קסמים בניו-יורק סיטי

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף השער של היצירה

פרק 11

דירוג: R (קטע אחד באמצע עם קצת הרבה דם).
תודה לג`סי ולשלו`ש. הפיק הזה חייב לכן המון. כנ"ל לגביי.
תגובות יתקבלו בברכה.

"נו, נוויל, תעלה על הת`סטראל!" הרמיוני, בעזרתו של נוויל, התיישבה על גבו של היצור הגרמי, וכעת ניסתה לתפוס את נוויל בידיה בזמן שהוא מתרחק שני צעדים אחרי כל ניסיון לעלות.

"לא! הוא זז יותר מידי!" אמר נוויל בחשש. הת`סטראל חסר הסבלנות התחיל להתקדם בחזרה אל עצי היער כשהרמיוני על גבו, צורחת על נוויל שיאזור אומץ לפני שהיא תדרוס אותו.

כעבור שלושה ניסיונות נוספים, נוויל הצליח לטפס על החיה העצומה ולמקם את עצמו מאחורי הרמיוני.

"לעזאזל, אני לא מצליחה לתפוס תנוחה טובה. אני מרגישה שאני אפול ברגע שהדבר הזה יתחיל לעוף," אמרה הרמיוני.

"תשעיני את הברכיים שלך על פרקי הכנפיים שלו," הסביר נוויל. היא הביטה בו בהבעה אטומה.

"והיכן הם, בדיוק?"

"הו!" הוא קרא בהבנה והחל לעזור לה להתייצב.

"כן, `הו...`" חזרה אחריו בטלטול ראש קל. היא נשמה עמוקות. הנה זה מתחיל.

"מוכן?" שאלה.

"לא," הודה, "אבל זה יספיק."

היא הנהנה ורכנה קדימה אל איפה שאוזנו המצולקת של הפגעסוס הייתה אמורה להיות: "לאחוזת מאלפוי, בבקשה!"

השתרר שקט למספר רגעים שבהם הת`סטראל לא הראה שום סימן שהוא מוכן לזוז. היא התכוננה לומר זאת שוב כשהיצור הענקי, בתנועה חלקה שכמעט העיפה אותה מגבו, טס אל השמיים שהחלו לקבל גוון אדמדם.

"תהיה בשקט, נוויל!" היא צרחה על הנער שישב מאחוריה וצרח באוזנה דברים כמו:

"אני עומד למות! אני פשוט יודע את זה!"

הנוף שנפרש מתחתיהם היה עוצר נשימה; קרניה האחרונות של השמש האירו את העולם מאחורי הרי ענק בגווני ירוק כהה. סוסים גאים דהרו מתחתיהם וציפורים עפו מעליהם ומצדדיהם, נאחזים באותה רוח חמימה שהלכה והתקררה ככל שהתקרבו לאחוזת מאלפוי.

אותה הרגשה משחררת שהרמיוני חשה בפעם הראשונה שעפה על מטאטא שבה והציפה אותה, גורמת לה לקחת נשימות עמוקות שמילאו את ריאותיה באוויר צלול ומענג.

"אני רואה את זה!" היא קראה כעבור כמה זמן, "אני רואה את האחוזה!" נוויל הציץ מעבר לכתפה וצייץ בפחד. שם, באופק, הם ראו מבנה אדיר ממדים, מפואר בעל לבנים אפורות. גני ירק ופרחים שנשתלו באחידות מופתית הקיפו את האחוזה הגדולה וחומה עצומה ומאיימת למראה השתרעה מסביבה כאומרת: "היציאה מותרת – הכניסה אסורה." אך הרמיוני ידעה שגם לצאת משם לא הולך להיות משימה קלה.

היא הסבה את חצי גופה אל נוויל. "אוקי, אני חושבת שהגיע הזמן."

"הזמן למה?" הוא תהה. הרמיוני שלחה יד אל הכיס הקדמי של תיק הגב שלה והוציאה משם את גלימת ההיעלמות.

"מה-?" נוויל ניסה לשאול, אך הרמיוני קטעה אותו:

"זו גלימת היעלמות, נוויל. אני... אנחנו נזדקק לה," אמרה. אם היא סיפרה לו על אהבתה לפוץ הגדול ביותר בבית הספר, היא יכולה לספר לו על גלימה מטופשת. כרגע, נוויל היה האדם היחידי שיכלה לבטוח בו.

"מאיפה... מאיפה השגת..."

הרמיוני כבר פתחה את פיה בכוונה לספר לו כששמה לב שהאחוזה קרובה אליהם מאוד.

"אספר לך אחר כך," אמרה וכיסתה את שניהם בגלימה, מורה לת`סטראל לנחות בחורשה מחוץ לאחוזה.

"בבקשה אל תלך מכאן," התחננה לפניו בעודה מוציאה את שרביטה מתיקה ובאמצעות כשף פשוט מכינה חבל ארוך דיו לקשור את הת`סטראל לעץ וחתיכת בשר שתעסיק אותו.

"בוא, נוויל," היא אמרה והתחילה ללכת כשנוויל עצר בעדה.

"חכי," אמר בשקט.

"קרה משהו?"

