הוכחה

פאנפיק פרי עטה של Elven Eyes

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: נרקיסה/לוציוס מאלפוי
דירוג PG-13

"הם נהגו לאכול לחם צרפתי עם ארומה של רום ולרקוד בצל המתים. היה פשוט משהו מושך בחיים המסוכנים שהם חיו."

היא נהגה לחתום על מכתביה ב"אוהבת תמיד" ו"באהבה נצחית". דברים מטופשים כאלה שאתה גדל ומפסיק להשתמש בהם, למרות שאתה לא רוצה להפסיק. דברים מטופשים. מעין כאלה דברים שאף אחד לא נותן לך, אתה פשוט מפתח אותם בעצמך. אתה מאמין בהם, ואתה מאמין בהם אפילו אם מוכיחים לך שזה לא נכון.
ובמקרה של נרקיסה, הבן אדם שהוכיח לה שזה לא נכון היה לוציוס מאלפוי.
היא נהגה לקרוא את הוגוורטס: תולדות, כל ערב ולאפות בבית סבתה. היא נהגה להישאר אצלה בסופי שבוע ולישון עד מאוחר. היא נהגה לישון על הכרית שאימה הכינה לה- טלאים אדומים. היא נהגה לקרוא לאביה "אבאל'ה".
זה סיפור של אובדן וחוסר-תמימות.
הסיפור שלה, נרקיסה מאלפוי.
היא נהגה לחכות מחוץ לכיתת תורת הצמחים כל יום במהלך שנתה הראשונה, להחזיק את ספריה אל חזה ולהיאנח שעה שהוא חלף על פניה. "היי בלק" הוא היה אומר בקרירות ומהנהן לעברה. "היי..לוציוס."
זו הייתה אהבה. או לפחות משהו כזה.
הוא נהג לנשק אותה מול שולחן המורים בארוחת הערב. ממש מול דמבלדור. וזו הייתה חוויה מוזרה, אפילו לילדה כמוה שבאה ממשפחה מוזרה. המורים היו מנסים לא לגחך וחוזרים לצלחות שלהם.
הניצוץ בעיניים שלה היה כמו שמש בוערת.
היא נהגה לספר לחבריה ולאימה על האיש הצעיר ששבה את ליבה. "הוא פשוט... הו אימא- מקסים! ונאה.. האהבה של חיי!" אימה הייתה מחייכת חיוך חלוש ואומרת, אולי בקול רם מדי: "יקירתי, תיזהרי, לא הייתי רוצה לראות אותך נפגעת." והיא הייתה צוחקת, צחוק כמעט חסר רחמים. "אל תהיי מטופשת."
הם היו מאוהבים. וכשאתה מאוהב אתה לא נפגע.
הם נהגו לחלוק חבילות של שקדים מצופים בשוקולד, שעה שהרוח פרעה קלות את שערם. פעם היא בכתה בגללו ודמעותיה ליטפו את האדמה והוסיפו לה ניצוץ. היא הורידה את נעליה והוא היה מוריד את שלו, והם היו יושבים שעונים כנגד גזע עץ גדול.
"אני אוהבת לחשוב שאנחנו מאוהבים" היא אמרה, כאשר לקחה שקד מצופה ואכלה אותו,והוא לחש לה מתוך החושך: "גם אני אוהב לחשוב ככה."
ואם אתה רוצה את זה חזק מספיק, וחושב על זה חזק מספיק, זה יתגשם.
הם היו הולכים לכנסייה ישנה- שנראתה יותר כמו קוטג' בעצם- ושם הם גם התחתנו. זו הייתה כנסייה מאוד עתיקה, אבל היה בה מקום לכל החברים שלהם והמשפחות.
"אני כל כך שמחה!" היא אמרה, אז. "אני ממש רוצה להיות אתו!" אימה קימטה את מצחה והביטה בבתה, הלבושה משי וענודה פנינים, היא חייכה ואמרה בקול כמעט אירוני:
"מגיע לך את זה."
זה היה מוזר למדי, הייתם מבינים אם הייתם שומעים את זה.
הם היו כה מטופשים פעם. והם עדיין כאלה, באמת. אבל חיי הנישואים עשו אותם ציניים וגרמו להם להאמין בזה שאהבה זו שליטה וגרמו להם לריב לעיתים. לא לימדו אותם את זה...זה נרכש. הם נהגו לאכול לחם צרפתי עם ארומה של רום ולרקוד בצל המתים.
היה פשוט משהו מושך בחיים המסוכנים שהם חיו.
הם נהגו להיות קתוליים. הם עדיין כאלה בצורה לא-דתית-בכלל. קתוליים. זה היה מטופש והיא מעולם לא הבינה את רעיון האלוהים כי היא בכלל לא הבינה את עצמה, אז מישהו מעליה היה הרבה יותר מתוסבך והוא תמיד אהב כוח. ומי החזיק יותר כוח מאלוהים? זה היה דבר לא-בטוח שכזה.
הם היו קתוליים. אבל באותה מידה הם בכלל לא האמינו מימיהם.

הם נהגו לאהוב זה את זה. בפינות החבויות של לבם הילדותי והחשוך. הם נהגו להיות כמעט תמימים (למרות שקשה להאמין בזה). היא נהגה לשים סרטים אדומים בשערה ולקרוץ לבנים. היא נהגה להאמין באהבה נצחית וכל מה שבא עם זה, והוא נהג לדמיין אישה יפה, אחוזה גדולה, הרבה כסף ובן. הוא קיבל את מה שהוא חלם עליו. היא לא, הוכיחו לה שזה לא נכון. התמימות דעכה, האמון פשוט הפסיק להתקיים, ושני ילדים איבדו את החן שפעם היה להם.