"שערי הלילה"

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

 

 

 

 

פאנדום: הארי פוטר

דמויות: סוורוס סנייפ, נרקיסה מאלפוי, סיריוס בלק.    

דירוג: PG13 
הערת המחבר: תודה מקרב לב לרולדההה ולג'סי על הביטוא, וכמו כן, תודה לסנדרין,
mp38 ושאר המגיבים בפורום פאנפיקים על הערותיהם שסייעו לי לשכתב את היצירה לפני פרסומה באתר.

 

 

"בלק... אידיוט שכמוך"

זמן הנפילה שלו נדמה כמו נצח... או כך לפחות יזכרו זאת מעריציו המטופשים. ספון עמוק בצללי מחבואו, עיווה סוורוס סנייפ את פניו. הדמויות הזעירות ריצדו בבהירות בתוך מימי השיקוי הלוהטים, חדות די הצורך בכדי לאפשר לו לעקוב אחר כל תנועה מתנועותיהם. סנייפ יכול היה לראות את התדהמה על פניו של בלק, כאשר פגעה בו הקרן האדומה, רגע בטרם בלע אותו הפרגוד לנצח.

אחרים יוכלו בוודאי לטעון, שהיו אלו כאב ופחד; אלא שסוורוס ידע את האמת, הו כן. פחד ממה שעתיד להתרחש? אין סיכוי. סיריוס הנאצל מעולם לא הניח לזוטות שכאלו להטריד אותו.  לא; היתה זו תדהמתו של ילד מפונק... ילד שאינו מבין מדוע לא בא איש בכדי להציל אותו ממעשה השטות האחרון ש לו.

אי-שם, עמוק במימי השיקוי, ניסה רמוס לעצור את פוטר הקטן מלזנק אחרי מורו ורבו, מבקש ממנו להואיל בטובו ולהבין שסנדקו המהולל מת. סוורוס משך בכתפיו, ושפך את תכולת השיקוי אל היורה; המראות התפוגגו והתאיינו לאד אפל, מלחשש.

"חוששני, שיש לי די והותר דאגות מכדי לצפות בהם מכרכרים שוב סביב הידוען הקטן", מלמל אל תוך מעבדת השיקויים האפלה. איש מהם לא יעז להעלות על דעתו להעניש את הטיפש הקטן כמו שצריך, במקום לתת לו להמשיך ולהשתולל. סוורוס תהה, האם אין זה לעגו של הגורל; רק אדם אחד, מלבד הארי פוטר המפורסם, יכול היה להשליך את עצמו ביהירות מדהימה שכזו אל תוך המלכודת - אותו אדם, אשר עיצב את פוטר הצעיר בצלמו ובדמותו.

 

הוא מת. סיריוס בלק מת. סוורוס גלגל את המילים שוב ושוב במחשבתו, תוהה מדוע אין הוא מסוגל לשמוח לאידו של בלק כפי שראוי היה שיעשה... אולי מפני שהוא עלוב מדי, כן; זו חייבת להיות התשובה. מבטו תעה על פני המדפים, עוצר לרגע על ההגיגית הניצבת בקרן זוית. נדמה היה לו, שעבר עידן שלם מאז עמד שם פוטר והתענג על כל רגע.

כולם יאמרו שמתת מות גיבורים, בלק, לחשש. אבל שנינו יודעים את האמת... סוורוס זכר כיצד היה היצור הבלתי-נסבל מתהלך סחור-סחור במפקדה, עם אותה הבעה מגוחכת של ילד מפונק  על פניו... ילד, שאבא אסר עליו לצאת ולשחק בחוץ. הרי זה בדיוק מה שאהבת, בלק. להתרוצץ ולשחק בקללות ונפנופי שרביט יומרניים.

אלא שהמלחמה האמיתית התנהלה במקום אחר לחלוטין, הרחק מעבר למה שיכול היה מוחו הנבוב של בלק לקלוט. הרחק בתוך הצללים, מאחורי עיניים קפואות ומסכות דקיקות, שהטעות הקטנה ביותר תנפצן לרסיסים. טעות אחת, חצי-מילה שלא במקומה בנוכחות לוציוס והאחרים... אולם לך והסבר זאת לעדר המטומטמים הזה, שזקוק תמיד לבלק יפה-תואר בכדי להריע לו. הוא מעולם לא היה אחד מהם, לא באמת. ומדוע שאהיה?

 

אור הנרות הבליח על הבקבוקונים והחיות המשומרות שעל המדפים הגבוהים.

