"הסוד"

פאנפיק פרי עטה של "Mסטיק ורוד"

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג:
PG
שיפ: נרקיסה מאלפוי/OC

 

פרק 4

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה (טרם הועלה)

 

 

 

 

 

כאשר יצאנו מהחנות הסתובבנו הלוך ושוב בין החנויות.
"
דראקו, אתה בטוח שאתה לא צריך עוד משהו לבית הספר?"
"
כן."
כעבור חצי שעה עברנו ליד אוהל ענקי שבכניסתו היה שלט צבעוני שהיה כתוב עליו "קרקס הקוסמים! בואו בהומינכם!"
לי היה נראה נחמד ללכת לקרקס אבל לא נראה שדראקו כל כך מתלהב.
"
רוצה להיכנס?" אמרתי וסקרתי את האנשים שיצאו מהאוהל, שחיוך גדול פרוש על פניהם וילדים שמחזיקים בלונים שמשנים צורות. קניתי שני כרטיסים ונכנסנו פנימה. האוהל מבפנים נראה הרבה יותר גדול מאשר שמסתכלים עליו מרחוק.
היה בתוך האוהל כל מיני דוכנים. דוכני אוכל, דוכני מתקנים, דוכני פרסים ודוכני קסמים.
"
אמא, אני גווע ברעב." דראקו אמר והלכנו לעבר דוכן עוגיות. קניתי לשנינו עוגיות שוקולד וניל. העוגיות האהובות על דראקו.
אני ודראקו עשינו סיבוב באוהל ובשלב מסוים, דראקו פגש כמה מחבריו לבית סלית'רין.
"
אמא אני הולך להסתובב איתם." הוא אמר ולא שאל.
"
טוב..." אמרתי בלב כבד מהמחשבה שהוא עוזב אותי ומה אני עכשיו אעשה לבד.
קבעתי להיפגש אותו ליד דוכן העוגיות בעוד שעתיים.
"
מה אני עכשיו אעשה פה שעתיים?" חשבתי לעצמי והלכתי לכיוון דוכני הקסמים.
דוכני הקסמים הכילו כמה סוגי קסמים. קסמי שעשוע, קסמי חיות וקסמי עתידות. כאשר קראתי את השלט שריחף מעל אוהל קטן, "קסמי עתידות", נזכרתי בחלום שחלמתי לפני כמה שבועות ורעד שהתרגשות עבר בי.
נכנסתי לאוהל הקטן שבתוכו שרר חום מחניק וריח קטורת בריח וניל ריחף באוויר. לצערי, לקחתי שאיפה גדולה מידי והשתעלתי קלות.
בתוך האוהל היו כמה שולחות קטנים שעל כל שולחן היה משהו אחר.
ליד השולחן הראשון עמדה אישה זקנה, מקומטת, שצעיף ראש כיסה את ראשה, ומתחת לצעיף בצבצו כמה שערות לבנות. על השולחן הזה הייתה חבילת קלפים שערבבו את עצמם.
בשולחן השני ישב גבר בערך בגיל שלושים לפי הערכתי. מולו ישבה אישה שנראתה מבוהלת, בידה היה תינוק צורח. האיש הזר לקח את התינוק, מלמל כמה מילים והתינוק הפסיק לצרוח.
בשולחן השלישי ישבה עוד אישה זקנה שצעיפים רבים עיטרו את צווארה הדק והארוך. על שולחנה לא היה דבר ועיניה היו עצומות.
בשולחן הרביעי ישבה אישה שמנמנה שנראית צעירה. היא לבשה גלימה פשוטה בצבע כסף. על שולחנה היה כדור בדולח גדול.
"
זאתי האישה שאני צריכה." חשבתי לעצמי, ניגשתי לשולחנה והתיישבתי על כיסא מולה.
האישה בדיוק הייתה עסוקה בספירת כספה.
"
שלום." אמרתי.
האישה הרימה את מבטה מקופסתה והביטה בי מבט המום. "האם את נרקיסה מאלפוי?"
"
כן..." אמרתי והרגשתי אי נוחות. "אבל זה לא משנה, נכון?" חייכתי חיוך מאולץ.
האישה הביטה אליי וכמה שניות ואז אמרה "אז לשם מה באת לכאן?"
"
זה דוכן גילוי עתידות לא?"
"
כן..."
"
אז הגעתי למקום הנכון." אמרתי והוצאתי מתיקי מספר מטבעות. שמתי לב שהאישה ראתה את המטבעות ומבטה התרכך.
"
שמי מארשה."
"
טוב. מארשה, את חייבת להבטיח לי משהו."
"
כן?"
"
כל דבר שאת רואה בכדור, את לא מגלה לאף אחד."
זה היה נראה שמארשה חשבה מספר שניות ולבסוף אמרה. "שתיקה עולה כסף."
הבנתי את הרמז והוצאתי מתיקי עוד כמה מטבעות. "עכשיו את מבטיחה?" שאלתי אותה בזמן שסגרתי את תיקי.
"
כן. עכשיו, מה את רוצה שאני אגלה לך?" היא שאלה.
"
לפני כמה ימים חלמתי חלום מוזר. הייתי רוצה שתפרשי לי אותו."
מארשה לחששה כמה מילים והערפל החיוור שהיה בכדור הבדולח, הפך לערפל סגול. "ספרי לי אותו." היא לחשה.
סיפרתי לה על החלום שאני נמצאת עם אהוב ישן, לא אמרתי לה את שמו של האהוב) ובעלי הנוכחי-לוציוס, רוצח אותו, אני בוכה ואחת הדמעות שלי הופכות לבני דראקו כאשר היה תינוק וגם הוא בוכה.
מארשה לחשה עוד מספר מילים והערפל הסגול הפך לצורות וסמלים שונים. מארשה סגרה את עיניה חזק והתרכזה. כעבור כמה דקות היא פקחה את עיניה והערפל שבכדור הבדולח חזר להיות חיוור ולבן.
"
נו?" שאלתי בהתרגשות.
המבט של מארשה היה מעט מבוהל. "אני יודעת את סודך."