"אה... איך אנחנו אמורים להיכנס לשם?" שאל מעט בחשש. הרמיוני הטיחה את ידה במצחה.

"אני כל כך מטומטמת," אמרה בגיחוך. "איך שכחתי... תודה, נוויל." היא הורידה את התיק מגבה והוציאה מתוכו את מפת הקונדסאים.

"מה זה?" התעניין נוויל.

"זו מפה..." השיבה. "הנני נשבע בזאת חגיגית, שאני מחפש צרות!" דקלמה. מיד הופיע שרטוט מדויק של הוגוורטס ויושביו לאורך כל המפה. נוויל שאף אוויר בהפתעה.

"זה הוגוורטס!" אמר בלחישה רועשת. הרמיוני הנהנה.

"א-אבל איך זה הולך לעזור לנו?"

"אתה תראה," ובזאת הרמיוני כחכה בגרונה ומלמלה מספר מילים בלטינית. המפה שבידה החלה לזהור באור כחול ירוק ומסנוור למספר רגעים ואז-

"אין סיכוי!" נוויל הביט במפה שכעת הראתה שרטוט מדויק של אחוזת מאלפוי.

הרמיוני מצמצה בעיניה, "ואוו, זה הצליח," פלטה וכעבור רגע התעשתה, "כמו שידעתי שזה יצליח... כן. בכל אופן, בוא נראה..." היא הביטה במפה בעיון.

דמותו הזעירה של מר מאלפוי התהלכה הלוך ושוב בחדר גדול ודמותה של מרת מאלפוי שהתה בסלון המרווח, מדברת עם משרתת בשם פלורנס מאקינטוש.

הרמיוני צפתה במספר דמויות של גמדוני בית שעבדו במטבח. היא קימטה את מצחה ולאחר מכן הביטה בחיוך מרוגש בנוויל.

"מצאתי אותו, הוא שוכב בחדר שלו!"

"מי?" שאל נוויל.

הרמיוני נענע את ראשו ונאנחה, "מאלפוי!"

"כולם שם מאלפויים," הזכיר לה.

"דראקו, נוויל! דראקו מאלפוי!"

"אה, הוא."

היא גלגלה את עיניה, "טוב, מוכן?"

נוויל נשם עמוקות, "בטח."

"יופי." הרמיוני התקרבה בזהירות אל המקום המשוער שבו עמד הת`סטראל, עדיין אוכל את נתח הבשר שהיא הביאה לו. היא איתרה את הקשר והתירה אותו.

"טוב, נוויל... תעזור לי לעלות," ביקשה ממנו.

 כעבור מספר רגעים, שניהם היו בחזרה על הפגעסוס, מכוסים בגלימת היעלמות.

"הרמיוני..." אמר נוויל באיטיות, "את מודעת לעובדה שאבא של מאלפוי יכול לראות ת`סטראלים, נכון?"

הרמיוני חשבה על זה, "אתה צודק... אבל הוא לא יכול לראות אותנו. אז כל מה שהוא יראה זה סוס מעופף. חוץ מזה, עם קצת מזל, הוא בכלל לא יראה אותו."

"ואת מאמינה במזל?"

"לא."

"רק תהיתי."

דראקו, בינתיים, שכב במיטת האפיריון שבחדרו הקריר. ידיו היו משולבות מאחוריו ראשו ועיניו בהו בחלל האוויר, מוחו ריק ממחשבות. הוא היה שרוי במצב הזה מאז חזרתו הביתה.

תמונה אחת הייתה צרובה בזיכרונו; הרמיוני, במסעדה המוגלגית ההיא, צורחת לו להיזהר... ואז היא נעלמה. לא נותר ממנה זכר. רק אביו והוא נשארו שם, פנים מול פנים.

האם זה לא מה שהוא רצה כשבחר להסתלק מהמלון המעופש הזה? האם זה לא מה שהוא תכנן כל הזמן? להתייצב מול אביו ולומר: "לא. אני לא חוזר הביתה. אתה תצטרך להרוג אותי קודם!"

והוא היה הורג. אביו לא זקוק לבן מרדן. הוא זקוק ליורש. `כנראה שאני לא הייתי מספיק בשבילו.`

נקישות קלות על זכוכית חלונו העירו את דראקו מהמצב האדיש שלו. הוא הביט אל עבר החלון, אך הוא לא ראה שום דבר, הוא החזיר את מבטו אל התקרה האפרורית.

ושוב, נקישות. חזקות יותר הפעם.

דראקו התרומם ונשען על ברכיו בעודו מתקרב אל אדן החלון, מביט החוצה בתימהון. הנוף הישר והחד גוני של האחוזה נשקף אליו. הוא התכוון לשוב ולשכב כשהוא חשב, לרגע אחד, שהוא שומע מישהו קורא בשמו. הוא האזין לשקט.

"דראקו!"

הנה זה שוב! הפעם הוא בטוח שמע. דראקו פתח את החלון לרווחה, ונהדף אחורנית בחוזקה על ידי שדה כוח כלשהו שאביו בוודאי שם על מנת למנוע ממנו לברוח. ראשו נחבט בארון הבגדים הענקי שלו, הכאב פילח את ראשו וטשטש את ראייתו.

