"ציפורני הטירוף"
פאנפיק פרי עטם
של שמעון נעים ויוליה
|
|
|
פאנדום:
הארי פוטר
שיפ: לוציוס/בלאטריקס
דירוג PG-13
ירח גדול וכסוף עמד במרכז שמיי סוף אוגוסט והאיר באור קלוש
ונוגה את רחובותיה הריקים של שכונה קטנה במרכז לונדון. בלטריקס הרימה את עיניה
למרום והביטה בלבנה כאילו זו הייתה שעון גדול וכסוף. לוציוס איחר.
היא העבירה את מבטה לעבר הבית שמולו עמדה. היה זה בית
בלק עתיק היומין שבו בילתה חלק נרחב מחופשותיה כאורחת האהובה של דודיה גוונדלין
וארמנד בלק. דודתה שלחה לעברה מבט דואג במקצת לפני שכיבתה את האור בחלון חדר השינה
שלה. בלטריקס המשיכה להביט כך דקות ארוכות בבית העתיק שעמד בעלטת הלילה של הרחוב
החף מפנסים. היא עברה מסע ארוך וקשה טרם חזרה לבית הגדול הזה. היא עברה בכל רחבי
בריטניה יחד עם קבוצה נוספת של חברים נאמנים בכת שאליה השתייכה בגאווה. אפילו
בלטריקס, שלמרות כל 16 שנות חייה הייתה ילדותית מאוד לגילה, ידעה כי היא חלק ממשהו
גדול ואף עצום שיעצב את עתידה ואת עתידם של אלפים נוספים.
"בלה..." שמעה קול מוכר מאחוריה. היא הביטה
אל עבר הקול ועל אף הצללים הכבדים שנחו על הדמות שפנתה אליה זיהתה את פניו של
לוציוס מאלפוי. הפנים שעליהם חלמה כל לילה באוהלים בהם ישנה במהלך המסע עם אדונה
והפנים אליהם השתוקקה כל יום מאז השנים המוקדמות של לימודיה בבית הספר לכישוף
ולקוסמות- הוגוורטס. חיוך גדול נפרש על שפתיה הכהות כחיוך של קוסם צעיר שקיבל שקית
מלאה בסוכריות ברטי בוטס מדודתו. היא רצה אליו בריצה חסרת דאגות וקפצה לזרועותיו,
מצמידה את שפתיה הכהות לשפתיו הצרות והבהירות ועוצמת בהנאה את עיניה השחורות. היא
ניתקה ממנו אחרי מספר דקות והביטה לתוך עיניו האפורות שהיו קרות, נוקשות ואילמות.
"לוציוס, מה קרה?" שאלה בבלבול, לא מסירה את
מבטה מאותם עיניים אילמות.
"בלה, אנחנו צריכים לדבר," ענה לה בקול
נוקשה. את הטון הזה הכירה רק מאותם הימים העכורים שבהם מילאו את חדר מועדון
סלית'רין בצעקותיהם. לבלטריקס היה אופי חזק ושולט, של מנהיגה. ללוציוס היה אופי
חזק ושולט של מנהיג. כשני מגנטים הם נמשכו ודחו זה את זה כל פעם מחדש. בטון הזה
דיברו אליה כשניסה, ללא הצלחה יתרה, להעמיד אותה במקומה בכל אחד מהריבים שלהם
שהשאירו צלקות מדממות בנפשה. תחושה רעה השתלטה עליה. היא הרגישה שהפעם השיחה
שתנוהל בטון הזה שלו תהיה שונה ולא תסתיים בעוד לילה סוער ומלא תשוקה מול האח בחדר
המועדון של סלית'רין.
"אנחנו לא יכולים להמשיך ככה." המשיך באותו
קול מנוכר, "אנחנו מושכים בקצוות המנוגדים של החבל. הפעולה הזאת רק מעייפת את
שנינו ומזיקה."
בלטריקס הרגישה איך המילים היוצאות מפיו הופכות לנגד
עיניה לפגיון כסוף וחד שלהבו עובר לאיטו על עורה החיוור, אך האופי האופטימי
והילדותי של בלטריקס לא אפשר לה בעקשנות להבין מה ניסה לוציוס לומר.
"מה אתה מנסה לומר?" שאלה בקול נאיבי, מעבירה
בעצבנות את ציפורניה המשוכות בצבע אפור כהה בשיערה הפחמי והארוך. לוציוס הביט בה
באריכות לפני שפצה את פיו.
"בזמן שהיית במסע ההכשרה וההכנה עם הכת של אדון
האופל, אני החלטתי שמכיוון שסיימתי את בית הספר אני צריך להתחתן." הוא דיבר
לאט, מביט אל עבר הלבנה הגדולה שהאירה מעל ראשם.
בלטריקס נאבקה בשתי סערות שפרצו בקרביה. גלים של אושר
התנפצו כנגד תודעתה כשחשבה שלוציוס עומד להציע לה נישואין, אך גלים הרסניים לא
פחות שנוצרו מקולו הקר גרמו לה לחשוד שמשהו לא כשורה. היא גייסה במאמצים כבירים את
המבט שלאותו הרגע היה הכי אדיש שהייתה מסוגלת לגייס והביטה בו במבט גאה. למרות
המאמץ לא הצליחה לפתוח את שפתיה על מנת להוציא קול. לוציוס לקח את זה כאות להמשיך
בדבריו.
"את ואני... אנחנו אנשים עם אופי מאוד חזק. כשני
מגנטים המושכים אחרים אך דוחים זה את זה. אני לא יכול להעביר את חיי עם מישהי שווה
לי בכוחה. אני הצעתי נישואין לאחותך, נרקיסה, ואנחנו מתחתנים בעוד חודש."
עתה הרגישה בלטריקס איך הסכין שטיילה על פני עורה חודרת
בכאב לתוך חזה וקורעת את ליבה לגזרים, מותירה את גוויתה להכתים בצבע ארגמן את
הגלימה השחורה אותה לבשה. הכאב שהרגישה התעלה על שעות תחת השפעה של קללת
הקרושיאטוס. אך למרות שהרגישה כיצד כל כוח החיים נשאב ממנה, כאילו פגעה בה קרנה
הירוקה של אבדה קדברה מקצה שרביטו של לוציוס, גופה לא זע ולא נע כלל ורק אצבעותיה
אשר התכווצו לאגרופים הלבינו סביב השרביט המוארך שהחזיקה בהן.
נראה היה שלוציוס היה מבוהל מעט מחוסר התגובה מבלטריקס.
היא ניחשה כי ציפה שקללה קטלנית כלשהי ממגוון הקללות שלמדה מפיו של אדון האופל
תפגע בחוזקה בחזהו. לוציוס מיהר לנסות להצדיק את החלטתו.
"בלטריקס, אחותך שונה ממך לחלוטין, ולא רק במראה.
היא תמנע ממני הרבה עוגמת נפש לה אני זוכה בכל אחד מהריבים שלנו. האופי שלה הרבה
יותר חלש ופסיבי משלך. היא תהיה אם ראויה יותר לילדים שלי ותגדל אותם כשאני עצמי
אצא לשליחות מטעמו של אדון האופל."
אך דבר לא קרה ובלטריקס בלק המשיכה לעמוד שמבטה נעוץ
בעיניו הקרות והאפורות. לבסוף, אחרי דקות ארוכות של דממה חדה, התעתק מהכיכר. שעות
ארוכות נשארה בלטריקס לעמוד באגרופים כווצים מול בית בלק עתיק היומין שבכיכר
גרימולד 12 ולהביט אל עבר החלל שבו עמד קודם לוציוס.
בבוקר הצונן ומלא אור שמש חיוור מצאה את עצמה מתחת
לכסתות השחורות של מיטתה בבית בלק. דודה גוונדלין, אישה תמירה ויפה שעיניה שחורות
וחדות ושיערה שחור ואסוף באלגנטיות, עמדה בפתח והחזיקה מולה את המזוודה הגדולה
בידיה האריסטוקרטיות בעלות הציפורניים הארוכות.