סיריוס בלק מת, ממש כמו ג'יימס פוטר. המחשבה שבה והתגלגלה במוחו. היה לכך צליל מוזר... כמעט לא אמין. אי-שם בתוכו, כמעט וציפה כי הדלת תפתח פתאום, ושני הבריונים יעמדו שם, מגחכים ומשמיעים הערות מחוכמות בעיני עצמם.

'תראה את זה, רך-כף, לא האמנתי שמאוסי יתקדם ככה בחיים.'

'אתה לא מבין את הנקודה, קרניים. זה פשוט בגלל שהשער השמנוני שלו היה מקור תמידי לרכיבים נדירים.'

"תשתקו ותרקיבו בקבר, שניכם" מלמל סנייפ, קופץ את שפתיו ומשלח מבט קטלני סביבו; המעבדה השתרעה מולו, אפלה ודוממת.

מדוע הם שנאו אותו כל-כך, שניהם? המחשבה שבה ועברה במוחו, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר. מדוע לא הואיל צמד הלא-יוצלחים בטובו להטפל לרודולפוס לסטריינג', תאודור נוט וכל האחרים? אולי מפני שהיה חלש יותר מהם... ואולי מפני שידע לקלוע היטב, ולהטיח את האמת הישר באותן פנים בלקיות חיוורות ונאות.

 

"במה בדיוק אתה בוהה, אף עקום?"

סיריוס בן האחת-עשרה נפנה לעברו בחדות, פניו עוטות הבעה מאיימת. אחד מחבורת המזדנבים שלו, ילד שמנמן ובהיר-שער, החל לצחקק נוכח שנינותו המופלאה של הנסיך הצעיר. למען האמת, לא היתה לסוורוס הצעיר תשובה אמיתית, מלבד הסקרנות. היה זה אחד מסופי השבוע הראשונים ללימודים, וסוורוס הצעיר חש דחף בלתי-נשלט לראות במו-עיניו את נשוא שיחת היום במועדון של סלית'רין: היורש הצעיר לבית בלק שירק על משפחתו והעז להתמיין לגריפינדור.

"בשום-דבר מיוחד, אני..."

"אתה רואה, סיריוס?" צחקק נער מגעיל אחר, בעל שער פרוע שהזדקר לכל הכיוונים "הם עוד מעיזים לחשוב שאתה כלומניק, הנחשים האלו מקומת המרתף."

אילו היה בלק הארור מואיל בטובו לשתוק, לא היה קורה דבר; סנייפ התכוון בלאו-הכי לסגת במהירות. אלא שהנסיך הקטן והיהיר לבית בלק היה מוכרח לדרוך על היריב, פעם אחת יותר מדי.

"עוד לא ענית על השאלה שלי, פרצוף מאוס."

זעמו של סוורוס פעפע בחוזקה, גורם לו לשכוח את הפחד.

"בתור מי שהפנים שלו מרוחות עדיין בשאריות הצווחן של אמא'לה, לא הייתי מקשקש יותר מדי על פרצופים מאוסים, בלק" לחשש בתשובה "אני מקווה שהחברה של עכברושי-הביוב הללו" הוסיף, מחווה כלאחר-יד לעבר הילד השמנמן "תנחם אותך קצת על זה שאתה כשלון הולך-על-שתיים. האמת כואבת, נכון?"

עוד בטרם סיים את דבריו, הבחין בשנאה שיקדה בעיניו של הילד החיוור, וידע כי קנה לעצמו אויב. סוורוס זכר את הכאב המסמא שפגע בו מאחור ברגע הבא; היתה זו הפעם הראשונה בה טעם את נחת-שרביטו של הבריון האחר, ג'יימס פוטר.

"וכפי שניסיתי להסביר ארוכות באוזני מר בלק, הרי לכם קללה קלה ונוחה לתפעול, מתאימה במיוחד לשעות הפנאי" גיחך הלה, ניצב בארשת מלומדת מעל גופו הדואב של סוורוס. "ועכשיו ילדים, זמרו כולכם ביחד: מי חייב לג'יימס פוטר שני שני חרמשי-כסף?"

 

מאותו רגע, הוכרזה מלחמה הדדית, שלא פסקה במשך שבע שנים תמימות. בלק נהנה למרר את חייהם של אחרים; כך ניחם את עצמו על עליבותו; סוורוס היה שם תמיד, מסייע לו בנדיבות לראות אותה על בוריה... אלא שהמחיר היה כבד, כבד מנשוא.