"דראקו! אוי, אתה בסדר?" הוא שמע קול אומר מעליו, קול עדין. מוכר.

"אולי הוא מת," אמר קול אחר, מוכר גם הוא.

"אני..." ניסה דראקו לומר, נשען על מרפקיו, "עדיין חי."

זרועות חמימות נתלו על צווארו בחיבוק חם. הוא כבר התרגל לרעיון שהוא לא יזכה לאהבה וחום. וכעת? מדהים איך בשניה אחת, הוא הספיק לשכוח לגמרי מהקור ששטף את ליבו כמו מים קפואים. הוא פקח את עיניו.

"הרמיוני?" הוא שאל, לא מאמין. "מה את עושה-?!" הוא שאל, נדהם ונפעם.

הרמיוני עזרה לו לקום ולהתיישב על המיטה לפני שהשיבה.

"באתי לחלץ אותך."

דראקו ניער את ראשו, אחר הביט באדם השני שהיה בחדר.

"לונגבוטום?" שאל, "אני בטח הוזה."

"נוויל גלגל את עיניו והביט בהרמיוני במבט של: `מה עכשיו?`

"בוא, דראקו," היא אמרה, "באנו להביא אותך להוגוורטס. שתדבר עם פרופסור דמבלדו-"

"מה?" דראקו קטע אותה, "את צוחקת עליי? אני לא יכול לעזוב."

הרמיוני הזדקפה והביטה בו במבט מבולבל.

"מה זאת אומ-"

"איך הגעת לפה בכלל? את מוכרחה ללכת."

"אבל אתה אמרת לי... לחפש את פרופסור דמבל-"

"אני יודע מה אמרתי. שיניתי את דעתי."

"אז מה אני אמורה לעשות עכשיו?!"

"לכי הביתה." הקרירות הפתאומית בקולו גרמה להרמיוני להביט בו בזעם. הכעס החל לבעבע בדמה.

"אני לא מאמינה. התחרטת? זהו? זה כל מה שאתה- למה? למה התחרטת?"

"הרמיוני, מספיק."

"לא, אני לא זזה מכאן עד שאתה לא תבוא איתי בחזרה להוגוורטס או לפחות תיתן לי סיבה טובה להישארותך כאן!" מה קורה פה? היא לא יכולה לחזור עכשיו, לא אחרי כל מה שהיא עברה. לא אחרי שהיא נקשרה אליו כל כך.

נוויל כחכח בגרונו, "הרמיוני... אם הוא לא רוצה לבוא, אל תכריחי אות-"

"אתה תהיה בשקט!" היא סיננה לעברו, ראשה החל להסתחרר.

"תקשיבי ללונגבוטום, הוא צודק," דראקו הנהן, פניו חסרי ההבעה גרמו להרמיוני לרצות לסטור לו.

"אני לא זזה מכ-"

צעדים החלו להישמע במעלה המדרגות ולאורך המסדרון, פניו של דראקו קיבלה כעת הבעה מבוהלת מעט, "הרמיוני, לכי!"

"לא!" היא קבעה, בוהה בו.

"גריינג`ר!"

"אז תבוא איתי!"

"הרמיוני..." נוויל, שגם התחיל לשמוע את הצעדים המתקרבים משך בשרוול חולצתה של הרמיוני בהבעה נלחצת.

"אמרתי ל-"

דראקו זינק מהמיטה וחסם את פיה של הרמיוני, בעל הצעדים היה קרוב מאוד עכשיו.

הרמיוני הביטה בעיניו של דראקו והבעתה התרככה מעט, היא מלמלה משהו מתחת לידו שנשמע לדראקו כמו: "בבקשה."

דפיקות נשמעו על דלת החדר.

"הרמיוני... אני מתחנן..." לחש דראקו.

נוויל, שהמסקנה שהגיעה הזמן לגישה יותר אסרטיבית החלה לפעפע בו, משך בזרועה של הרמיוני וגרר אותה אל תוך אחד הארונות, דוחף אותה פנימה. דראקו סגר את הדלת במהירות והתיישב בחזרה על מיטתו בדיוק כשהדלת נפתחה.

"דראקו?" הייתה זו נרקיסה מאלפוי בפתח. דראקו נשם לרווחה.

"אימא..."

היא נכנסה אל החדר ונעמדה מולו. "כשאביך סיפר לי על מה שעשית, לא ידעתי איך להגיב," אמרה בחמימות. "אוי, בן שלי." ידה הונפה לפתע לאוויר וסטרה לו על לחיו. דראקו שפשף את המקום הפגוע שהאדים וצרב.

"מ-מה-" הוא היה המום, מבטו ריצד בין אמו לדלת הארון.

"ילד טיפש, למה?" קולה הרך של אמו התקשח בפתאומיות.

"אימא-"

"להתערב בענייניים שלי ושל אביך? באיזו זכות?!"

דראקו מצמץ בעיניו, "הוא הכה אותך, אם אני לא הייתי מתערב-"

"שום דבר שכבר לא קרה פעם," עיניה העמוקות והקרירות של נרקיסה נעצמו חזק וכשהיא פקחה אותם, הן היו גדולות ומימיות. קול נשימתה רעד מעט, אך היא מיהרה לייצב אותו.