"בלה," אמרה בקול נעים, "דוד ארמנד הביא
אותך אתמול לחדרך כשמצא אותך שוכבת על הרצפה מול הבית. הוא יביא אותך ואת רגולוס
לתחנת הרכבת. סיריוס-" היא השתתקה וריקנות מעורבת בטינה הופיעה בעיניה
השחורות ושפתיה האדומות כדם התכווצו עד לכדי פס דקיק. "-בן דודך כנראה ילווה
לתחנת הרכבת על ידי הפוטרים..." נראה היה כי נדדה היא לרגע במחשבותיה אל בית
הפוטרים הנמצא בקצה האחר של בריטניה .עיניה של דודתה נראו מזוגגות והביטו בדממה על
נקודה בלתי ממוקדת בקיר אשר מולה. אך מיד ניעורה משרעפיה וחידשה את הרעננות בקולה.
"-אבל לא משנה. הנה, ארזתי לך את המזוודה."
בלטריקס קמה ממיטתה בהרגשה שמשקולת כבדה קבורה במעמקי
גופה, מכבידה על צעדיה. היא לבשה את חלוק וגלימת הוגוורטס וענדה את סיכת המדריכה
על חזה, ממהרת לרדת למטה כדי לא לאחר לרכבת. עיניה היו יבשות לחלוטין, למרות שנפשה
הוצפה בים מלוח, אפור וקר כמבטו של לוציוס.
היא הביטה בדממה בארוחת הבוקר הדשנה שהותקנה על ידי
גמדון בית צעיר בשם "קריצ'ר", אינה אוכלת אפילו פרור ממנה, וענתה רק
ב"כן" ו"לא" קצרים לדברים ששאלוה דודיה.
מכיוון שבית בלק היה בלונדון ולא רחוק היה מתחנת הרכבת,
דיי היה בהליכה של 20 דקות כדי להגיע למחוז חפצם. את דרכה עשתה בלטריקס מבלי להוציא
מילה מפיה, לתדהמתם של ארמנד ורגולוס בלק שהיו רגילים לפטפוטה הקולני. דודה ניסה
להתעניין בשלומה ואף רגולוס, שהיה בן שכבתה, ניסה בעזרת הלצה להעלות חיוך על
שפתיה. אך במשך כל הדרך עיניה השחורות נותרו ריקות ועגומות ושפתיה נשארו חתומות.
אחר הגיעם לתחנת הרכבת ומעברם ברציף 9 ושלושה רבעים, נפרדה מדודה בלחיצת יד ומבלי
לומר אף מילה עלתה לרכבת ונכנסה בדממה לאחד התאים.
מבטה היה סהרורי במקצת כאשר נכנסה לתא ולא הבחינה
ביושבים בו. בתא השקט ישבו האחים לסטרינג', שהיו יחד איתה במסע עם אדון האופל.
המבוגר יותר, רבסטן לסטרינג', עטה סיכת מדריך ראשי על גלימתו והצעיר שהיה בן כיתתה
של בלטריקס היה רודולפוס לסטרינג' שחור השיער ובהיר הפנים שנודע באהבתו אליה מאז
שנתם השניה. בלטריקס זכרה כמה שנא אותו לוציוס עקב אהבתו אליה וכמה מריבות היו להם
בגלל רודולפוס במהלך השנה האחרונה. ביום אביב אחד אפילו ניגש לוציוס בן ה-17 אל
רודולפוס בן ה-15 וקילל אותה בקללה זדונית ונוראית שנדרשו לרודולפוס יומיים
להתאושש ממנה, וזאת רק מכיוון שרודולפוס דאג להעביר לבלטריקס שושנה בודדת לכבוד
יום הולדתה ה-16 שחגגה במרץ.
עתה רודולפוס ישב בשקט במושבו וניסה לא להביט בבלטריקס.
סערה געשה בקרבה והיא הרגישה ששסופה לעמוד מול שערי השאול יקרב אם לא תעשה דבר מה
כדי לפרוק את הייסורים שחשה שהיו כציפורניים מחודדות הנעוצות בבשר. התחושה כרסמה
בנפשה ללא מנוח. היא הבינה שלא תיפגש איתו יותר. לא תצמיד את ראשה לחזהו אחרי
שיתנו אהבים. לא תרגיש במתיקות פיו יותר לעולם. היא הרגישה היא כי חייבת לשכוח
אותו ואף יותר חשוב- לנקום בו. היא הרימה את עיניה ובמבט מטורף סרקה את התא. מבטה
נעצר ברודולפוס, ולראשונה מאז אתמול עלה על שפתיה הכהות חיוך, שהיה שונה במידה
ניכרת מהחיוך שחייכה אתמול ללוציוס. היא קמה ממקומה על אף המשקולת הכבדה שעדיין
נחה בקרביה והתיישבה על בירכיו של רודולפוס, שהפנה אליה מבט מבולבל.
שפתיו נפערו מעט על מנת להגיד דבר מה אך מיד נצמדו
אליהם שפתיה של בלטריקס ואצבעותיה שנחו על כתפו נעצו בו ציפורניים מחודדות.
רודולפוס עצם את עיניו המבולבלות בהנאה וכרך את זרועותיו סביב גופה הצנום של
בלטריקס, אינו חש בנוכחותו של אחיו בתא הקטן של הרכבת.
* * *
לוציוס מאלפוי נקש על הדלת הכבדה באיטיות. גלימתו
התבדרה ברוח החורף הקפואה בשעה שעמד במפתן הדלת. הוא ידע כי ייקח זמן עד שיענה- בימים
אלה בהם יכולים אותם אוהבי הבוצדמים לנקוש על דלתך בכל עת, לא תאבה היא לפתוח לכל
דיחפין הנוטה על דלתה. לוציוס ידע כי לא רבים יכולים להיכנס אל הבית המוגן, אך היה
זה צעד מחייב. הדלת נפתחה באיטיות, ולוציוס הביט בפניו של רודולפוס כשברק טינה
ממלא את עיניו. "אני רוצה לראות את בלה, לסטרינג'. מהר. זה דחוף."
"את בלטריקס?" שאל רודולפוס.
"ביקשתי את בלה, ומהר. זמני איננו ראוי להתבזבז על
שרץ כמוך, רודולפוס."
רודולפוס הגביה את שרביטו כמתוך הרגל.
לוציוס פצח בצחוק חרישי. "אינך רוצה להרגיש שוב את
ההרגשה המופלאה תחת קללת קרושיאטוס, נכון"? פניו של רודולפוס התכווצו מכעס.
לוציוס אפילו לא שלף את שרביטו. בינתיים, הגיחה בלטריקס מאחורי אחת הדלתות במסדרון
הקצר והאפלולי של ביתה, שלופת שרביט. עיניו נחו על בלטריקס לסטריינג' אשר ניצבה
מולו עכשיו, לבושה בברדס הארוך והלבן של אוכלי המוות כששערה השחור אסוף בפיזור דעת
לזנב סוס נערי עקום מעט שהוסיף למראה הצעיר והיפיפה שלה, הביטה בו במבטה הכואב
והחודרני.
"אנו צריכים לדבר, בלטריקס."
רודולפוס בחן לרגע את אשתו מקרוב, אך זו לא התעניינה
בבעלה באותו הרגע.
"כנס" היא אמרה, "אני מחכה."
"אתה מוזמן להנמיך את שרביטך, לסטרינג'. אינני
נבזה מספיק כדי לתקוף אותך בין קירות ביתך". אמר לוציוס בלגלוג בעודו נכנס
בצעדים בטוחים למסדרון כבן בית.
