"רגעים של שפיות"

פאנפיק פרי עטה של Fire Puppet

 

 

 

פאנדום: הארי פוטר
תקופה: אזקאבן
דמויות: סיריוס, סיריוס ועוד תוספת של סיריוס.
דירוג: PG-13.

היו גם כאלו, רגעים של שפיות. לפעמים, כמו אורות בחשכה, כמו לראות את השמי הלילה תחת שמיכה מתפרקת. הוא היה מהרהר בהם, הופך אותם בידיו, יוצק אותם לתבנית חדשה ובוחן את צורתם, ואז משליך אותם לפינת התא, קובר את עצמו בשיגעון המכלה, המשחרר והמערפל. ברגעים הבודדים האלו היה חושב על רמוס שהתמוגג עם השנים לזיכרון עמום, על דמבלדור הכל יכול שבסופו של דבר היה רק עוד זקן כבוי עיניים. הוא שאל את עצמו מדוע אף אחד מחבריו הישנים, מהאנשים שסמך עליהם כל כך, לא בא להוציא אותו מהעולם-לא-עולם החשוך שהוא שרוי בו. אבל היי, מה זה משנה-  בני בלק הרי נוצרו בחשכה, חיו בחשכה כל שנותיהם ושם גם ימותו. בחשכה, לבדם, כששפתיהם הדקות והיפות, שפתי אלפים, לוחשות קללות עסיסיות לשום מקום. כן, דם אלפים זרם בעורקיהם של בני בלק. דם שחור משחור, סמיך ומסריח, דמה של השדה העתיקה לילית. אותו דם שסיריוס עצמו שפך כמה פעמים בשדה הקרב, שולח קללות כלפי האנשים עטורי המסכות הלבנות שרבים מהם, כך ידע סיריוס, השתייכו למשפחת בלק היקרה ואהובה שלו.

כשהם נפלו לקרקע, חסרי הכרה או במקרה הטוב יותר מתים, סיריוס היה מחייך חיוך שדוני ומריר, חיוך שלעולם לא הגיע עד לעיניו האפורות והעמוקות. הסיפוק המר של המוות והפציעה תמיד נמשך לשבריר שנייה ומיד אחריו באה ההבנה המרה עוד יותר. סיריוס בלק מעולם לא התחרט על מעשיו, ובעיקר לא על הריגת אוכל מוות מסריח, אבל ההבנה.. היא הייתה גרועה יותר מחרטה. גרועה יותר מקללת `קרושיאטוס` שלעולם לא נגמרת. ההבנה גרמה לו להרגיש שוב כמו אותו ילד קטן ולא יוצלח שאימו תמיד שנאה, הילד שחיפש לחינם אהבה בקירות מתקלפים. להבין שוב ושוב, כל פעם לחוות את המרירות שמצטברת בגרונו שלא משנה כמה אוכלי מוות יהרוג, לא משנה עד כמה רחוק יברח ולא משנה כמה פעמים יטיח קללות באימו, הוא עדיין יהיה אחד מהם.

הוא קילף את הטיח המתפרק בעזרת ציפורן ארוכה ומטונפת, בעדינות מסויגת. הירח שנשקף מבעד לפתח הצר בקירות החשופים של אזקאבן היה אותו ירח שפעם סיריוס הביט בו בעיניים שדוניות וגדולות מחדרו בבית בלק. אותו ירח מזורגג, אותו בן בלק מזורגג. כנראה שדברים לא באמת משתנים. אולי רק.. התקופה. כן, התקופה. פעם הוא היה ילד קטן, משוכנע שמפלצות אוכלות אדם מסתתרות מתחת למיטה ומחכות לתפוס אותו ברגע שיניח את כף רגלו הקטנה על הרצפה. עכשיו הוא כבר בוגר, מבין שהמפלצות היחידות בבית בלק לא הסתתרו מתחת למיטות אלא ישנו עליהן.

כן, התקופה משתנה. בני בלק לעומת זאת, לא משתנים כלל.