"בן שלי... מתי תבין שיש דברים שאתה פשוט לא צריך להכניס את עצמך לתוכם?" שאלה בקול רגוע יותר, מתיישבת לצדו על המיטה הרכה.

היה רגע של שקט.

"בגלל זה חזרת?" היא שאלה לבסוף.

דראקו לא הגיב.

"אני לא יודעת אם לומר שאני שמחה או מאוכזבת."

"היית חייב לחזור." אמר דראקו בשקט, מבטו מושפל אל הרצפה.

"הוא איים עליך?"

דראקו הניד בראשו.

"אז למה, אם כך?"

"בשבילך."

"אני לא רוצה שתעשה שום דבר בשביל-

"אז בגללך, טוב? המילה הזו יותר מוצאת חן בעיניך? חזרתי באשמתך."

נרקיסה נשמה עמוק ונענע את ראשו, שפתיה האדומות כדם התעקלו לחיוך קטן.

"אביך לא גידל אותך להיות כל כך..."

"עצמאי?" ניסה דראקו.

"עקשן," תיקנה אותו. "הוא לא רצה בן שיתנגד לו. לא כך הוא גידל אות-"

"אז אני מניח שזו בעיה שלו עכשיו, לא?"

"זו בעיה של שנינו, דראקו. אתה לא מבין? אביך משוכנע שאני גידלתי אותך להיות כזה."

"את? את לא גידלת אותי בכלל," הייתה יותר נימה של האשמה מאשר הגנה על כבודה של אמו. היא חייכה.

"דראקו... אתה יודע כמה פעמים אני רציתי לברוח מהבית? מהחיים שלי?"

הוא שתק.

"מאות, אם לא אלפי פעמים. דראקו, אני שנאתי את הבית שלי בדיוק כמו שאתה שונא את שלך-"

"אז למה לא-?"

"אבל," היא קטעה אותו, "למרות הרצון העז שלי, מעולם לא ברחתי. אתה יודע למה?" היא חיכתה מספר שניות, "מפני שידעתי שבלעדיו אנחנו כלום. אתה לא טיפש, בן, הוא יכול להרוס אותנו. כאן העתיד שלך, אולי אתה לא יכול לראות את זה עכשיו אבל השם מאלפוי הוא כוח רב עוצמה, ועל מנת להשתמש בכוח הזה אתה חייב להיות לצדו."

לאחר שסיימה את דבריה, נרקיסה רכנה ונשקה על מצחו, "אתה תתרגל לרעיון, אני בטוחה בכך," היא חייכה אליו את חיוכה הקר ויצאה מן החדר, סוגרת אחריה את הדלת בעדינות.

לרגע, הדבר היחידי שנשמע היה קול נשימותיו של דראקו. מכל האנשים בעולם, הוא היה כל כך בטוח שאמו תעמוד לצדו, תתמוך בהחלטתו לברוח. אלוהים, כמה שהוא טעה.

"דראקו?" הרמיוני פתחה את דלת הארון והביטה בו בעיניה הגדולות והחומות.

"שמעת אותה?" הוא שאל בחיוך מריר.

"אתה מתכוון לאמך-?"

"שמעת את הפחדנית הזו?" טון דיבורו עלה בהדרגה, הופך לעצבני יותר, כועס יותר, מלא שנאה וזעם שכמוהו לא ידע מאז הריב עם אביו. איך היא מעיזה לומר לו מה לעשות? מי היא חושבת שהיא?!

"דראקו, בבקשה, תרג-"

"`תישאר!` היא אומרת לי!" הוא קרא בנימה אבסורדית, מטיח את אגרופו בארון, מקפיץ את נוויל שבדיוק יצא ממנו. "היא מצפה ממני להיות כמוה?! להישאר כלוא בבית המטורפים הזה?!"

"דראקו..." התחננה הרמיוני, מציצה מידי פעם אל הדלת כדי לבדוק שאף אחד לא מתקרב. היא מעולם לא ראתה את דראקו מתפרק ככה.

נשימתו הייתה מואצת, זיעה החלה לכסות את מצחו. אט- אט, הוא לא הצליח להרגיע את עצמו. לא רצה. הוא הביט באגרופו שהיה עדיין קמוץ וכעת גם כואב.

"לעזאזל..." מלמל, מנער את ידו הכאובה כאשר הוא נעצר לפתע. "הטבעת הזו..." אמר, "הטבעת הזו עשתה לי את זה. היא החזירה אותי ל... לכאן." חפץ קטן ומקולל שנדמה היה ללעוג לו. קורץ אליו ברשעות ומזכיר לו שזה הכל בזכותו. בזכות הטבעת הזו. בגלל הטבעת הזו. באשמת הטבעת הזו... הוא נמצא כאן עכשיו.

הרמיוני ניסתה פעם נוספת לגרום לדראקו לחשוב בבהירות, "בוא, נמצא מישהו שיוריד ממך את הטבעת הזו."