ביתם הארעי של הזוג לסטריינג' נגלה לעיניו הבוחנות של
לוציוס. מקום קטן ומטונף, אפלולי ומאובק, אך מוגן היטב מפניהם של הילאיים אשר ינסו
לתקוף אותם על השירות שנתנו לאדונם. "ובכן, בלה" התחיל לוציוס, מביט
בעיניה בעלות היופי המטורף אשר תמיד אהב, ועודנו, ושם לב בזווית עינו לרעידת הכעס
שעברה בלסטרינג' עקב שימושו בשם החיבה "בלה" שבו ידע שבלטריקס אסרה על
לסטרינג' להשתמש. בלטריקס הבחינה עצמה בלגלוג של לוציוס.
"ובכן, לוסי שלי, איך החיים עם אחותי
האהובה? אני מקווה שהיא כנועה מספיק למטרותיך, לוציוס."
לוציוס הביט בה במבט קר. כמו אז, כתו תמיד, היא אהבה
למתוח את החבל בחוזקה, אך באיטיות, מתעקשת לסחוף אותו לאט לשיגעונה ולגרום לו לאבד
את שיקול דעתו.
"אני אוהב את נרקיסה שלי" שיקר
לוציוס. בעיניו תמיד היתה נרקיסה השקטה והכנועה כלי בכדי להביא את יורשו לעולם,
ותו לא. הוא אהב להיות איתה, אך אותה הוא לא אהב מעולם. היא לא ריגשה אותו, לא
הכעיסה אותו עד כדי טירוף מענג, מעולם לא שיגעה אותו עד אשר יצא מדעתו ואז טרפה
אותו במבט מושך. הוא תהה לעיתים: האם לא היה עדיף לו להישאר עם בלה שלו? אך זכר
הוא כי מאס במאבקי הכוחות שלו עם בלטריקס וכי נרקיסה הביאה לו הרבה יותר נחת רוח.
"אני אוהב אותה והיא הביאה לי יורש לעולם."
אמר, מתבונן בפניה כשעיניה של בלטריקס התרחבו בצורה מוזרה. "אוי!" היא
אמרה בקול גבוה ומטורף, "תינוקי מתוקי ללוסי שלי? איזה שם נתתם לו?"
"קוראים לבני דראקו."
"עוד דרקון למשפחת מאלפוי? כמה מרגש". אמרה
במתק שפתיים. ניצוץ של טרוף המהול בשנאה בלתי מוגדרת הופיע בעיניה.
"ואני מבין כי נישאת לרודולפוס ידידך."
לסטרינג', שעד עתה עמד בצד, שקט לכאורה, אך וודאי במצב כוננות, הפנה את ראשו למשמע
שמו.
"נראה כי אידיליה של ממש שוררת כאן,
בלטריקס".
"אהובי ישמח לאשר זאת" אמרה בלטריקס, וקמה.
היא התקדמה לעברו של רודולפוס ונשקה לו על שפתיו ברפרוף שנראה היה היטב על פניה כי
היה מאולץ.
לוציוס הרגיש לרגע צביטה קלה בלבו.
'נראה כי בלה עוד לא התבגרה' הוא אמר לעצמו, 'עוד מנסה
להכעיס אותי בכח'.
לוציוס חייך בקרירות.
"ופעם אמרת לי, בלה המתוקה שלי, כי לעולם
לא תשאי בעל מלבד המאבק לאד..." לוציוס נעצר.
"מה קרה, לוסי שלי? נגמרו המילים"?
שאלה בלטריקס בלעג כשאת שפתיה הכהות מעטר חיוך ניצחון גדול. ציפורניה השחורות
התחפרו בבשרו של לסטיינג', והיא עצמה כרכה עצמה סביבו.
לוציוס בהה בה. הוא לא האמין כי יוכל לשכוח דבר שכזה,
ועוד בגלל אשה!
"בלטריקס" אמר לוציוס בכל חמור, "האדון
איננו".
בלטריקס ניתוקה מזרועותיו המחבקות של לסטרינג' והביטה
בלוציוס במבט מטורף.
"מהי השטות הזו, לוציוס? האדון יכעס מאוד אם ישמע
כי כך היתלת בי. אינך רוצה להרגיש את נחת זרועו, הלא כן"?
"האדון הובס" אמר לוציוס, "הוא הובס
בבית הפוטרים".
"אינני מאמינה" אמרה בלטריקס וכיוונה את
שרביטה הישר אל לוח ליבו.
"אתה משקר!" היא צרחה. השרביט בידיה רעד.
היתה זו הפעם הראשונה בה ראה לוציוס את בלטריקס במצב הזה. לוציוס שלף את שרביטו,
אך לא כיוון אותו.
"בלטריקס" הוא אמר בקול שקט וחמור, "לא
באתי לשכנע אותך. באתי לידע אותך. את מוזמנת להישאר כאן ולהמשיך להתגפף עם השרץ
שלך." לוציוס פנה אחורה.
"חכה, לוציוס" היא קראה במהירות. פניה
החווירו כסיד ועטו גוון דומה לזה של קירותיו הערומים של הבית. מבט מבוהל היה
בעיניה כאילו קרס עליה עולמה.
"הסבר!" היא קראה. עיניה בערו באש מטורפת. כל
כולה נראתה מלאת איזשהו שיקוי או סם שיצר איזה רוקח שיקויים מטורף. "האדון
הלך אל ביתם של הפוטרים היום. פוטר הצעיר הצליח כנראה להחזיר על האדון קללת אבדה
קדבה."
"ג'ימס פוטר!" צרחה בלטריקס, "אני נשבעת
לך, לוציוס, אני נשבעת לך באל עצמו כי פוטר יזכה ממני למכה אשר תגרום לו לבקש
רחמים!" לחייה היו סמוקות מזעם ופניה נראו מאיימות מאי פעם.
"לפי הידוע לי לא היה זה ג'ימס פוטר. פוטר נרצח
בידי האדון. היה זה בנו".
בלטריקס שלחה בלוציוס מבט מלא שנאה. "אתה
משקר!" היא צרחה בעוז. זיקים אדומים נורו מקצה שרביטה. "הוא רק עוד
חתיכת טינופת תינוקית. הוא אפילו לא יודע לדבר! אתה באמת מאמין שהתינוק הזה יוכל
לגבור על אדון האופל"!? היא היתה מיוזעת כולה. לוציוס כמעט והרגיש את הלמות
ליבה. עיניה דמעו.
לוציוס לא אמר מילה והתקדם בעצמו אל עבר היציאה. היה
עליו לעמוד היום מול משפט הקסמדרין והוא זכר כי עליו לטעון לחפותו. בדרכו החוצה
שמע את בלטריקס מורה על לסטרינג' לקרוא לאחיו רבסטן, למאהבה הצעיר קראוץ' ולעוד
מספר אוכלי מוות.
"בוא איתי, רודולפוס," שמע את בלטריקס אומרת בקול
מטורף, "הלילה הזה הולכות לטוס קרניים ירוקות באוויר".
