"זכרון"

פאנפיק פרי עטה של נוגה

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13
pg

שיפ: הרמיוני/רון (בערך)

תקופה: שנה שביעית

תודות: אתי, שירה וטלי, שבלעדיהן הפאנפיק לא היה נשלם. אני אוהבת אתכן!
אתי, שירה, מילכה, טלי ו-Envinyatar, תודה על ההערות הבונות. בלעדיכם, לא היה שכתוב.

 



היא עומדת שם, מחזיקה בתליון באצבעות לבנות ממאמץ. עיניה החומות בוהות בדמותה המשתקפת בראי – שיער חום ארוך, אסוף בחציו לצמה; גלימת תכלת מחויטת; שמלת נשף פשוטה.
השגרה החלה לתת בה אותותיה, היא חושבת לעצמה, לופתת בחוזקה את התליון. השגרה והצער, היא מוסיפה, לאחר שרואה את העיגולים הכהים שמסביב לעיניה.
הרמיוני ממוללת בהיסוס קווצת שיער מתולתלת מעט, שפעם הייתה מסולסלת מאד והיום חלקה כמעט לחלוטין. הזכרונות עולים בה והיא קורסת על הרצפה הקרה, העשויה מרצפות אבן נוקשות, ועיניה נמלאות דמעות. נותרה לה שעה נוספת – שעה בלבד להתארגן. ואז היא תצטרך להעלות על פניה מסכה כלשהי, העיקר שלא יראו את שבליבה.
אצבעותיה נוגעות בשפתיה בעדינות, חשות את חומן של השפתיים הרכות שפעם נלחצו אל שלה, או-אז, בשנתה השישית, לקראת הסיום. הוא חשש כל-כך, היא נזכרת, מחייכת ודומעת בו זמנית. והיא ציפתה לזה כל-כך. משנתה הראשונה בבית-הספר, כשראתה אותו מתיישב על הכיסא ומצנפת המיון על ראשו.
היא אוחזת בתליון שעל לוח ליבה – התליון שתסתיר בקרוב, כשתרד לסעודת חג המולד. כולם חושבים שהיא התגברה, אבל היא לא. מול עפעפיה העצומים עתה בחוזקה צפים ועולים, כמו כל פעם, אותן פנים עדינות וחיוורות, אותן שפתיים מהוססות ורכות. שני פרצופים, ליתר דיוק. האחד מנומש, השני בהיר כחלב. לאחד עיניים כחולות, לאחר ירוקות. האחד ג'ינג'י תוסס, האחר שקט ומאופק. שני חבריה הטובים ביותר.
את שניהם אהבה, ולאחד נתנה את ליבה. אותו נער שמת, והותיר אותה באמצע השנה הנוכחית – שנתם האחרונה – בודדה וכאובה. ולא רק אותה.
הרמיוני פולטת אנחה רועדת, ומלטפת את ראשי התיבות החרוטים על התליון השחור – ה.ג', ר.ו.. ואז היא תוחבת אותו במהירות לשמלתה ומנגבת את הדמעות כשלוונדר קוראת לה לבוא למטה, כי הסעודה מתחילה. והיא יורדת, זקופה וגאה כמו כל מדריכה ראשית שהייתה אי-פעם בהוגוורטס; מוחקת מפניה כל שריד צער שהיה בה במהלך השעה האחרונה והולכת לשם. כי זהו תפקידה, ותפקיד רבים אחרים שהצער לקח מהם את האהובים והיקרים להם ביותר.
ובהחלטה של רגע, היא מוציאה את התליון ומניחה אותו על חזהּ, מבריק כמו אש שחורה – אש הגעגועים שצורבת בתוכה. ושתמשיך לצרוב.
כשהרמיוני חוזרת לחדרה, היא מתיישבת על הכורסא ומשלבת ידיה בחוזקה. הסעודה עברה במהירות, היא חייבת להודות. אפילו בשבילה.