"אני לא מחכה יותר," אמר יותר לעצמו מאשר לה, "כל חיי אני מחכה. לא עושה שום דבר בעצמי..."

"מה אתה מנסה לומר?"

"זהו זה..." עיניו האפורות והקרות של דראקו קיבלו כעת זיק מטורף, מסוכן. עיניו סקרו בפראות את הרמיוני ונוויל שהתכווץ למראה פניו של דראקו אשר לאט – לאט התחילו לחייך. `הנה זה...`

"דראקו, לא!" הרמיוני ניסתה לעצור בעדו, אך זה היה מאוחר מידי. הוא התנפל עליה, מצמיד אותה לרצפה ולוקח מידה את התיק, מצליח להניח ידיו על שרביטה של הרמיוני.

"חופש!" הוא כיוון את השרביט לאצבעו.

"לא- מה אתה עושה?!"

"אם האזיק הזה לא יורד מעצמו, אני אסיר אותו, עם או בלי האצבע!"

הרמיוני הייתה צריכה לסתום את פיה בידיה על מנת לא לצרוח.

נוויל עצר את נשימתו, "נפלת על השכל?!" הוא תפס בשרביט וניסה לחלץ אותו מידיו של דראקו, אך דראקו סרב להרפות.

הרמיוני לא יכלה עוד להתאפק, "דראקו, לא-!!!"

בום.

נשמעה צרחה. ואז עוד צרחה. ואז שקט מבעית.

הרמיוני פקחה את עיניה ומיששה את פרצופה. משהו לח כיסה אותם. היא העזה לפקוח את עיניה, בוהה בידיה באימה משתקת. דם. דם. דם.

על פניה.

על ידיה.

על חולצתה.

על השטיח שעליו שכבה. דם.

היא ניסתה לצרוח, אבל גוש גדול של דמעות חנק את גרונה.

היא התרוממה ככל שיכלה על ברכיה והביטה סביבה.

נוויל עמד שם, בגדיו היו מלאים בנקודות קטנות ואדומות. פניו היו קפואים והוא פשוט בהה קדימה בפה פעור.

מבטה המשיך לנוע לאורך החדר עד שנתקל בדבר שגרם ללבה להחסיר פעימה.

"דראקו?"

דראקו ישב בפינת החדר, רועד כולו, אוחז בידו שלא חדלה מלדמם. ראשו הכסוף הוכתם בדם וכך גם שאר חלקי גופו ובגדיו. פניו, חיוורים ומיוזעים, היו מכווצים בכאב. הוא לא דיבר. היא שמעה אותו מתנשם, פולט מידי גניחות כאב קצרות. עיניו היו עצומות חזק, כאילו הוא מנסה להעלים את הכאב בכוח המחשבה בלבד. לנסות למצוא דרך להתמודד אתו.

הרמיוני קמה על רגליה, מנקה בחולצתה את הדם שנותר על פניה. ריח של בשר חרוך עלה באפה, גורם לה להשתעל.

"מה עשית?" שרביטה היה זרוק לצד גופו של דראקו. הרמיוני הביטה בנוויל שעדיין לא זז ממקומו.

"נוויל?" היא נשמה עמוק. אך זה לא אמר דבר, הוא רק הרים את אצבעו והצביע על חפץ קטן ועגול שנח באמצע החדר.

הרמיוני רכנה אל החפץ שכעת היה רטוב ואדום. `הטבעת...`

היא התקרבה אל דראקו שדמעות של כאב נזלו על לחיו, מוחות ממנו את הדם.

"דראקו?"

הוא פקח את עיניו והביט בה, לאחר מכן הוא הביט בידו השותתת דם.

"זה כל כך...-" נראה היה שכל מילה גורמת לו לכאב רב. "עזרי לי..." הוא מלמל.

"אל תדאג, יהיה בס- דראקו? דראקו!"

אך הוא כבר לא שמע אותה. עיניו התערבלו ומפיו נשמעה אנקה חלושה לפני שראשו צנח אל הרצפה.

"נוויל!" היא הסתובבה אליו בחדות, ידיה מכווצות לאגרופים. "אנחנו חייבים לעשות משהו ומהר, אסור לתת לו לדמם למוות."

בעודה מנגבת את דמעותיה וקורעת חתיכת בד מחולצתה, הופכת אותה לתחבושת כמו שאביה לימד אותה פעם.

לא עברו עשר דקות וידו של דראקו כבר הייתה חבושה והפסיקה, פחות או יותר, לדמם.

"אנחנו מוכרחים להסתלק מכאן במהירות!" הרמיוני שלפה את המפה והביטה בה.

"המסדרון הזה פנוי... לא, רגע... אם נלך מכאן, אז... כן!"

"מה? מה כן?" שאל נוויל, מרגיש כמו פקעת עצבים.

"יש לי דרך לצאת מכאן!" אמרה הרמיוני.

"תמהרי, לפני שמישהו יבוא!" האיץ בה נוויל.

הרמיוני כחכחה בגרונה, "התקרצף!" בין רגע, החדר המטונף מדם נוקה וחזר להיות כמו שהיה קודם.

"זו התוכנית שלך?! לנקות לו את החדר?!"