* * *
דהרת פרסות מהירה נשמעה בחלל הלילה הקר והחורפי המשובץ
יהלומים נוצצים, יהלומים אשר האירו באורם הנוגה את הרקיע מעל הגבוה בצריחי מבצר
אזקבאן. המבצר הצליח להתחרות באופלו מעורר האימה אפילו בריק של הליל השחור על אף
חסרונם הבולט של הסוהרסנים, ולא היה זה דבר של מה בכך. שניות בודדות לאחר מכן
המריאו הת'סטראלים אל תוך אוויר הלילה. אייברי עשה עבודה טובה כאשר הביא את
היצורים המכונפים. הקור, בציפורניו האפלות והמחודדות חדר לבשרה וכרסם בעצמותיה
בשעה שנצמדה בלטריקס לגופו של בעלה רודולפוס על הת'סטראל המכונף. הגלימות השחורות
שלבשו שניהם היו בלויות וקרועות מרוב שימוש ויריעות רחבות של בד שחור התבדר
מאחוריהן ברוח ינואר. פתיתי שלג צחורים עופפו להם באוויר כשובל אפל ומעורר יראה,
נוחתים לעיתים על זרועותיה של בלטריקס. אלה היו כרוכות סביב מותניו של רודולפוס
ברפיון, ממתינות לתום הטיסה. ראשה של בלטריקס היה רכון בעייפות, נשען קלות על
כתפיו אשר נראו לאות גם כן. ברווח הצר שבין ריסיהם של עפעפיה הכבדים ראתה בלטריקס
איך עפים לצידם מספר אוכלי מוות נוספים, דמויות אפלות על גב הת'סטראלים. אך לא היו
אלה סתם דמויות, היו אלה אלו שהתייסרו יחד עמה בחלום הבעתות שנמשך 14 שנים דואבות,
שנות כאב ויסורים. היטב ידעה כי אותן השנים תחת שררת הסוהרסנים רחוקות מאוד היו
מלהיות חלום.
שיערה השחור אשר התמזג עם רקע הלילה היה סבוך ופרוע
והווה תוספת משלימה מתאימה לזיק המטורף שריצד בעיניה העייפות. אותו הזיק השרה לה
מראה של אחת המטופלות מהמחלקה הסגורה בבית החולים על שם הקדוש מנגו, מקום אליו היא
זכרה כי שלחה כמה הילאים גאוותנים וקשי עורף. היא עצמה את עיניה הכבדות ושקעה
בשינה טרופה שאליה הייתה רגילה כל אותם 14 שנים, מתעלמת מהקור שגם אליו התרגלה.
אחרי מספר שעות שנראו לה כדקות בודדות היא הרגישה
בפגיעת הפרסות השחורות והכבדות בקרקע המוצקה של העיירה הנגלטון הקטנה מול בית
מוגלגים גדול וישן. רודולפוס ועוד מספר אוכלי מוות ניגשו אל הת'סטראל שלה על מנת
לעזור לה לרדת ממנו, אך היא- בעקשנות אינסופית של בני בלק, אותה עקשנות שמובילה
אותם בפסיעות רחבות אל שערי השאול, סירבה להם ועל אף תשישותה ירדה לבדה מהיצור.
עיניו אשר בהקו בלובן חזק, השתקפות שרביטה המואר, עקבו אחריה באיטיות. בעודה
מתקדמת יכלה לראות את גופו השלדי והמזוות בוער בצבע שחור עמוק, מתרחק באיטיות. היא
פסעה ברגליה החבולות והיחפות, יודעת כי
נותרו עוד סימני שלשלאות מכושפות על קרסוליהן. היא צעדה באיטיות במעלה
המדרון אל הכניסה של הבית הגדול והמוגלגי, מובילה את שיירת אוכלי המוות התשושים
והחבולים כהמשך לשובל גלימתה. אצבעותיה הארוכות והרזות שלהן ציפורניים חלשות
וסדוקות סובבו ברעד את ידית הנחושת הישנה של דלת העץ. היא ושאר אוכלי המוות נכנסו
למסדרון שהוביל לטרקלין קטן שבו מול האח המבוערת ישב, במלוא תפארתו, אדון האופל.
לשניה נדומו המילים במעמקי פיה והזיק המטורף התחלף בזיק משתהה , כמו אותו הזיק של
קוסם צעיר המעריץ את אביו, אותו הזיק אשר כבר נדלק בעיניה בפגישתם הראשונה. מיד
לאחר מכן נפלה בלטריקס על בירכיה מול כורסתו הישנה ומעלת האבק של אדונה ורכנה
לרגליו. "אדון..." מילמלה בדממה הכבדה שמילאה את החדר. זוגות ברכיים
נוספים פגעו ברצפה לאחר מספר שניות, מכים בזה אחר זה ברצפת העץ החורקת. אדונה קם
על רגליו והחל מתהלך הנה והנה בין הגופים הצנומים ומכוסי הסחבות של אוכלי המוות
הכרועים לרגליו. לבסוף פצה את פיו לדבר וקולו העביר גל צמרמורת והשתהות נוספת בקרב
אוכלי המוות.
"משרתי הנאמנים," אמר בקול סמכותי ושבע רצון.
"ריציתם למען אדונכם 14 שנים בהיכל הבלהות שרק למתנגדי שלטוני מגיע לשהות בו,
ועל כן תזכו ממני לכבוד שלא חלמתם עליו מעולם."
הוא עצר את שתף דבריו ונעמד מול בלטריקס.
"בלטריקס, קומי על רגליך. ואתם, הרימו ראשיכם והקשיבו דומם למה שאגיד
לכם."
בלטריקס קמה על רגליה בעייפות, מסדרת באצבעותיה שאיבדו
מזמן את חן הנעורים את הגלימה הקרועה שעל גופה על מנת שזו תיראה פחות עלובה,
ונעמדה מול אדונה כשראשה מורכן לפניו. אדון האופל המשיך בדבריו.
"כפי שידוע לכם, משרתיי הנאמנים, שלטוני עומד
לחזור, איום ונורא מתמיד, והפעם לנצח. הנני צובר כוח ותומכים מיוני של השנה שחלפה
בעזרת משרתי שלא סבלו כמוכם למעני. לא... אתם תזכו לגדולה ולתהודת עולם. אך
הזמן קצר וכל רגע חשוב. מכיוון שאתם נקראים 'פושעים נמלטים' אינני יכול לשלוח אתכם
למשימות שעלולות להסתיים בכישלון ובתפיסתכם והחזרתכם למבצר. לפיכך אתם תתאוששו
ותאזרו כוח בחודשים הקרובים כי המשימה שאליה אשלח אתכם תהיה החשובה ביותר.
בלטריקס- את עמדת בראש מורם בהיכל המשפט מול הרכב הקסמדרין והצהרת את נאמנותך
לאדונך, בניגוד לרבים מתומכי שהתכחשו להיותם משרתי. לפיכך אני ממנה אותך לראש
המשימה, בשיתוף עם מאלפוי."
בשפתיה של בלטריקס עבר רטט שרק עינו החדה של האדון
הצליחה לראות. אצבעותיה הרועדות התכווצו בלא מודע לאגרופים כאוחזות בשרביט דמיוני
ביניהן. לוציוס... הו, לוציוס... אותו לוציוס ששיערו הבהיר החליק ולא נפרע כשנישק
אותה. אותו לוציוס שלא זכרה את פניו. במקום פניו ראתה בעיניי רוחה חומה גדולה
ואפורה שמערבולת של שיער זהוב ועור לבן ותו לא חקוקים עליה. ציפורניהם הארוכות של
הסוהרסנים שאבו במשך 14 שנים ביסורים איטיים טיפות קטנות ועגולות של אושר מנפשה.
כשנסתיימו אלה החלו שואבים את הרקמה הדקיקה של אנרגיית החיים האופפת גוף כל ייצור
חי, קטון כגדול. המחסור ברקמה זו נראה היטב בפניה שנראו נבולים ומזוותים לעומת
יופי הנעורים שקרן מהם בשנים עברו. הניצוץ המטורף, שפעם ריצד לעיתים רחוקות
בעיניה, נתקבע ונהיה חלק מהתהומות השחורים הריקים של אישוניה האפלוליים. גינונים
מבדחים וילדותיים שהיו חלק מקסמה בעבר הפכו למעשי טרוף קיצוניים, אלה אשר עוררו בה
צחוק פרוע ומתגלגל שסחף אחריו את כל אוכלי המוות האחרים, אותם חבריה שהיו ניצולי
אזקבאן והיו עצמם כמתים-חיים המהלכים על ארץ נוכריה שפעם הייתה שייכת להם. לוציוס
נקבר עמוק בתאה בין כותלי אחד מצריחי אזקבאן השמורים ביותר, אחרי שנים בודדות של
שהותה בקרב הסוהרסנים.