הרמיוני חושקת שיניים ומהרהרת באהבה שהפגינו במהלך השנה שהיו יחד. בכל מקום שראו אותה, ציפו לראות אותו. בחופשת ליל-כל-הקדושים, כשעמדו בחצר המחילה מוקפים בשלג, הוא הבטיח לה שבחג המולד הוא יהיה בן זוגה. והיא צחקה וקפצה עליו באושר, מפילה אותו לשלג ונופלת עליו. עיניים חומות פגשו בכחולות, צופנות סוד והבטחה לימים שיבואו.
כשהם חוזרים להוגוורטס לאחר החופשה, הארי מקדם אותם בפנים קודרות. זה-שאין-לומר-את-שמו רצח שני תלמידים בבית-הספר במהלך החופשה. ג'ון מאריי משנה חמישית בהפלפאף ואיזבלה טרישה סקט מרייבנקלו. היא זוכרת שרון לפת את זרועהּ בחוזקה ואימץ אותה אליו, כמבקש לגונן עליה.
הרמיוני קמה ממקומה ומפרקת את התסרוקת. היא מוחה את שאריות האיפור מפניה כשדמעה שחורה-אפרפרה זולגת מעיניה, והיא מנגבת אותה במהירות. לאיטה היא פושטת ומקפלת את גלימת הטקס, צוררת אותה בצד ולובשת את כתונת-הלילה שלה.
זיכרון נוסף עולה בה כשהיא שוכבת במיטתה, עיניה עצומות. רון מחייך ומחביא משהו מאחורי גבו. היא צוחקת, ואור האש עוטף אותם בחום ובאושר. כשהשיגה לבסוף את הקופסה העטופה מידו ופתחה אותה, נשימתה נעתקה: התליון היה הדבר היפה ביותר שראתה. אבן שחורה מוקפת בחוט לבן, ושרוך אוחז בו. ראשי התיבות של שמותיהם היו חרוטים מאחור ביד אומן.
עיניה דומעות אפילו עכשיו כשנזכרה בחמימות שהקיפה אותה כשחיבק אותה וכרך זרועותיו סביבה לאחר שענד לה את התליון. ואז הוא נשק לה. היא צחקקה וחמקה ממנו, שערותיה הארוכות מתנופפות כשהם מנהלים מרדף ברחבי חדר המועדון. וכשהוא תפס אותה לבסוף היא נמסה ונשענה, נוזלית, בזרועותיו.
ואז הכל מתנפץ בוקר קודר אחד, כשפרופסור מקגונגל נכנסת לכיתת הלחשים המוגברים וקוראת לה, קולה עצור ומאופק יותר מהרגיל. שתיהן הולכות במהירות לאורך המסדרונות עד שהגיעו למרפאה; וחשד קל מחל לנקר בה, חשד שפוער חור גדול יותר ויותר. עד שהן מגיעות למיטה שזוהר ירקרק אופף את הדמות השכובה עליה. ועל המיטה... עיניו עצומות וכולו רפוי.
והרמיוני נופלת על ברכיה לצד מיטתו, מתייפחת בעיניים יבשות ואוחזת בתליון שהביא לה. אצבעותיה חופרות בפנים והיא מסרבת להרפות, כאילו אם רק תהדק את התליון אליה מספיק חזק הוא יקום, יפקח זוג עיניים כחולות, יקרוץ ויצחק.
וזה לא קרה. בהלוויה היא עמדה, עיניה יבשות לצד מולי המתייפחת, אוחזת בידה בחוזקה והיא מתאפקת שלא לפרוץ בבכי בעצמה כדי שמולי לא תבכה יותר. גברת וויזלי אימצה אותה אליה, והרמיוני נשכה את שפתה התחתונה בחוזקה, עוצרת את הדמעות שאיימו לגלוש.
הוא נקבר בחלקת אדמה ליד ביתו, והיא שתלה על קברו פרחי זיכריני. ונשבעה לעצמה שלא תשכח. והיא לא שוכחת. וגם הארי לא. הארי – שאיבד את חברו הטוב ביותר, והיא – שאבדה את ארוסה. והאש עדיין בוערת בפנים. מאיימת לאכל אותה. והיא נשארת שלמה מבחוץ ושרופה מבפנים. שרופה מגעגועים ומעצב, עם מסכת האיפוק שתישאר על פניה.
והרמיוני עוצמת את עיניה ושוקעת בשינה שכולה חלומות.