול בכניסה להוגסמיד. למרות שידעה כי אין זה אפשרי, היא הרגישה את עיניו ננעצות בבשרה וגורמות לה להרגשה, אותה ניסתה להדחיק פעם אחר פעם.

כשעזבה את הוגוורטס, הבטיחה לעצמה שלא תחשוב עליו עוד ותפסיק סוף-סוף להתנהג כמו ילדה חסרת אחריות, רודפת אחרי אגדות, במקום להתחיל ולהתמודד עם המציאות. אבל עכשיו... עכשיו ראשה הסתחרר מעט למראה הפנים המוכרות. היא כמעט קיוותה שהוא יתעורר ויזהה אותה. אל תהיי טיפשה, הוא בטח שכח אותך ברגע שעלית על הרכבת ההיא, היא הזכירה לעצמה, הוא בטח נשוי עם תאומים בדרך וגולדן רטריבר, עמנואל לא ידעה למה לקוות, אם הייתה לו אישה, בטח הייתה איתו כאן בזה הרגע, ואפילו אם-"

 

"עמנואל-"

"מה?!" היא אפילו לא שמעה את הדלת נפתחת, מפנה את מבטה המבוהל לאחור, לעבר הקול שקרא בשמה. "רוזי, למה את מבהילה אותי ככה?"

מכשפה סמוקת הפנים הביטה בה באותו המבט המודאג של הלן. "אני.. הא, קראתי לך מספר פעמים אבל את-"

"אני לא אשמה שיש לך קול שקט," פלטה עמנואל בפיזור.

"מה קורה לך? הלן אמרה שאת מתנהגת מוזר ואני ניסיתי לשכנע אותה שזה שטויות-"

"הלן אמרה מה? ברור שזה שטויות, אני בסדר גמור."

רוזי האדימה עוד יותר, "את ניראת מוטרדת," היא אמרה בלחש, עיניה העגולות מציצות לעבר מיטת החולים. "את יודעת, אם את עייפה או שיש לך בעיות אישיות, אנחנו-"

"אני לא עייפה ואין לי שום בעיות אישיות!" עמנואל אמרה בטון נרגז. "את פשוט הבהלת אותי, הייתי מרוכזת בחולה."

רוזי הנהנה בהבנה, "הו."

"הו מה?" עמנואל צמצמה את עיניה בחשד.

"אני לא רוצה לחטט", היא חייכה אליה בעצבנות, ידיה מתעסקות עם התג הקטן שהיה מוצמד אל חלוקה.

"תגידי לי למה התכוונת," דרשה עמנואל, קולה נשמע תקיף משהתכוונה.

"נו.. את יודעת, כולנו שמנו לב שהבחור ניראה..."

"רוזי! את יודעת טוב מאוד שאני לא מערבת עבודה-"

"כן, כן, אני יודעת," היא חייכה בהתנצלות, "פשוט הלן אמרה ש-"

"הלן יכולה להגיד הרבה דברים," עמנואל הזכירה לעצמה להגיד להלן להפסיק לפזר שמועות ברחבי המחלקה, "אני הולכת לשתות משהו, בסדר?" עמנואל אמרה בקול רגוע יותר. "אם מישהו... אם מישהו ימשיך לספר סיפורים עלי ועל סיריוס-"

עיניה של רוזי נדלקו, "סיר-"

"החולה, קוראים לו סיריוס, זה היה רשום על הקלף!" עמנואל קיללה את עצמה.

"הו בוודאי," רוזי חייכה חיוך רחב, פניה זוהרים בהתלהבות. "לו הוא היה החולה שלי גם אני הייתי, האמ-"

"על מה את מדברת?"

"סיריוס בלק כמובן, הלן סיפרה לי שזה הוא," קולה של רוזי החל להגיע לטונים גבוהים, "היא סיפרה לי שראתה את שמו ברשימות של מרגרט-"

עמנואל גלגלה את עיניה, "רוזי, אני באמת לא-"

"כמובן שלא," היא מיהרה להגיד, "אבל את יודעת, זה סיריוס בלק!" היא צחקקה, מזכירה לעמנואל את חבורת ההפלפאפיות שתמיד הזדנבה אחרי סיריוס.

"אם לא אכפת לך, יש לי עבודה לעשות," עמנואל נאנחה, צופה כיצד דמותה הקטנה של רוזי נעלמת בין האנשים במסדרון. לא היה לה ספק כי כל המחלקה תשמע על כך בתוך שעה... וזה עוד במקרה הטוב.