הרמיוני גלגלה את עיניה, היא הביטה בדראקו שעוד שכב מחוסר הכרה על הרצפה.

"מוביליקורפוס!" מיתרים בלתי נראים כאילו נקשרו לפרקי ידיו, לברכיו ולצווארו של דראקו, גוררים אותו למצב של עמידה.

כעבור ארבע דקות, השלושה כבר היו מחוץ לחדר של דראקו, מכוסים בגלימה ובדרכם החוצה.

"אז... לאן הולכים?" שאל נוויל.

"חדר המגורים," אמרה הרמיוני בעודה מעיינת במפה, מוודאת שאין אף אחד העומד בדרכם ומידי פעם בודקת לאיזה מסדרון לפנות. אחוזת מאלפוי הייתה כמו מבוך ענקי. `לא הייתי רוצה להיות ילדה שגדלה כאן...` הרמיוני חשבה לעצמה.

הם ירדו בדממה במורד המדרגות, נאלצים מידי פעם לבצע כישוף משתק על גמדון בית, על מנת שלא יגלה את מיקומם ויספר על כך ללוציוס. בכל פעם שעשתה זאת, הרמיוני חשה דקירות אשמה קטנות בלבה. לא ככה אמורה להתנהג מייסדת `האגודה למען רווחת גמדוני הבית`.

חדר המגורים היה חדר ענק, עם שטיח מקיר לקיר בצבע ארגמן, דיוקנות של קרובי משפחה מאיימים למראה שבהו בחלל האוויר, לא מדברים אחד עם השני במעין שחצנות יהירה. כל רהיט הונח בקפידה, מותאם לכל חפץ אחר שהיה בחדר. כל זאת, כדי להעניק לחדר אווירה של דיוק קר ומחושב.

צינה פשטה במעלה גבה של הרמיוני כשנכנסה. גורמת לה להצטמרר. דראקו, נכנס אחריה, עדיין מרחף באוויר כמו בובה על חוטים. נוויל היה האחרון שנכנס.

"לאן ניקח אותו?" שאל בלחש.

"ניקח אותו אל ה- ששש...!" היא השתתקה, צעדים נשמעו מכיוון אחד החדרים שהובילו אל הסלון.

"אמרתי לזביני לחכות, אבל האידיוט הזה-..." היה זה קולו של לוציוס מאלפוי. הוא דיבר מהאח של חדר העבודה שלו, פוסע הלוך ושוב בעצבנות.

הרמיוני בדיוק התכוונה להמשיך להתקדם כשלוציוס יצא מחדר העבודה, פניו הביעו סלידה, כנראה מהאדם שכרגע דיבר אתו.

"מי הטיפש הזה חושב שהוא, אדון האופל? מנסה לתת לי פקודות..." הוא מלמל לעצמו.

הוא חלף על פניהם בדרכו מעלה, כל כך קרוב שהרמיוני כבר התחילה לחשוש שמה הוא עלול להיתקל בהם.

"הוא בטח הולך לראות מה שלום דראקו!" צייץ נוויל בפחד, "הרמיוני! קדימה!"

הם הלכו במהירות אל האח הגדול והמפואר שמעליו היה תלוי הדיוקן של המשפחה, דראקו מהציור הביט במבט מתנשא סביב, מחייך בשביעות. לוציוס, שידו הייתה מונחת על כתף בנו, השקיף בעיניו הקרות וחסרות הרגש על החדר, כלל לא מודע לכך שדראקו האמיתי נמצא מתחת לגלימת ההיעלמות, ספוג דם ומלא תיעוב כלפיו.

"איפה זה... איפה זה..." הרמיוני חיפשה נמרצות אחר אבקת הפלו אך זו סירבה להימצא.

לוציוס בודאי כבר בחצי הדרך אל החדר של דראקו, עומד לגלות בכל רגע שהוא איננו.

"קדימה! קדימה!" זירז אותה נוויל.

"אני לא מוצאת את האבקה!!!" הפאניקה החלה להשתלט עליה.

אי שם למעלה, דלת של חדר נפתחה לרווחה.

"לאאאאאאאאאאא!"

הם שמעו צרחה מחרישת אוזניים ומיד אחריה טפיפות רגליים מהירות היורדות במדרגות.

"הנה היא!" קראה הרמיוני מצביעה על שולחן קטן הנראה אליהם מחדר העבודה.

הרמיוני, במהירות שאין כמוה, יצאה ממתחת לגלימה ורצה אל חדר העבודה, תופסת את שקיק האבקה ונעמדת מול האח.

היא לקחה קמצוץ של אבקה וזרקה אותו אל תוך האח הבוערת שלהבותיה מיד נצבעו באזמרגד.

"נוויל, כנס עם דראקו!"

"מה? אבל אי אפשר שניים ביחד!"

"אפשר! קראתי על זה! פשוט תחזיק בו חזק ותאמר את מה שאמרתי לך להגיד!"

והוא עשה זאת. השניים נעלמו במערבולת עפר ולהבות.

היא בלעה את רוקה ולקחה אל ידה עוד קמצוץ אבק.