מספר אוכלי מוות שלא היו באזקבאן נכנסו לטרקלין כשלראשם
ברדסי גלימות אוכלי המוות הלבנות. היא ראתה שזה שהלך בראשם עצר פתאום באמצע צעדו
כשרגלו עדיין לא נוגעת ברצפה החורקת של הטרקלין, ומבטו נשוא אליה. אחרי שניות
בודדות התאושש והתקדם אל עבר מרכז הטרקלין. אוכלי המוות הסירו את ברדסיהם ונעמדו
גם הם מול אדון האופל, מכיוון שלא היה מספיק מקום בטרקלין על מנת ליצור את המעגל
הקבוע שלהם. בין אוכלי המוות זיהתה פרצופים מוכרים שיד השנים כמעט ולא נגעה בהם,
יחסית אל אוכלי המוות שעמדה בראשם שנראו כמתים אשר הוצאו מהקבר האפל. לבסוף נחו
עיניה על אוכל המוות הראשי שגם עיניו, זוג עיניים קרות ואפורות שהבריקו מלחות,
הביטו בה. לוציוס מאלפוי. עתה שבו ועלו הפנים שרדפו אותה במשך 14 שנים, נראים
ואינם נראים. לוציוס חסר הפנים רדף אותה וייסר אותה באהבתה גם הרבה לפני אותם שנים
חשוכות. אגרופיה התרופפו לאחר שהשאירו ציפורניה חתכים מדממים בבשר כף ידה בשעה
שניתקה את מבטה מפניו שאיבדו מעט מנוקשותן ושבה והביטה באדונה שהמשיך בהסברו על
התוכנית שהם יהיו חלק ממנה. היא ראתה מזווית עינה כי תווי פניו של לוציוס התקשחו
חזרה אחרי שראו את נסיונותיה הנואשים לאדישות. הוא שב והביט באדון האופל, שהתהלך הנה והנה ברחבי הטרקלין
המאובק, אך לא הצליח להשיב את ריכוזה אליו מפני שבעיני רוחה עמדה לפניה חומה גדולה
ואפורה שפניו הבהירים של לוציוס חקוקים עליה.
* * *
לוציוס מאלפוי הביט בקשת האבן באיטיות, בוחן כמו בזכוכית
מגדלת את הווילון השחור אשר נתלה עליה. "אותה הקשת המפורסמת" מלמל לעצמו
לוציוס מאלפוי, "אותה הקשת המפורסמת". הוא התקרב עוד יותר אל הקשת, ואז
הסתובב וסקר ללא מילים את חבורת אוכלי המוות שלפניו. "אחורה" הוא אמר,
והם פנו אל מחוץ לחדר. "בחדר הבא נמצא המעבר אל חדר הנבואות" אמר לוציוס
בקרירות. "זהו חדר בו נמצאים מעין שעונים רבים- אחד החדרים בהם חוקר משרד
הקסמים את הזמן. מצאו אותו." הוא פקד בקול חלש. אוכלי המוות הסתובבות בכניעה
והחלו לנסות את הדלתות השונות. לוציוס סקר את אוכלי המוות עטויי הברדסים השחורים,
ונעצר לבסוף על בלטריקס. אותו היופי, אותו היופי המדהים עד כדי כאב שנמהל עתה
בטרוף יפיפה, אותו החן שכעת נראה יותר מורבידי מיפה שיגע אותו. הוא כמעט ולא הצליח
למנוע מעצמו להתקרב אליה. היא, בוודאי, תשמח להביט בו במבטה החד ולהחזיר לו כאב,
לקרוע אותו כתגובה פעוטה על מה שעשה בימים עברו.
הוא החל להתקרב אליה באיטיות אך קולו של אוכל מוות השיב
את צלילות דעתו והזכיר לו היכן הוא נמצא. "מצאתי" אמר דולחוב. אנטונין
הקפיד לעמוד על הסף, מחכה ללוציוס.
באותו הרגע תהה שוב לוציוס מדוע הועמד דווקא הוא בראש
המבצע ההוא. עמוק בפנים הוא ידע כי יכל לעשות יותר למען האדון. עמוק בפנים הוא ידע
כי הוא לא זה שנשלח לאזקבאן. הוא לא זה שבילה את חייו לצידם של אותם יצורים אשר
ישנקו אותך בנשיקתם המבחילה... אבל הוא גם ידע שהיתה לאדונו סיבה טובה. הוא,
לפחות, עוד שמר על שפיות מלאה, לא כמו חבריו אשר צורחים ומייללים בלילות, לא כמו
אלה אשר החלו לאבד את כל תוכנם תחת שלטונם של אותם מוצצי-נשמה.
לוציוס עבר את הסף, ולאחריו עברו כל השאר. הוא נעמד
לרגע ליד אותו פעמון והביט באותה הציפור, באותה הסירקולציה אין סופית. מצדו השני
של הפעמון ניבטה אליו בלטריקס, צוחקת בטירוף בעת שחזרה הציפור אל ביצתה. לרגע רצה
לפוצץ לוציוס את הפעמון, ולו רק בכדי לעצור את צחוקה המטורף של בלטריקס, אותו
הצחוק המביע כי היא כמעט ויצאה מאותו האזקבאן כאשר דעתה מעורבבת עליה.
"קדימה" הוא אמר ונכנס אל החדר הבא, חדר הנבואות.
הם התקדמו באיטיות לעבר המדפים. אייברי נעמד לידו והחל
לספור את השורות. "60... 61..."
"יותר בשקט, אייברי" אמר לוציוס והחווה לשאר
לנוע מהר יותר. הם עברו את השורה ה-80, התקדמו ל-90 ונעצרו בשורה ה-98.
"מעתה, אינני רוצה לשמוע מילה, חבריי היקרים. פוטר אמור להגיע בקרוב, ואתם יודעים
מה עלינו לעשות. אל תפגעו בו או בחבריו, שבשם האומץ הגיפינדורי וודאי יבואו איתו,
עד שלא ירים את הנבואה, כל עוד לא אורה אחרת. גם אחרי שירים אותה, אל תפגעו בו עד
שלא תהיה הנבואה בידינו. ברגע שהרים את הנבואה, תמיד ניתן להיפטר מחבריו למקרה והם
מפריעים לנו, אך זכרו, אל תפגעו בילד."
בלטריקס הביטה בו בצורה מטורפת, כהרגלה. עיניה מלאו
בלהבות שחורות; שנאה יוקדת ניבטה מהן, המילה 'הילד' עוררה אצלה את הדחף המסוכן
לשחק עם השרביט בידיה, לסובב אותו ולהעביר אותו בין אצבעותיה, אצבעות שאפילו בהן
נראו שיירי אותו היופי הסרקסטי שלה. אצבעותיה נראו נוראות ומפחידות לאחר העבודה
שעשו הסוהרסנים. ציפורניה שנסדקו ואיבדו ברק, נראו כעת כמו חלוקי נחל חלקים וחסרי
ברק.
אותה
התשוקה הכואבת התעוררה אצלו לרגע, והוא הפנה את פניו. "אני מקווה שאתה לא
הולך להתכעס בטעות על הילד, לוסי. אתה עוד עלול לאבד את עשתונותיך..."
לוציוס הפנה מבטו בהחזרה. לסטרינג' שלח אליהם מבט
מאיים. "אל דאגה, בלטריקס. דעתי אינה מהירה להתלקח."
"מעניין" אמרה בלטריקס, מתקרבת אליו באיטיות,
וכמו ובוחנת כל סנטימטר בגופו.
לסטרינג' החל התקרב לעברם, ולוציוס קרב לסוף השורה.
"אני שומע אותם" לחש לבסוף לוציוס בשקט.