 

* * *

 

עמנואל מזגה לעצמה תה חם והחליטה בינה לבין עצמה שאם יתחילו להציק לה בשאלות, היא תענה כי הכירה אותו בעבר ופשוט הופתעה לראותו שוב.

היא נכנסה שוב לחדר קטן, מופתעת לגלות ילדה קטנה וחיוורת במיטה הנוספת ליד מיטתו של סיריוס. מה לכל ה-

"עמנואל, אנחנו נאלצים להעביר אלייך עוד אחת." אמר קולו העייף של ג'ול מת'יוס מאחת הפינות.

"מה זאת אומרת להעביר אלי עוד אחת?" עמנואל הביטה בילדה הדוממת שנראתה כאילו טיפת החיים האחרונה נשאבה ממנה. "אני.. לא יודעת-"

"את יודעת שלא היינו עושים את זה-"

"אם הייתה לכם ברירה אחרת," עמנואל נאנחה בתבוסה. "מה יש לה?"

"ובכן..." ג'ול ניראה כאילו ברר את מילותיו בקפידה, "אנחנו לא ממש יודעים. ההילאים מצאו אותה בבית נטוש אשר הסתבר כי שימש מקום מפגש של אוכלי מוות. היא היחידה שהייתה עדיין בחיים, אף אחד לא יודע מה יש לה." 

"מה עם הוריה?" עמנואל בחנה את השמלה הקרועה שהילדה לבשה, ליבה מתכווץ בכאב.

"מוגלגים," הוא נאנח, מוחה את מצחו, "אנחנו לא יכולים להודיע להם."

"מה?" עמנואל הביטה בו בפליאה, "ומדוע לא?"

"הוראה ממשרד הקסמים. הם טוענים שזה יעורר יותר מדי שאלות, טכנית, אסור לנו אפילו להחזיק בה יותר מדי זמן... מחיקת זיכרון מהירה וזהו."

"היא... מוגלגית?"

הוא הנהן. "ההילאים הביאו אותה הנה, ועכשיו עלינו לברר אם היא סובלת מפגיעות קסומות. אם לא, אני אשלח אותה לבית חולים מוגלגי כמה שיותר מהר."

עמנואל הנהנה, "טוב.. ואיך אתה מצפה שאני אעשה את זה? אתה יודע שזאת לא המומחיות-"

"תעשי כל מה שאת יכולה," ג'ול קם מכיסאו, "את יודעת מה המצב עכשיו, כל יום לפחות עשרים נפגעים חדשים ו... את יודעת-"

עמנואל נאלצה להסכים, "אני אעשה כמיטב יכולתי."

ג'ול חייך קלושות ועזב, משאיר אותה לבהות בשני החולים.

עמנואל כיוונה את שרביטה אל כוס התה שלה ומלמלה "פירוונוס" , טועמת שוב מהמשקה החם.

 

"הלו"

 

עמנואל הרגישה את התה שורף את ידיה כשהספל נשמט והתנפץ על הרצפה. לעזאזל! הוא קרא לה, הקול שלו...

"לא התכוונתי להפחיד אותך, מצטער."

היא קפאה במקומה, עיניה נודדות לעבר המיטה עליה שכב סיריוס. הוא לא אמור להיות בהכרה, הוא לא אמור להיות בהכרה... אך קולו, למרות שהיה שקט ושבור, בהחלט לא היה פרי דמיונה.

"ארר... זה בסדר." עמנואל הרגישה את פניה מאדימים. היא לא הספיקה להכין את עצמה לרגע הזה, לא מהר כל כך, לא-

"את יודעת אם... מה קרה לכל השאר?" הוא שאל בשקט.

"לכל השאר?" עמנואל הניחה כי בוודאי מתכוון לחבריו, "לא, אבל אני יכולה לברר," אמרה במבוכה, משתדלת לא לבהות בו יותר מדי. הוא לא מזהה אותי, אין סיכוי שהוא זיהה אותי, עבר יותר מדי זמן. עמנואל הרגיעה את עצמה.

"אני אשמח אם תוכלי לעשות את זה." סיריוס חייך חלושות ועצם את עיניו.

