זיכרון

פאנפיק פרי עטה של Elven Eyes

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: אין.
דירוג: PG-13
זמן: לאחר המלטותה של בלאטריקס מאזקבאן.

"שנאתי אותו, והשנאה הייתה הדבר היחיד ששמר אותי חיה"

והם אומרים שיש דברים לזכור.
ומה יש לזכור, בכל אופן? אני זוכרת כל כך הרבה, זוכרת כל שניה וזוכרת כלום חוץ מתקופות ארוכות של חשכה בהן הייתי שוקעת בתוך עצמי, אל תוך העולם והרחק מכל מה שאפף אותי.
ואני זוכרת ששנאתי.
שנאתי את רודולפוס, בוגד שקרן בתא לידי, לוחש דברים מנחמים בתחילה. אני זוכרת ששכבתי על הרצפה, הבטתי בפתח קטן בתקרה אל השמיים ולא עניתי לו. ואני זוכרת שהוא הפסיק אחרי זמן מה.
אני זוכרת שניסיתי להפסיק לאכול, עוברת שבועות בלי אוכל בכלל, ואז לפתע תופסת את כל הלחם הישן והעבש בפינת התא שלי, קורעת אותו בשיני כמו שרציתי לקרוע אותו.
אני זוכרת שהייתי לבד. תמיד הייתי לבד, כל הזמן. כל שניה מתוך כל דקה. לבד עם הזיכרונות של משפחתי. זיכרונות של אנדרומדה, בוהה בי בחוסר הבעה, "אני לא יכולה לסבול אותך" הקול שלה כה קר ואכזרי כי אני זוכרת שהוא היה כה רך ואוהב כלפי אחרים. אני זוכרת את נרקיסה- מביטה בי בלילות, היה לה זוהר טבעי אפילו בלילה, היא נראתה כמו רוח רפאים מעברי, עיניה הכחולות בוהות בי בתחילה בתהייה ילדותית ואז בהדרגה בקור ששטף את נשמתה.
וסיריוס.
אני זוכרת.
אני שוכבת על הרצפה בתא שלי, בוהה בכוכב שלו דרך הפתח הזעיר בתקרה. אני זוכרת שבחורף הוא איכשהו זרח באור יותר חזק, ששלג החל לרדת ומעט ממנו נכנס לתא שלי, מלווה בקור. ורעדתי כל כך מהקור שהעצמות שלי נקשו על הרצפה. אני זוכרת את הטוב לב שלו כלפי אחרים אבל לא כלפי המשפחה שלו, איך שהוא היה צוחק עלינו שטענו שאנחנו טובים יותר. ושניסינו להחזיר אותנו לחיקנו, לחיק המשפחה שלו, להרחיק אותו מג'יימס פוטר ההוא שהוא היה מבלה איתו כל הזמן ואפילו היה מסתלק לבית שלו בקיץ, הוא היה לוחש אליי בכעס: "הוא המשפחה שלי בלה. לא את, לא אף אחד מהם. את אולי נחשבת בת דודה שלי אבל הוא כמו אח שלי, ואת לא תיקחי את אח שלי ממני."
ושנאתי אותו כי הוא אהב את האנשים האלה כל כך, יותר משהוא אהב אותי או את המשפחה שלו. הוא אהב את האידיוט הזה יותר משהוא אהב את בנות דודותיו או את שאר המשפחה. אני הייתי צריכה להיות כמו אחותו, אני ונרקיסה וכל השאר, אנחנו היינו המשפחה שלו והוא עזב אותנו בשביל הגריפינדורים הפתטיים ההם. ואנדרומדה הלכה בעקבותיו.
הלכה.
כן, אני זוכרת.
העזיבה שלהם הייתה מחרידה. הייתי שומעת אותם אפילו אחרי שהם עזבו, לחישות מרוחקות של דברי שנאה, של איחולי רע. "תתרחקי מאתנו. את הכל חוץ מהמשפחה שלנו." "אין לי אחיות. את, מכולם, את בכלל לא אחותי ולעולם לא תהיי."
אני זוכרת שהתקפלתי על הרצפה וכיסיתי את אוזניי כדי לא לשמוע אותם. אבל הם תמיד היו שם, הלחישות האלה. והייתי שוברת חפצים בחדרי ונחתכת מהזכוכיות וזה לא שינה לי בכלל. ונרקיסה שניסתה לשווא כל פעם לנחם בדרכה השקטה. הייתה יושבת ומתקנת כל מה ששברתי והייתה מנסה לחטא לי את החתכים, לפעמים הייתי נותנת לה לפעמים הייתי עוצרת אותה.
ואני זוכרת שאמרתי לה: "אל תיקחי את הכאב ממני. לפעמים זה כל מה שנשאר לי."
והיא לא הייתה מבינה. היא לא ראתה את עומק הבגידה כמוני.
אך לבסוף מצאתי מקלט.
בסימן האופל.
הסימן של הדם שלי, הסימן של חיי, הסימן של האדון שאותו אני משרתת והדבר היחיד ששמר אותי בחיים במקום הזה. אני לא צריכה שרביט כדי לזמן את הגנתו- רק את הסימן על ידי, שחור כמו חלומותיי, שחור כעיניי ושערי, שחור כמו עברי, שחור כמו נשמתי.
והכוכב בשמיים שניסה לשרוף אותו באורו.
והוא איננו עכשיו, כי עשיתי את מה שרציתי לעשות כל חיי, נקמתי. על הבגידה והכאב והכל.
והנקמה הזו, אני זוכרת, הייתה המנטרה שלי. והייתה אחד הדברים היחידים שבגללם התקיימתי. שנאתי אותו, והשנאה הייתה הדבר היחיד ששמר אותי חיה.
אזקבאן.
אני זוכרת.

סיפוריה של Elven Eyes מתפרסמים גם בבלוג שלה.