האקוסטיקה בחדר היתה נוראה, וכל מילה שלו הדהדה בין המדפים, כמעט ומנערת מהם את
האבק.
"לחש הנגזה, כולם." פקד לוציוס.
הם הביטו דרך הכדורים המאובקים. בדממה ששררה קודם לכן
בחדר הנבואות נשמעו צעדים מהירים של מספר אנשים. לוציוס שלח לעבר אוכלי המוות מבט
חמור שהורגש אף דרך לחש ההנגזה. למרות שלא יכלו לראות זאת, הצמיד לוציוס אצבע
לשפתיו כסימן לשקט. נשימותיהם של אוכלי המוות בקושי נשמעו וכולם הצטופפו באחת
הפינות בין המדפים. למספר רגעים הרגיש לוציוס את מגע עורה החיוור של בלטריקס,
שעמדה לצידו, וזה עורר בו שתף של נוסטלגיה שנקטעה כאשר פוטר ופמלייתו נכנסו לטווח
ראייתם. רוקווד זכה למבט מעורר אימה כאשר וכמעט התעטש מן האבק הרב אשר הצטבר על
המדפים הארוכים.
פוטר הרים את הנבואה. לוציוס סימן בידו, ומייד החלו
אוכלי המוות לאגף את החבורה מן הצדדים, בשקט ובחשאיות.
כאשר הייתה החבורה כולה מאוגפת מימין ומשמאל, מיהר
לוציוס להניף את שרביטו והפך בין-רגע לנראה. היה לו חשוב לעשות זאת במהירות, פן
תשכח בלה שלו מיהו מנהיג הכוח ופן תתפתה היא לפנות לפוטר. "חמתה מהירה
להתלקח" אמר לעצמו בליבו.
"יפה מאוד, פוטר," אמר לוציוס, "עכשיו
הסתובב אלי לאט ותן את זה לי".
אותה הג'ינג'ית הקטנה, ביתו של ארתור המטונף, פלטה
קריאת אימה מעוררת רחמים.
"אֵלַי, פוטר." אמר שוב לוציוס.
"איפה סיריוס?" שאל הילד, עיניו מביטות בו
בהפתעה. הוא הרגיש את השנאה כעומדת לבקוע מתוכו, אך נעצר. יש סיבה שבשמה הוא נבחר,
ולא בלה. הוא לא יטעה באותה טעות שבה היא וודאי היתה טועה, הוא לא יעבד את
עשתונותיו ויתקוף את הילד.
בלה פתחה את פיה. לוציוס התכונן להגן על הילד במקרה
ותאבד היא את עשתונותיה. להפתעתו, הצליחה בלטריקס להשתלט על יצרה. הוא ידע כי היא
בוחנת אותו: מי ישבר ראשון?
"אדון האופל תמיד יודע!" אמרה בלטריקס.
"תמיד," חזר לוציוס באיטיות, "ועכשיו,
הושט לי את הנבואה, פוטר."
הילד ילל "אני רוצה לדעת איפה סיריוס!"
בלה חיקתה את הילד: "אני רוצה לדעת איפה
סיריוס!"
הילד הביט בכוחותיו המתהדקים של אדון האופל ואמר
"הוא אצלכם! הוא כאן, אני יודע."
בלה שלחה אל לוציוס מבט הסרקסטי, הפנתה את מבטה אל עבר
הילד ואז אמרה "התינוקי מתוקי התעורר לו בבהלה וחשב שהחלום שלו היה
אמיתי!" לוציוס השתדל שלא לחייך בזווית פיו. הבן של ארתור, עוד חתיכת וויזלי
מטומטם, הפנה את ידו אל עבר פוטר. פוטר, מצידו, אמר "אל תעשה כלום, עדיין
לא-"
בלה צרחה בטירוף. לוציוס הכין את עצמו למקרה ויאלץ
לבלום אותה מלעשות משהו טיפשי.
"שמעתם אותו?" שאלה בלה בקולה המטורף
והמלגלג, נותנת דרור לזיק המטורף שבעיניה לרצד, "שמעתם אותו? מחלק הוראות
לשאר הילדים. נדמה לו שהוא ילחם בנו!"
"הו, את לא מכירה את פוטר כמוני, בלטריקס. יש לו
חולשה למעשי הרואיקה. אדון האופל הבין את התכונה הזו שלו. ועכשיו, תן לי את
הנבואה, פוטר."
פוטר כמעט והשתנק. "אני יודע שסיריוס נמצא
כאן," הוא אמר ברגשניות מפחידה, "אני יודע שהוא אצלכם!" צחוק רעשני
התעורר בשורותיו של לוציוס. בלה צחקה שוב בפראות.
"הגיע הזמן שתלמד להבחין בין מציאות לחלום, פוטר.
עכשיו, תן לי את הנבואה או שנעבור להשתמש בשרביטים שלנו".
"קדימה" אמר פוטר, והוא וחבריו הזאטוטים
הרימו את השרביטים. לוציוס סימן לכוח שלא לתקוף. "אם תושיט לנו את הנבואה, אף
אחד לא צריך להיפגע". פוטר צחק וענה בלגלוג האופייני שלכמותו.
בלה החלה להשתמש בלחש זימון, אך פוטר חסם אותה.
בלה דיברה אל הילד. לוציוס הבין כי היא עמדה לתקוף,
והוא מצידו לא יכול לתת לזה לקרות. דברים חשובים מאוד עומדים על כף המאזניים והוא
לא ייתן לה לסכל את זה. לא סתם כך מינה אותו האדון לעמוד בראש המשימה.
הוא הביט בה. ברגע הזה בדיוק נראה יופיה מטורף יותר מאי
פעם. הברק המסוכן ניצת בעיניה. אותו הברק... הוא כבר חזה בברק ההוא יותר מפעם
אחת. בלה היפה שלו, מושא התשוקה
הכואבת עד זוב דם, אותה היפה המטורפת, אותה המפלצת של עונג סרקסטי, היא עמדה לבצע
מעשה שיגרום לאדון האופל להרוס אותה סופית... הוא לא ייתן לכך לקרות.
"אמרתי לך, לא!" קרא לוציוס, "אם תנפצי
את זה-"
הכל התחיל להתרחש הרבה יותר מהר עכשיו. בלה כנראה נרגעה
מעט, ובמקום לתקוף את פוטר הציעה לענות את אותה הוויזלית הטיפשה. בלטריקס נמנעה
מלתקוף אך לוציוס ידע- היא עלולה להשמיד את הנבואה.
הילד החליט למשוך זמן, כנראה. הוא החליט לשאול את
בלטריקס שאלות על הנבואה. לוציוס ניצל את ההזדמנות והחליט לשמור על פרופיל נמוך
בינתיים, עד שימצא פתרון לתסבוכת.
ואז, חצה פוטר את הקו. הוא הזכיר את שמו המפורש של אדון
האופל.
"אתה מעז לנקוב בשמו?" שאלה בלטריקס בזעם.
הילד התריס וענה לחיוב. פוטר הפוחז העיז לומר עוד ומילה אחרי מילה התמלא לוציוס
זעם, אך ניסה לשמור על קור רוח. מישהו היה חייב להישאר קר רוח. בלטריקס לא יכלה
עוד לשלוט בעצמה, וירתה משרביטה קרן אור אדומה הנועדה לשתק את פוטר. במהירות, ננער
משרעפיו, הסיט לוציוס את מסלול הקרן, ופגע במדף קרוב. שתי נבואות נפלו על הרצפה
והתנפצו.
"לא לתקוף! אנו זקוקים לנבואה!" צעק לוציוס.
כך, החלו הדברים להתגלגל כאשר הילד החל למשוך זמן ולדבר. הם דיברו על הנבואה, על
אדון האופל, על דמבלדור... לבסוף, בהפתעה גמורה, צעק הילד "עכשיו!" ושאר
הילדים הטילו קללות רדוקטור אשר גרמו לכל הנבואות להתנפץ על הרצפה. הם החלו לברוח.