אחרי שהדממה שבה לחדר, עמנואל הוציאה את שרביטה וסילקה את שברי הזכוכית שהיו מפוזרים על הרצפה. לאחר מכן, היא עזבה את מטופליה, סוגרת מאחוריה ברכות את הדלת. המסדרונות היוו ניגוד גמור לחדר השקט, אותו עזבה לפני מספר רגעים. מרפאים לחוצים התרוצצו בין החדרים, קרובי משפחה מודאגים הסתובבו בין הרגליים וכמה חולים עם מבט אטום בהו מה מהספות בלובי. עמנואל ניגשה למכשפת הקבלה, נדחפת בעדינות בין האנשים העומדים בתור.

"סליחה, מרגרט?" היא פנתה אל האישה המבוגרת שהביטה בה בעייפות דרך משקפיים עבים, "אני צריכה שתבררי לי משהו, בבקשה-"

"כן, כולכם צריכים שאני אברר משהו." היא פלטה בקול ארסי, איפשהו מאחוריה ילד פרץ בזעקות אימה,  "את מפריעה לי, תחזרי יותר מאוחר."

"כן, אבל זה נורא חשוב," עמנואל לא זעה ממקומה, "את יכולה ל-"

"יותר מאוחר," המכשפה לא הרימה את עיניה מהרשימה בה עיינה.

"את ממש רוצה להתפטר, הא?" עמנואל העניקה לה מבט קר. "אני לא חושבת שאדריאן ישמח לשמוע שאת מפריעה לי לעבוד."

מרגרט מייסון נראתה כאילו בלעה תרופה מרה במיוחד, "מה את צריכה?" היא אמרה בחיוך מאולץ, עיניה עודן קרות ומאיימות.

אני רוצה שתבררי לי מי הגיע לקדוש מנגו בעקבות התקרית עם אוכלי המוות בשבוע שעבר-"

"איזו מהן?"

"זאת שהתרחשה ביום חמישי," עמנואל נאנחה, "ו... וגם את הרשימה של ה..."

"גוויות?"

"כן," עמנואל בלעה את רוקה. הדבר האחרון שרצתה כרגע, היה לחזור לשם ולהודיע לסיריוס שכל השאר מתים, מה שלא הייתה אפשרות בלתי סבירה.

"יום חמישי... יום חמישי... הא, הנה זה," היא הוציאה קלף ארוך מאחת המגירות. "בלק סיריוס, לונגבוטום פרנק... בונס אנדג'ר... זהו," היא הניחה את הקלף בצד, כולם השתחררו חוץ מסיריוס בלק."

"ומה עם ה-"

"את לא יכולה לעשות את זה יותר מהר?" גבר קירח ונמוך קומה הביט בה בתחינה.

"מצטערת..." מלמלה, מנסה לראות האם המכשפה מצאה את מה שהייתה צריכה.

"אה, זה..." היא פתחה מגירה אחרת, "לא, אני לא רואה-"

"תודה לך!" עמנואל חייכה באושר, עוזבת את הפקידה לטפל בתור האנשים שדחפו אחד את השני בחוסר סבלנות.

 

כשנכנסה לבסוף לחדר 34B, הבחינה כי הילדה המוגלגית, שרק לפני מספר רגעים נראתה יותר מתה מחיה, פקחה את עיניה הירוקות וכעת מביטה בה במבט מוזר.

"אממ היי," עמנואל מלמלה, תוהה איך לעזאזל היא אמורה לפנות אל ילדה מוגלגית.

הילדה מצמצה, לא אומרת דבר.

אוקיי... שיהיה. היא ניגשה למיטתה, לא מופתעת כשהילדה נרתעה לאחור, נועצת בה מבט מפוחד.

"אני רק רוצה לבדוק אותך, את לא צריכה לפח-" הילדה התכווצה כמו חתול שכותר בפינה; מארשת פניה נראה היה כאילו היא הולכת לשלוף את ציפורניה ולקפוץ ממקומה, עיניה פעורות באימה. "טוב, בסדר, ניצחת. פעם אחרת..." עמנואל צעדה מספר צעדים אחורה.

"את מפחידה אותה," עמנואל סובבה את ראשה על מנת לגלות כי סיריוס פקח עין אחת, מביט בהן בסקרנות.

"אתה חושב שתוכל לשכנע אותה?" עמנואל בחנה שוב את המוגלגית, שנראתה כאילו כל סיוטיה הגרועים ביותר התרחשו בבת אחת.

"היי," סיריוס פנה אל הילדה, "אכפת לך להגיד לנו מה שמך?"

היא המשיכה לבהות בקיר שלפניה, ידיה לופתות בחוזקה את הכרית.

"אם לא נדע את שמך נצטרך לקרוא לך... בבט. את מסכימה?"