 

"הבטחת שתראה לי."

נרקיסה בת החמש-עשרה התיישבה לצידו, מביטה בלהיטות בספרים ובמערכת הבקבוקונים שעמל סוורוס להציב ליד האגם.

הסקרנות שבהקה בעיניה היתה כה גדולה, עד כי כמעט וטשטשה לחלוטין את המבע השחצני שעל פניה. ליבו של סוורוס החסיר פעימה; מוחה בלהיטות קווצה של שער שמנוני מפניו, החווה בשרביטו לעבר מערכת כלי הזכוכית, שבהקה במאה גוונים של כחול עדין. 

"אני חושב שהצלחתי לפתור את המכשול שפרופסור לאונידס כתב עליו בספר" אמר, מצביע על הכרך הגדול של 'אומנות השיקויים ביוון העתיקה - מיתוס ומציאות'; מבצע שלם נדרש לו, בכדי לסלק את הספר באין-רואה ממדור המוגבלים בספריה.

"המשקה ההוא שהיוונים כינו נקטר, הינו למעשה תערובת שין שלושה שיקויים נדירים. פרופסור לאונידס חשב שהעניין טמון בריכוזים" הרצה בהתלהבות, קרבתה של הנערה היפה ביותר בסלית'רין מעבירה רטט; אלא שאי-כה, עלה בידו שלא לבלוע את המילים. סוורוס היה מאז ומעולם במיטבו, כאשר ניתן לו לדבר על הנושאים האהובים עליו. "אני חושב שהתשובה טמונה בשבירת האור של שעה מסויימת, בנוכחות תמצית דלילה של גופרית מכושפת..."

נרקיסה נעצה בו זוג עיניים כחולות, מרותקות.

"אז אתה באמת יכול לרקוח נקטר, כמו הקוסמים הגדולים מן המיתולוגיה?" שאלה בקולה המתוק מדבש "כלומר, תבטיח שתיתן לי שיקוי אחד, אם תצליח?"

"אני זקוק עדיין למחקר מעמיק בעזרת... אבל אני בטוח שאצליח. אני מבטיח, כן" סנייפ תיקן את עצמו במהירות, והכריח את עצמו להעלות חיוך בוטח. "תני לי עוד כמה..."

 

ט-ר-א-א-א-ח

 

סוורוס הפליט זעקה חנוקה, כאשר התנפצו הבקבוקים, מתיזים אד כחול וצורב לכל עבר; על פניו, על הדשא, ועל שמלתה היפה של נרקיסה.

"חשבתי שאסור להוציא ספרים מבניין בית-הספר. מה אתה אומר, רך-כף?"

"אמת ויציב, קרניים. נדמה לי גם, שהבהרתי לסבר-מאוס מסויים שכדאי לו להתרחק מבת-דודה שלי."

בלק ופוטר פרצו בצחוק קולני, בעוד העסיס הכחול והמצחין נוטף באין מעצורים על שערו ופניו של סוורוס. נרקיסה נסה על נפשה, מביטה בעיניים קרועות לרווחה בכתמים מעלי האד שהשחיתו את בגדיה. רק במרחק בטוח, נעצרה ושלחה מבט ארסי בבן-דודה.
"כרגיל, נהנה לשבור כל דבר שנעלה משכלך המצומק" הטיחה. "אל תדאג, אמא שלך עוד תשמע על זה." הוסיפה לפרידה, בלא לזכות את סוורוס ולו בשמץ מבט.

"מסרי לה את אהבתי."

לרגע, ניצב סוורוס בפה פעור אל מול חורבן מאמציו, פיו נפתח ונסגר בלא שיוכל להגות מילה. אזי, שבו אליו עשתונותיו והוא הסתובב בחדות לעבר בלק ופוטר, קצה שרביטו קורן באודם מאיים.

"אני חושב שהצבע הכחול הולם אותך, מאוסי. זה פשוט... מושלם, הדרך שהוא משתלב עם הפרצוף הצהוב והמכוער שלך."

"אתה תשלם על זה, בלק." לחשש, סוקר את הצמד בעיניים יוקדות.

 

פעם נוספת, נמלא האוויר בשריקתן של קללות.

 

הזכרונות הללו... סנייפ סגר בכעס את הספר; הוא לא יוכל להתרכז בענייניו, לא הלילה. הם מתים... אולם רוחותיהם יוסיפו לרדוף אותו לנצח; הוא חש זאת כבר אז, כאשר ראה את פוטר הבן מדדה לעבר מצנפת המיון. כעת, ידע זאת בבירור.