היא התכוונה להשליך את האבקה פנימה ולהימלט כשהיא שמעה קול מאחוריה:

"איך את מעיזה?!" לוציוס מאלפוי תפס אותה מצווארה כמו חתול מטורף שלכד את טרפו, מרים אותה באוויר. תחושת חנק והיסטריה שוטפת אותה בגלים ענקיים.

"עזוב-אותי!" היא ניסתה לצעוק, ללא הצלחה. האוויר התחיל להיגמר לה.

"הייתי צריך לחסל אותך עוד במחלקת המסתורין!" היא שמעה אותו אומר, טיפות של רוק ניתזו על פניה. היא השתעלה, מנסה לנשום.

"בוצדמית מטונפת שכמותך, מזהמת לי את הבית, מרעילה את מוחו של בני?! זונה קטנה ומלוכלכת."

ראייתה התערפלה, "לא-"

"את יודעת איך זה להישרף בגיהינום?! רוצה לגלות?!" הוא הידק בה את אחיזתו.

בשאריות יכולתה, הרמיוני גייסה את כוחה האחרון. "לא, אבל תשלח לי גלויה כשתגיע לשם," היא זרקה אל עיניו את אבקת הפלו שנותרה בידה, מעוורת אותו לחלוטין. הוא העיף אותה אל הרצפה, מכסה את עיניו בידיו.

אוחזת בגרונה בכאב ולוקחת נשימות עמוקות, היא שלפה את שרביטה וכיוונה אותו היישר אל לוציוס.

"אתה יודע איך ההרגשה להיות מוטח אל הקיר?" שאלה, "רוצה לגלות?"

בעוצמה שלא ידעה שיש בה, היא הטיחה את לוציוס אל הקיר הנגדי, גופו משאיר סדק גדול לפני שצנח למטה, מעולף.

בעודה מנסה לייצב את נשימתה, היא לקחה עוד קמצוץ אבקת פלו.

`תודה לאל שהסיוט הזה נגמר.`

* * *

במרחק של אלפי קילומטרים מאחוזת מאלפוי, דראקו, הבן, היורש, החופשי, שכב במיטה רכה בעלת מצעים לבנים.

הוא פקח את עיניו בזהירות והביט בחדר שבו שהה. קירות החדר היו לבנים ותמונות יחידות של פרחים היו מפוזרות פה ושם ברחבי החדר.

הוא הנמיך מבטו אל ידו החבושה. הוא זכר. הוא זכר הכל.

"אני לא מאמין שעשיתי את זה..." הוא מלמל לעצמו.

"גם אני לא האמנתי," הוא שמע מישהו אומר, "זה היה מעשה מאוד אמיץ מצדך... או מאוד טיפשי."

הוא חייך, "אני חושב ש`אידיוטי ומטורף לחלוטין`, די ממצה את זה, לא?" הרמיוני הנהנה.

"איפה אני?" הוא שאל כעבור מספר רגעים.

"בית החולים של `צ`לסי`, לונדון," היא אמרה, "דמבלדור בדרך." דראקו הניד ראשו כאות להבנה.

"איך אתה מרגיש?" שאלה.

"בשביל מישהו שפוצץ לעצמו את האצבע? די טוב." נימה של סרקסטיות הדהדה במלותיו.

"אתה יודע, אתה לא צריך להיות כל כך שלילי, שמעתי שארבע אצבעות זה דווקא באפנה."

דראקו עיווה את פניו, "לא מצחיק." הרמיוני גיחכה.

"איפה לונגבוטום?"

"הוא חזר הביתה," ענתה, "הוא ביקש ממני למסור לך שבפעם הבאה שתרצה לשנות לעצמך את החיים, פשוט תפוצץ לעצמך את הראש."

"הוא אמר את זה?!"

"כן... בתוספת עוד כמה מילים גסות שהעדפתי להשמיט."

שקט השתרר בחדר. דראקו נעץ מבטו בידו העטופה.

"תודה," הוא אמר.

היא חייכה, "על לא דבר."

* * *

כעבור מספר ימים, דראקו שוחרר מבית החולים ושב אל בית הספר. בעודו יושב בכרכרה המובלת על ידי ת`סטראלים, הוא עיין בעיתון `הנביא היומי`.

משפטו של לוציוס מאלפוי, אוכל המוות הבכיר, תם אתמול. פסק הדין: נשיקה.

"לוציוס מאלפוי(41), שהואשם בעבר בשירות זה-שאין-לנקוב-בשמו, הועמד אתמול למשפט עקב פרשות הימים האחרונים.

שר הקסמים, קורניוליוס פאדג` העניק למאלפוי רשות להישאר תחת מעצר בית עד תחילת תהליכי משפטו, זמן שאותו ניצל בכך שחטף את בנו, דראקו מאלפוי (17), ממשימת שטח שניתנה לתלמידי הוגוורטס. דראקו מאלפוי הובהל לבית החולים המוגלגי, "צ`לסי", לונדון..."

דלת הכרכרה נפתחה. דראקו קיפל את העיתון ודחף אותו אל תיקו בעודו יוצא החוצה אל האוויר החמים.