הילדה הפסיקה לבהות בקיר לשניה, עיניה מתמקדות בסיריוס. "מגי" היא אמרה בשקט, משפילה את ראשה, סיריוס חייך בניצחון.

עמנואל נשמה לרווחה, "עכשיו תגרום לה להפסיק לפחד ממני."

"היי, הכוחות שלי מוגבלים-"

"תגיד לה משהו, לא יודעת, כל דבר," עמנואל לחשה.

"אז, מגי, את יודעת איפה את נמצאת?"

מגי טלטלה את ראשה, דמעות נקוות בזוויות עיניה, "אני רוצה הביתה."

"אני בטוח שתוכלי לחזור הביתה בקרוב, נכון מיס איימי?"

הוא מזהה אותי... הו מרלין... עמנואל השתדלה לא להסגיר את רגשותיה וחייכה אל הילדה, "כן, ברור... את תוכלי לחזור הביתה ברגע שתתני לי לבדוק אותך."

"אני רוצה את אמא שלי," היא אמרה בשקט, מושכת באפה.

"את תוכלי לראות אותה בקרוב," הבטיחה, "פשוט לאמהות אסור להיכנס לכאן, את מבינה-"

"את הולכת לדקור אותי במחט?" עיניה הירוקות התמלאו דמעות, "אני יודעת שאת כן, אתם תמיד דוקרים-"

"הו לא, מה פתאום, כאן אין מחטים בכלל," עמנואל חייכה, מושיטה לילדה כוס קטנטנה עם נוזל שקוף, "הנה, כל מה שאת צריכה לעשות זה לשתות את החומר הזה-"

מגי קימטה את אפה אבל לגמה מהשיקוי, "יש לזה טעם של פטל..." היא פיהקה, מתכרבלת בתוך השמיכה.

"מה זה?" שאל סיריוס אחרי שמגי שקעה בשינה עמוקה.

"שיקוי שאמור לגלות האם יש לה פגיעות קסומות," עמנואל החזירה את הכוס למקומה, "יש לו גם נטייה לשמש כחומר מרדים מעולה."

"הילדה מוגלגית?"

עמנואל הנהנה, "אף אחד לא יודע אם נפגעה או לא, היא הגיעה לכאן במצב דיי... דומם."

סיריוס שתק מספר שניות, "ומה עם מה ש-"

"לגמרי שכחתי," עמנואל חייכה במבוכה, "לא, אתה היחיד שעדיין מאושפז כאן... כולם שרדו."

סיריוס חייך בהקלה, "כל כך פחדתי... והכל באשמתי, אני ראיתי את דולוחוב וחשבתי- חשבתי לתפוס אותו..."

אולי השינוי לא היה גדול כל כך אחרי הכל, עמנואל נאנחה, "העיקר שהכל נגמר טוב. חוץ מזה, אני בטוחה שבמצב כזה הכל נורא... מבלבל. אתה הילאי?"

סיריוס הניע את ראשו, "לא, אין זמן לשטויות האלה של משרד הקסמים."

עמנואל רצתה לשאול מה הוא עשה בקרב נגד אוכלי מוות אם לא היה הילאי, אבל הבחינה כי הוא לא ממש מאושר לדבר על הנושא. הוא עדיין היה אותו סיריוס שהכירה לפני שנתיים, אבל... משהו בעיניו השתנה, הן היו רציניות יותר, עמוקות יותר, כמעט בלתי ניתנות לחדירה. היא החליטה להעסיק את עצמה בהכנת השיקוי הבא, אותו היה עליה להגיש לסיריוס בעוד מספר שעות, כך לפחות לא תצטרך להתמודד עם הדממה ביניהם. אין שום טעם להעיר שדים ישנים.

"את לא מוצאת את זה אירוני?"

"מוצאת את מה אירוני?" עמנואל הניחה את הסכין בה חתכה את המרכיבים.

"את כל המצב הזה," הוא אמר, מתיישר במיטתו.

"במידה מסוימת, כן." היא הודתה, "לא ציפיתי... "

"להיתקל בי שוב?" הוא חייך, "החיים מאוד לא צפויים. עשית חיים בצרפת?"

"זה היה... נחוץ," עמנואל לא יכלה להחליט האם ההערה האחרונה שלו נאמרה בעוקצנות.

"כן, אני מניח..."

עמנואל ערבבה בריכוז את העשבים, מתעלמת מהתחושה כי מישהו בוהה בה.

 

 

 

 

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.