 

המסדרונות היו שקטים ואפלים, כאשר חמק סנייפ ממשרדו. תלמידת שישית מצחקקת קפאה באימה, כאשר צץ מולה, חיוור ומסוכן יותר מאי-פעם.

"עשרים נקודות יורדות להפלפאף בגלל השוטטות והפרצוף המטופש שלך, לייסון. עכשיו הסתלקי מכאן."

 

הזכרונות הארורים האלו... הקולות יבבו באוזניו כשחמק מן הטירה והלאה, נישאים על רוחות הלילה. הם אפפו אותו מעברים, לופתים את פניו באצבעות קפואות.

"מה עושה כאן אוכל המוות הזה, פרופסור דמבלדור?"

"הרגע בבקשה, רמוס. הוא אחד משלנו."

זאבון קטן ומבויית. לך ותסביר לו, שלא תפסתי בכוונה את מקומו של הבלק היקר שלו. הא. סוורוס עיקל את שפתיו בבוז. רמוס לופין לא היה ראוי עוד שיכעסו עליו. ממילא הוא חשוב כמת, אחרי הלילה הזה.

 

במאוחר, הבין סוורוס  סנייפ להיכן נשאו אותו רגליו; שער בית הקברות העתיק חרק קלות כאשר חלף דרכו, אפל וחרישי כצל. המצבות הגבוהות הקיפו אותו, נוגהות קלות באורו החיוור של הירח. סוורוס האט את הילוכו, סוקר את השמות הישנים בעיניים אפלות. האחים פרואט... אמאנדה-ג'יין ויינווינד... מרלן מקינון... ג'יימס ולילי פוטר...

אצבעותיו הארוכות נעו, חולפות כמעט בעדינות על פני האותיות המעוצבות.

"אני בטוח ששעמם לך בלעדיו, פוטר" העיר, רוכן ומשעין את גופו על השיש הקר.

המלחמה תמה; לא זו הגדולה... אלא מלחמה אחרת, אישית יותר. מדוע, אם כן, אין הוא מסוגל לשמוח? פעמים רבות כל-כך הזה, כיצד יעמוד ויחייך מעל גופותיהם של שני הלא-יוצלחים. אולם כעת, לא חש דבר, מלבד חור שחור וגדול, פועם עמומות בתוך חזהו; בלק ופוטר הסתלקו, עברו לנצח בשערי הליל. סוורוס סנייפ לא נזקק לכך; שערי הלילה היו עימו מאז ומעולם, מותירים אותו כצל אפל. כלוא לעד בין אור לחושך, בין עולם החיים לזה שמעבר.
לא ניצחת סוורוס. לעג קול עמום בתוך ליבו. מעולם לא יכולת לנצח; בלק שוב השיג אותך, הפעם לתמיד. זה הכל... הכל... הכל...
ליבו הלם כמחשב להתפקע; אדם אחר היה פולט צרחה ומטיל כל קללה וקללה שזכר על המצבה הקרה. אלא שהיה זה סוורוס סנייפ, לא אדם אחר; כל שעשה היה לקפוא כנציב מלח, לוטש עיניים אפלות בשיש הבהיר.

 

"מקום מוזר בחרת לחגיגת הנצחון שלך, סוורוס."

הקול הקר והמעודן הקפיץ אותו מהרהוריו.

"נרקיסה" סוורוס הסתובב כנשוך-נחש, אצבעותיו מתהדקות על שרביטו. האם יהיה עליו להרוג אותה? יתכן, יתכן מאד. אם הבינה את המסווה שלו, ותפלוט מילה אחת באוזני אחותה או אדון האופל...

ליבו הלם בחוזקה, אלא שפניו נותרו מסכה קפואה, לעגנית.

"ומקום מוזר לא פחות, חוששני, מצאת את עצמך להתאבל בו על מאורעות היום" החזיר בקולו החלקלק ביותר "שמעתי שאסרו את לוציוס."

נרקיסה משכה בכתפיה. אור הירח קרן על פניה החיוורות, מקנות לה חזות מושלמת של פסל שיש. יהיה זה... כמעט חבל, לגדוע יופי שכזה.

"הו, אני בטוחה שלוציוס יעריך מאד, אם אתכווץ בחדר-השינה ואמרר בבכי" החזירה, עיניה הכחולות סוקרות אותו בידענות מטרידה.

אצבעותיו התדהדקו עוד יותר, מחכות לרגע המתאים.