טירת הוגוורטס נראתה בדיוק כפי שעזב אותה. אותם צריחים גבוהים, אותן לבנים אפורות ועתיקות יומין.

דלתות הכניסה נפתחו בפניו והוא הרגיש את משב הרוח הקריר של האולם הגדול, הוא שמע את המולת הדיבורים, והוא אהב כל רגע מזה.

"דראקו!" הוא שמע יללה קולנית. פנסי פרקינסון רצה לעברו, פניה דמויות הבולדוג חייכו אליו את חיוכם הדוחה.

הוא הדף אותה מעליו כשניסתה לחבק אותו, "לא, ארצה, פרקינסון. לא עכשיו."

הוא חלף על פניה והתקדם אל ארבעת השולחנות הענקיים. עיניו תרו אחר הרמיוני, הוא מוכרח לראות אותה... מוכ-

"תיזהר לאן שאתה הול- היי, לונגבוטום!"

נוויל בהה בו למשך כמה שניות, "אה... היי..."

"לא הספקתי להודות לך." היה משהו בחיוך של דראקו שגרם לנוויל לקחת צעד אחד אחורה.

"טוב, אה... על לא דבר."

דראקו טפח על כתפו ביד הלא-חבושה. והתרחק מן המקום, משאיר את נוויל המום וחסר מילים.

הרמיוני ישבה בין רון והארי, אוכלת את ארוחת הצהרים שלה.

"... מה אתך, הרמיוני? את לא אכלת כלום כבר שבוע!" אמר רון, מביט בצלחת הריקה של חברתו.

"אני לא רעבה," היא השיבה אוטומטית.

"את עדיין לא מוכנה לומר לנו מה קרה?" שאל הארי, נוגס בעוף הצלוי שלו.

הרמיוני משכה בכתפיה, "אני צריכה ללכת לספרייה," הפטירה בזמן שקמה והלכה משם.

היא כל כך התגעגעה. כל יום היא הייתה מתייצבת במשרדו של דמבלדור, מתחקרת אותו בקשר למצבו של דראקו. אך זה אמר לה את אותו הדבר בכל פעם: "הוא בסדר גמור, הרמיוני. דראקו יחזור אלינו תוך מספר ימים."

`כבר עברו מספר ימים! ועוד מספר ימים!` היא חשבה בכעס.

מבלי משים, היא התהלכה לאורך המסדרון השקט. שקועה מידי במחשבותיה בשביל לשים לב ליד שהתגנבה מאחוריה, מושכת אותה לתוך אחת הכיתות הנטושות.

"היי, מה אתה-" היא השתתקה, מתבוננת בנער כסוף השיער שאחז בזרועה. הוא חייך.

"דראקו!" היא צרחה, קופצת עליו בחיבוק. "כל כך התגעגעתי- חיכיתי שתבוא-"

"כן, כן," הוא אמר בגיחוך לא מאמין, "אני בטוח שלא השקעת בי אפילו מחשבה אחת."

הרמיוני הביטה בו במבט מוחה, "ואני בטוחה שגם אילו רצית להשקיע בי מחשבה, לא היית מסוגל עקב החסך במוח," השיבה בעוקצנות.

דראקו חייך, "לפחות זה התירוץ בשבילי לא לחשוב. מה אתך? את אפילו לא למדת להשתמש בשלך."

"אני תמיד יכולה ללמוד."

"ואני תמיד יכול לקנות."

היא הנידה בראשה בחיוב, "יופי. אני שמחה שהעניין הוסד-"

"וכשאני אקנה, הוא יהיה הרבה יותר טוב משלך," דראקו המשיך בשלו, מעמיד פנים שהוא מתעלם לגמרי מפניה המרוגזות, למרות שלא הצליח לעצור את החיוך.

הרמיוני נשמה עמוקות, "איך היד שלך?" שאלה והחוותה אל ידו.

דראקו משך בכתפיו, "דמבלדור הבטיח לי אצבע חדשה."

הרמיוני הנהנה.

לרגע, הם רק הביטו אחד בשני, "איך את חושבת שחבריך יקבלו את... טוב, אותנו?" הוא שאל.

הרמיוני הרהרה בדבר, "רע מאוד. אבל הם יתגברו על זה."

"אני מניח." הוא כרך את זרועו סביב כתפיה והשניים התחילו להתקדם בחזרה אל האולם הגדול.

"את יודעת, אני תמיד אוכל ללמד אותך להשתמש במוחך שלך," חיוך ממזרי עלה על שפתיו.

היא גיחכה, "לא תודה, מר: "חשיבה-בהירה-אני-אפוצץ-לעצמי-יד."

"היי, רק לי מותר לצחוק עליי!"

"מה שתגיד, אצבעוני."

אילו היו צריכים להגדיר את רגשותיהם של דראקו מאלפוי והרמיוני גריינג`ר, היו מנסים דבר ראשון, למצוא משפט הולם.

הרמיוני ודראקו ניסו אף הם למצוא משפט שיגדיר את יחסיהם.

שניהם הגיעו למסקנה אחת: זו הייתה שנאה ממבט ראשון. וכולם יודעים ששנאה, היא פשוט אהבה מהצד השני.

The End