נוט החל לדלוק בעקביהם, אך הם הכשילו אותו. לוציוס היה המום. הוא הביט לרגע
בדמויות הפניניות סביבו, וחזר לעשתונותיו.
במהירות הוא החל לחלק את אוכלי המוות לצוותים. את קראב
ורבסטאן ביחד, את ג'אגסון ודולוחוב ביחד, מקנייר עם אייברי, רוקווד לבד והוא עם
מאלסיבר. את בלה שלח בהתחלה עם לסטרינג'. "איתי היא תהיה רק צרה" אמר
לעצמו.
לוציוס יצא עם מאלסיבר ופנה באחת הדלתות. הוא הגיע לחדר
מוזר שעליו לא שמע עדיין. היו בחדר הזה יצורים אשר נראו כמו קופידונים גדולים
ומרחפים. נרות השרו בחדר אווירה נעימה בגון התפוח והמור, ולבבות גדולים צוירו על
הקירות. אריזות של מתנות היו זרוקות על הרצפה. "או..." קרא הקופידון,
"אולי אדוני ירצה כישוף לחיזוק האהבה? נראה לי כי באחד מכם ישנה אהבה גדולה
מאוד ומלאת תשוקה כלפי מישהי..." לוציוס התמלא חימה והחליט שלא לבזבז זמן.
הוא עזב את החדר ופנה לחדר הבא.
בחדר הבא הוא יכל להבחין במה שדמה לכוכבים הנעים במסלול
אליפטי. "מאלסיבר, בוא נתפצ-" לוציוס לא הספיק לסיים את המשפט כאשר זכה
להתפוצצות של נוזל אדום על פניו. הוא שמע עוד שני אוכלי מוות ואת מאלסיבר במעומם,
צועקים. חושיו התערפלו. לכמה שניות הוא ריחף שם, ולבסוף, כאשר נחת רץ במהירות
ונתקל בקיר. הוא נכנס בדלת קרובה ומצא שם את בלטריקס ואת לסטרינג'. הם ניסו יחד
לצאת מן הדלת, אך נתקלו אחד בשני. לרגע הביט שוב בפיה המטורף של בלה שלו שכבר לא
הייתה שלו. שפתיה הכהות בצבע דם נמתחו לחיוך גדול ששיגעון נטף ממנו. הו, בלה
שלו... לסטרינג' פתח את הדלת אחרי מאבק קצר, ולבסוף הם יצאו החוצה, מלויים בעוד
שני אוכלי מוות נוספים אשר הצטרפו אליהם. הם היו בחדר המוחות.
הוויזלי הטיפש זימן אליו מוח. מחושיו נתפסו בו והחלו
פועלים לטובתם. מאלסיבר שיתק את הוויזלית. הוא ומאלסיבר החלו לירות סילונים של אור
כסוף אשר החטיאו את מטרתם. פוטר החל לרוץ עם הנבואה. בלטריקס ולוציוס החלו לרוץ
אחריו, כמו ומתחרים ביניהם מי יגיע אליו ראשון. לסטרינג' דידה מאחוריהם.
"לסטרינג' הזה- יצור חסר תועלת" מלמל לוציוס. הם רצו אחרי פוטר אל חדר
המוות. לסטרינג' נשאר מאחור. דולוחוב הגיע במקומו, מדמם.
לוציוס דחק את הילד לפינה. "פוטר, זמנך עבר"
אמר, "עכשיו הושט לי את הנבואה כמו ילד טוב."
לוציוס החל במהלכו להשיג מפוטר את הנבואה, כאשר לפתע
הגיח לו אותו הלונגבוטום הקטן ההוא...
"סבתא שלך כבר רגילה לאבד בני משפחה למען
מטרתנו... מותך לא יפתיע אותה במיוחד". שמע את קולה של בלטריקס. הוא הפנה את
מבטו לעברה של בלה האהובה. הם חייכו חיוך ענוג-אכזרי אחד אל השני.
"בואו נראה," אמרה, "כמה זמן יחזיק
לונגבוטום מעמד לפני שישבר כמו הוריו? אלא אם פוטר רוצה לתת לנו את הנבואה-"
הלונגבוטום הצעיר ילל והפציר בפוטר שלא ייתן להם את
הנבואה.
בלטריקס הטילה עליו קללת קרושיטוס. בעוד הם ראו את הילד
מתפתל, קרה את אשר הם לא ציפו. חמישה אנשים נכנסו אל החדר: מודי, קינגסלי וטונקס
ההילאים, לופין ובלק.
לוציוס הרים את שרביטו. הוא יראה לבלטריקס כיצד הדברים
צריכים להיעשות. הוא בא לכוון לחש על טונקס אך אז, פגעה בו קרן אדומה והפילה אותו
על הרצפה. הוא שכב שם זמן מה, אולי דקה או שתים, ראייתו מעורפלת. אחר קם לבסוף,
ובמכה חזקה הסתער על פוטר. הוא טחב את שרביטו אל בין צלעותיו של הנער.
"הנבואה!" הוא צרח, מתקרב כמעט לרמת הכעס של בלטריקס, "תן לי את
הנבואה, פוטר!" פוטר זרק את הנבואה אל לונגבוטום.
"אימפדימנטה!" צעק פוטר.
לוציוס הועף בשנית. לופין נעמד מולו ושיתק אותו. לוציוס
נפל ונחבט ברצפה בחוזקה.
הוא שכב שם כמה שניות, אולי דקות... כל שזכר היה צעקת
ניצחון פרועה מפיה של בלה. "לפחות היא הצליחה..." מלמל לעצמו, כאשר
דמותה קופאת מול עיניו הנעצמות.
* * *
חיוך ניצחון גדול ובוהק התנוסס על שפתיה של בלטריקס
בשעה שצפתה בבן דודה נופל מעבר לקשת שבחדר המוות. היא הרגישה כאילו נקמה סוף-סוף
בסיריוס בלק על עוגמת הנפש הרבה שגרם לדודתה גוונדלין ודודה ארמאנד שאת פניהם לא
זכרה כעת כלל. הרחק מאחוריה נשמעו צעקות שקטעו את חדוות הנצחון שלה.
היא הביטה לאחור וראתה כי דמבלדור הגיע לעזרתם של
התומכים שלו. חיוכה דעך. הוא עלול להרוס את כל תוכניותיהם. קינגסלי ממשרד הקסמים
רץ קדימה ותפס את מקומו של סיריוס בקרב. הוא לא הווה אתגר ראוי וספג קללה זדונית
וכואבת במיוחד בדקות הראשונות. היא ראתה בזווית עינה את דמבלדור, אשר כבל כבר את
רוב אוכלי המוות האחרים, שולח לעברה לחש כלשהו, אך היא הספיקה לחסום אותו בזמן
וחשה במעלה המדרגות. מאחוריה שמעה את הילדון פוטר צועק משהו מגוחך. יהרוג
אותה... את בלטריקס לסטרינג'... ילדון בן 15 יהרוג את אוכלת המוות החזקה ביותר,
שמספר ההילאים שהרגה היה הרב ביותר מאשר זה של חבריה- אוכלי המוות האחרים.
בלטריקס כיוונה קללה מהירה מעל כתפה. זו, כך שיערה,
פגעה באיזה חפץ איי שם מאחוריה. זה, כנראה, עיקב את פוטר מספיק זמן כדי שתוכל
לעלות במעלית לרחבת הכניסה. היא כמעט והגיע על המעלית של תא הטלפון, אך כששמעה את
צעדיו המהירים מאחוריה מיהרה לפנות לאחור ולכוון לעברו לחש נוסף. הלחש שלה פגע
בשערי הזהב בקצה השני של רחבת הכניסה. אלו, ספגו את הפגיעה וצלצלו כמו פעמונים.