"ומדוע זכיתי לעונג, גברת מאלפוי?" לחשש. היו זמנים, בהם היה נותן הכל בכדי לגרום לה לבוא ולחפש אותו. וכעת... אל תתרכך עכשיו. השאר את הסנטימנטים לפוטר ולבלק האידיוט.

"לא העליתי בדעתי שידידי הטוב לוציוס הספיק להשאיר הוראות עבורי, בטרם... יצא לענייניו" סיכם, מצמצם את עיניו.

"הו, לבעלי תמיד היה פנאי עבור ידיד כה יקר של המשפחה" החזירה "אולם הפעם באתי בעניינים משל עצמי. תארתי לעצמי שאמצא אותך כאן, ו... סלק בבקשה את הידיים מהשרביט, סוורוס יקירי" נרקיסה הפליטה צחוק קצר, צונן "יהיה חבל מאד, אם תאלץ את אדון האופל לגלות כמה פרטים מעניינים, לא? השארתי את כל ההוראות המתאימות, במידה ולא אחזור במועד."

סוורוס נשך את שפתיו, מזכיר לעצמו במאוחר שלא כל בני-בלק נולדו כה פזיזים וטיפשים. לא היה דבר ששנא יותר, מאשר לעמוד כך, נבוך וחסר אונים.

"אני חוזר ושואל, אם כך" הטעים  "במה אוכל לעזור לך?"

חיוך דק הסתמן על פניה של נרקיסה.

"עוד מעט, סוורוס. עוד מעט..." בכך, קרבה אליו, מעבירה אצבע עדינה בשערו. רטט מוזר, כמעט מפחיד, חלף בישותו. ברגע הבא, רכנה נרקיסה על המצבה, מתיישבת בקלילות מתחת לאותיות השיש של לילי אוונס-פוטר.

 

לרגע ארוך, השתררה דממה כבדה. המצבות התנשאו סביב, שותקות ומאיימות.

שערי הלילה קרובים מתמיד, סוורוס, שב ולחש הקול הקודר בישותו. קרובים מאד.. מאד...

אז, שב קולה של נרקיסה והפר את הדממה.

"אתה יודע, סוורוס. זה פשוט מוזר, איך שהוא... הלך. לא?"

סוורוס שלח בה מבט נוטף רעל. כיצד היא יודעת? ניקרה המחשבה במוחו. ועד כמה?

"לא במיוחד, בעיקר לאור העובדה שעלינו להודות לך על חלקך בתזמון הדברים."

נרקיסה הפליטה נחרת בוז שקטה.

"שמור את שלמי-התודות עבור קריצ'ר. שהית יותר מדי בחברת סיריוס, אם אתה סבור באמת ובתמים כי נזקקתי לשירותיוש של גמדון בית בכדי להכיר את הקן הקטן שלכם" בוהק מוזר ריצד בעיניה "כשהייתי צעירה, ביליתי שם לא מעט ברחוב גרימולד, ו... אחרי ככלות הכל, הבית הזה שייך לי, במובן מסויים. לא כל בני בלק נולדו בלי מוח, אתה יודע."

"אשרי המאמין.  ומדוע לא זכינו זה מכבר לביקור נימוסין של אדון האופל, אם כן?"

עיניה של נרקיסה נטפו בוז.

"סודותיה של משפחת בלק לא נועדו בעבורו" החזירה "מה גם, שהוא הובס פעם אחת בעבר. מי ערב לי שלא כך יהיה גם הפעם?"

סוורוס טלטל את ראשו בלעג.

"שומרת על כל האופציות פתוחות, אני רואה. כמה אופייני."

"ממש כמוך, יקירי. ממש כמוך." ציפורניה המטופחות גירדו קלות את השיש. "כך או כך, אלמלא הצליח קריצ'ר הקטן והנחמד לצווח 'גבירתילי' בקול כזה שמשך את לוציוס מן הקצה האחר של האחוזה, סביר להניח שלא היית מתפטר מבן-דודי הנלבב כה מהר. לא באתי לכאן כדי לריב איתך סוורוס" הוסיפה, ארשת פניה מתרככת קמעה.

"כמובן שלא" החזיר הוא, כל חושיו מורים לו להזהר "מדוע באת, אם כן? בכדי ללמד זכות על עצמך, או בכדי להושיט לי את ידך האצילית כדי שארכון לנשק אותה בשפלות-רוח? חוששני, שאאלץ  לסרב" הוסיף בקולו החלקלק ביותר "הצוואר שלי כואב מדי לאחרונה."

 

נרקיסה נראתה משועשעת.

"כבר מחפש לעצמך בלק חדש להסתייף איתו?" החזירה "הוא באמת חסר לך, אני רואה. ובאשר לידי...  אפטור אותך מכך, הפעם" הוסיפה במתק-שפתיים "אם כי אני עדיין סבורה שהיית מתוק מאד כאשר ניסית זאת אז, ליד כיתת הלחשים... זוכר?"

"משעשע מאד. וכעת, מאחר ואני עייף מכדי לשחק משחקים, אשמח אם תואילי בטובך לגלות לי סוף-סוף את מטרת הביקור הקטן הזה."

 

חיוכה של נרקיסה גווע בפתאומיות. לרגע, נראתה לו כמעט נבוכה, שפתיה נעות ונקפצות בלא לפלוט הגה. מששבה לדבר, היה קולה שונה לחלוטין.  לרגע נדמה היה לו, כי היא נאבקת על כל מילה ומילה.

"סוורוס... אני רציתי... באתי לבקש ממך משהו."

סוורוס סנייפ שב והעלה חיוך לעגני על פניו; מאז ומעולם, היה במיטבו בעת שהריח חולשה.

"את רשאית לנסות את מזלך"  החזיר.

נרקיסה השפילה את מבטה, כובשת את פניה בקרקע.

"זה... הבן שלי. אתה יודע עד כמה דראקו מעריץ אותך, סוורוס. חשבתי ש... אתה יודע, אם אדון האופל ולוציוס יפלו, הוא... הוא יזדקק לך."

"יתכן ואטרח לשקול זאת, יקירתי" הוסיף, עונג מוזר מפעפע בליבו. היה זה נחמד מאד, לראות אחד מבני בלק נאלץ להתפתל קצת. "עשית  את כל הדרך בכדי לבקש ממני דבר שכזה? כמעט והייתי מכנה זאת בקשה הבאה מעומק-הלב... לו רק היה לך איבר כזה, כמובן."

 

נרקיסה נאנחה. אזי, כהרף-עין, שב המבע הקריר והזחוח לפניה.

"אתה באמת ובתמים מתבלבל ביני לבין סיריוס, חוששני. אבל אתה תמלא את בקשתי... אני מכירה אותך טוב מדי."

סוורוס גיחך ביובש.

"בטחון מופרז למדי, בלק."

נרקיסה לא ענתה מיד; תחת זאת התרוממה, נפנית לעברו ושולפת דבר-מה מתוך גלימתה; עיניו של סוורוס סקרו בדריכות את בקבוק הזכוכית המעוטר, ואת הנוזל האדום-כדם שגדש אותו.

"וחרף זאת, אוסיף לקוות" חייכה, פותחת את הבקבוק והוגה מילת פקודה. שתי כוסות בדולח הופיעו, מרחפות בעדינות בחלל שביניהם. "זה מן הבציר המשובח ביותר באחוזה שלי. תואיל לקבל זאת כמתנת פיוס?"

"בתנאי שתשתי את ראשונה, יקירתי."

"מוסכם." הקוסמת בהירת השער הרימה באיטיות את הכוס המלאה למחצה, והטתה אותה אל תוך פיה.

"לחייו של יריב משותף" מלמלה בקול רך, וגמעה את הנוזל עד תום.

"הנה. כעת, תבטיח לי?"

"אני אשקול זאת בחיוב."

"תודתי נתונה לך" אצבעותיה העדינות נעו כמאליהן, מלטפות קלות את שערו השמנוני. סנייפ נרעד, קופץ את שפתיו בחוזקה.

"ו... סוורוס?" קולה של נרקיסה היה שקט מאד "אחרי שהכל... יגמר, תקפוץ לבקר אותי פעם?" זיק משועשע נצץ בעיניה, ובפעם הראשונה מזה עשרים שנה, חש סוורוס בחמימות מוזרה, שננסכה על פני הקרח החיוורות שלה. "אתה חייב לי עדיין שיקוי אחד... שכחת?".

 

לרגע, עמד סוורוס סנייפ ובהה בה, מחוסר מילים. אחר הפציע חיוך דקיק על שפתיו.

"חוששני, שהיה זה אירוע בלתי-נשכח" החזיר.

אי-שם, הרחק בפאתי מזרח, נגה פס ארגמן קלוש מעל הפסגות. סוורוס התנשף,  מביט בו ברגשות מעורבים. מי יודע? אולי שערי הלילה אינם כה קרובים, אחרי הכל.