בזמן שדעתה הייתה נתונה למקום פגיעת הלחש, נעלמו עקבותיו של פוטר. חיוך גדול עמד
כעת על פניה. המשחק היה יותר מעניין משחשבה שיהיה.
"הארי'לה, הארי'לה, צא החוצה..." קראה בקול
תינוקי ולועג, תרה במבטה החודר את רחבת הכניסה בחיפוש אחר הילד. "מה פתאום
באת לרדוף אחרי? חשבתי שרצית לנקום את נקמת בן דודי היקר!"
קולו המהדהד של פוטר זעק "נכון!"
"אאההה... אתה אהבת אותו, הארי'לה פצפון?"
שאלה בהנאה ובלגלוג. היא הרגישה שלא נהנתה כך זה עשרות שנים, מה שהיה נכון. מאז
ברחה מאזקבאן לא אפשר לה האדון להשתעשע כלל, והנה, בזה הרגע החליטה לפרוק את כעסה
אליה. הוא, פוטר שבו רצתה כל כך לנקום עוד מאותו הערב ההוא בו התבשרה על פגיעתו של
האדון, עמד כעת לפניה, מחכה לרגע בו תשלח אליו את זעמה היוקד.
לפתע ראתה בזווית עינה את פוטר צץ מהכיוון הכללי
שלשמאלה ומשלח בה קללה שקלטה את שמה רק כשזו פגעה בה. קללת הקרושיאטוס פילחה כל
פיסה מגופה עד שבלטריקס לא יכלה לעמוד על רגליה ונפלה ארצה. אך כעבור שניה קמה
שנית. הרי מה לקללה שמטיל ילד קטן? גופה כבר היה רגיל לייסוריהם של אותם מוצצי
הנשמה. כל שנות הסבל והכאב החלו להרגיל את גופה, ולכן הכאב שחשה היה יחסית חלש
יותר מזה שהיו חשים לוציוס או כל אוכל מוות אחר שלא היה באזקבאן. ולא רק זאת; מי
היה זה שהטיל את הקללה? פוטר! הוא ולא אחר!
ליבו החמוד שוחר השלום של פוטר חסר הרבה מן העוצמה והאכזריות שמטיל לחש
כזה. הוא לא יודע מהי התשוקה העזה להכאיב, מהו הרצון העז לראות את יריבך מתפתל
ומתכווץ. הוא לא חווה על בשרו את מה
שהיא חוותה עם האדון, וידע כגון זה היה זקוק לו על מנת באמת להכאיב ליריבו, להוציא
לפועל את מהותה האמיתית של קללת הקרושיאטוס.
הפעם הכעיס אותה פוטר והיא הפסיקה להרגיש כי זהו עדיין
משחק. הזיק המטורף בעיניה נדלק עתה ביתר שאת והיא שילחה לעברו קללת קרושיאטוס
מהירה, אך פוטר הסתתר מאחורי המזרקה כמו ילדון קטן ופחדן. חמתה בערה בה להשחית.
"אף פעם לא השתמשת בקללה שאין עליה מחילה,
ילד?" צעקה. "אתה צריך להתכוון לזה, פוטר! אתה צריך באמת ובתמים לרצות
לגרום כאב- ליהנות מזה. כעס צודק לא יכאיב לי לאורך זמן- שאראה לך איך עושים את
זה? אני אתן לך שיעור-"
הילד התכופף שוב כששילחה לעברו קללת קרושיאטוס נוספת.
במשך דקות ארוכות שנראו כמו שעות שילחה קללות בפוטר
והופתעה לראות כי הצליח להדוף את כולן. כל כולה הייתה מרוכזת בקרב. דעתה לא הייתה
נתונה לשום דבר אחר.
"פוטר, אני אתן לך סיכוי אחרון!" צעקה אליו
בלטריקס. "תן לי את הנבואה- גלגל אותה אלי עכשיו- ואולי אחוס על חייך!"
תשובתו של פוטר גרמה לצמרמורת קפואה לעבור על פני עורה
ולחלחל לתוך בשרה. "טוב, את תאלצי להרוג אותי, כי היא כבר לא קיימת!"
שאג פוטר.
לפתע הרגישה כי פניו נתעוותו לשניה בכאב ואז ראתה אותו
צוחק צחוק מטורף ומפחיד. ידה התופסת את השרביט החלה לרעוד. אגלי הזיעה נצצו על
מצחה בפראות. היא הרגישה את הלמות ליבה.
"והוא יודע!" צעק פוטר. "החבר היקר שלך,
וולדמורט, יודע שהיא כבר לא קיימת! הוא לא יהיה במיוחד מרוצה ממך, נכון?"
"מה? מה אתה אומר?" קראה, מודעת היטב לפחד שנשמע
בקולה.
"הנבואה התנפצה כשניסיתי לגרור את נוויל במדרגות!
מה לדעתך יגיד על זה וולדמורט שלך?"
האימה השתלטה עליה וכעס בלתי נשלט בער בה. היא סירבה
להאמין לדבריו למרות שהרגישה כי נכונים היו. "שקרן!" היא צווחה. היא
הרגישה את מיתרי קולה כמו ונקרעים. "הנבואה בידיך, פוטר, ואתה תיתן לי אותה-
אציו נבואה, אציו נבואה!" בלטריקס החלה לצעוק כמו משוגעת, אך הנבואה מיאנה
להגיע.
פוטר צחק בהנאה כשראה את פניה האחוזות בחרדה עמוקה.
אוזניה התמלאו בקולות חסרי פשר שהדהדו בראשה וכבר לא יכלה לשמוע את מה שהילד אמר.
היא הרגישה בנוכחותו של אדון האופל.
"לא!" היא צרחה. "זה לא נכון, אתה משקר-
אדון, ניסיתי, ניסיתי- אל תעניש אותי-"
אדון האופל נכנס לרחבת הכניסה ובלטריקס נפלה לרגליו,
מתייפחת. היא התחננה בפניו, מנסה להצדיק את כשלונה, על אף שידעה שאין לו הצדקה.
האדון כמעט והתעלם ממנה לחלוטין והיא הבינה כי כך הוא אומר לה להשאר בצד.
היא זחלה לפינה מרוחקת של רחבת הכניסה והביטה בהערצה
באדונה בשעה שהחליף מספר מילים עם פוטר ולחש לעברו קללה הורגת. עיניה נפערו באימה
כשראתה שאדונה ניצב מול דמבלדור. היא ידעה שאדונה ייאלץ להלחם נגד דמבלדור, חרף
רצונו, ובחרה שלא לעקוב אחרי הקרב הזה מרוב פחד. היא נשענה על הקיר של רחבת
הכניסה, מכופפת את ברכיה אל חזה ומרכינה את ראשה לעברן, אוחזת בחוזקה באוזניה
בהתקף חרדה שגעוני ונדה קדימה ואחורה, מנסה לא לשמוע את הקולות העולים מהרחבה
שלפניה כשציפורניה שהשתקמו רק במעט מאז ברחה מאזקבאן חודרות לבשרה.
עברו דקות ארוכות אך לפתע נפערו עיניה השחורות בהבנה
המלאה בפחד ושיניה המחודדות ננעצו בשפתיה עד לזוב דם. היא הרגישה כיצד ידו ארוכת
האצבעות של אדונה נלפתת סביב זרועה בשעה שמשך אותה אחריו ונעלם יחד איתה ממשרד
הקסמים. אך המחשבה ההיא שלא הרפתה ממנה לא הייתה קשורה כלל לאדונה. היא לא הייתה
קשורה לבעלה מזה 15 שנים, זה ששכב מחוסר הכרה בנבכי מחלקת המסתורין. היא חשבה על
לוציוס, וידעה בכאב שהוא הלך לעבור את הייסורים שעברה היא עצמה במשך 14 שנים.
|
|
|