"מה קרה במאפקינג"

פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

 

 

 

פאנדום: בשורות טובות

דמויות: ארבעת פרשי האפוקליפסה      

דירוג: PG13 

 

האישה באדום הביטה סביב וחייכה בסיפוק. לשמאלה, אם כי מעט רחוק ממנה, עמד איש בעל זקן שחור והביט גם הוא בלוחמים בהנאה מופגנת. החבורה הרגילה מנתה אומנם ארבעה חברים, אך השלישי היה עסוק בדאגה לשטח ימי וכחול כלשהו, שעמד להפוך ברגעים הקרובים לשחור מעט, והרביעי היה בכל מקום.

"חבל," אמרה מלחמה בעוגמה, "זיהום מפסיד את כל הכיף."

צופה מן השורה היה מתקשה בוודאי להבין כיצד צפייה בקבוצה גדולה מאוד של בורים שהייתה עסוקה בלהתנפל על קבוצה גדולה מאוד של בריטים יכולה להיחשב ככיף, אבל מכיוון שכל הצופים מהצד היו בורים או בריטים (או מתים) נחסך ממלחמה הצורך לענות על כך.

 רעב חשב שהרעיון הכללי של המלחמה הנוכחית היה נהדר ממש; אין כמו גילוי של זהב ויהלומים בשטח קולניאלי ונידח משהו כדי להצית את דמיונם המשולהב של האנגלים המטורפים, ולשלוח אותם להילחם, ובכן, במי שהם לא נלחמו. רעב לא היה ממש בטוח.

השנה הייתה 1899. התאריך היה ה-12 באוקטובר, יום לאחר פרוץ המלחמה. זאת נראתה משולהבת כמעט כמו הבריטי שפרץ קדימה בעוז ובדיוק איבד את ראשו. רעב היה חייב להודות שבאמת צר לו בעבור זיהום.

 "זה היה חתיכת מראה." אמר.

"הו, בהחלט."

מוות לא היה הטיפוס המשולהב. כשנוטים לחשוב על כך, הוא לא היה אף טיפוס, בעצם. יותר כמו אל-טיפוס. הוא פשוט עשה את העבודה שלו. ואם עבודה זו כללה במקרה כמה ראשים ערופים וגופות מדממות, שיהיה. הוא היה שקט למדי, נוהג בסוסו השחור ברוגע וומבצע את מטלותיו על הצד הטוב ביותר.

לעומתו, היה זיהום כמעט עליז, בעיקר כשהדבר נגע בקרינה רדיואקטיבית, נפט או כל שאר הדברים המזיקים לטבע והנפלאים כל כך. הוא נהנה לעשות את עבודתו, להביט בעשן השחור והמסריח שעלה מארובותיהם של בתי החרושת הצפופים והמלאים באנשים עייפים, כעוסים ורעבים. (רעב היה גאה במיוחד בקטטות שתחושות אלו גרמו, ביחוד כי השתיים הראשונות נבעו מהשלישית והובילו לתוצאות שעלולות להיקרא בעתיד בראשי התיבות נ.ג.ח.)

 

"מנוולים!" צעק בריטי אחד, שהיה לבוש במדים אדומים בוהקים, מה שלא היקשה במיוחד על האויב לאתר אותו וליירט אותו במהירות שסחטה אפילו ממלחמה אנחת התפעלות. כן, מלחמה הייתה הססגונית שבחבורה, אם ניתן לכנות אותה כך..  (ורצוי שלא. אלא אם יש לך משאלת מוות מסוכנת וכאובה במיוחד ורצון עז לבלות את שארית חייך בגיהנום אין-סופי של כאב. לא שהיה משהו אחר, כמובן.)

היא פשוט אהבה את המקצוע. היא כנראה חשבה שהיה משהו מאוד יחודי בצעקות קרב, ראשים ערופים ואלמנות בוכיות. (לא היו. מלחמה הייתה מאוד יעילה.)

 

החיים, אם ניתן לקרוא להם כך, היו מאוד נעימים. ארבעתם העבירו אותם בעבודה, שנעשתה לרוב באופן אינדווידואלי ולעיתים רחוקות דרשה את נוכחות ארבעתם. זו הייתה מתבצעת לרוב ללא תקלות ובמקצוענות, ולאחר מכן מסתיימת בשתיית כוסית באיזו מסבאה קטנה ושכוחת-אל. הם היו טובים. הטובים ביותר. ולמרות שעלו מדי פעם אי-אילו געגועים מודחקים למגפה, שפרשה בשנת 1936 בעודה ממלמלת משהו בלתי ברור על פטריות מעלות עובש, היו הארבעה שמחים (אם ארבעה אלו היו מסוגלים להרגיש משהו ממין זה) על כל פגישה מחודשת.

הסיבה לכך הייתה, כפי הנראה, שכל פגישה שכזאת קירבה אותם בצעד נוסף אל המטרה. הו כן, ידעו הארבעה. כל האירועים היו רק לבנים קטנטנות וצהבהבות במסלול המוביל אל המטרה הסופית. אבל מלחמה, שהייתה מטבעה קצרת רוח, החלה להתלונן בסתר ליבה (המטאפורי, כמובן) על כך שזה לוקח כל כך הרבה זמן.

היה אפשר להגיד באותו רגע שהיא חשה עצמה משועממת, לפי הדרך בה כרכה קצוות שיער אדמונית סביב אצבעה. היא סובבה את גבה אל הנצים, וחייכה חיוך שהזכיר לרעב פרי עסיסי ומורעל בשנייה בה אתה טרם נוגס בו.

"על מה את חושבת?" הוא שאל בקול מסוקרן, כהורה הרגיל לתעלוליו של ילדו.

"מצור. הו, בהחלט. אני חושבת מצור."

קול שקט, כמו משהו שמת ונרקב כבר מזמן, משהו שאותו בהחלט לא היית רוצה לפגוש בסמטה אפלה (או מוארת, למען האמת,) נשמע מאוד אדיש כאשר אמר:

"אני מוכן."

 

קבוצת נערים עמדה ערוכה תחת פיקודו של לורד בדן-פאואל, איש סהרורי למדי בעל זקן לבן, שלבש מדי חאקי. את הרעיון למדים קיבל (גנב בלי בושה) מהבורים עצמם, אשר השתלבו ברקע הנוף בעזרת הצבע שרוב הצבא חשב למוזר ביותר. אחד הנערים אפילו העיז ואמר שהצבע מזכיר לו "חרא של כלב," כהגדרתו, אך הנער החצוף נענש קשות ונדרש לנקות את שירותי המחנה במשך שבועיים. הוא המשיך וטען שתיאור הצבע נשאר בעינו, והודות לכך, שרד התקפת בורים לילית כאשר הוא מתחבא בחדר השירותים, ממלמל "ישו אדוננו" ואוחז בידו סחבה.

פאואל נראה נרגש כאשר ערך את הנערים בשורות, מדריך אותם דרך נוף הגבעות של מאפקינג. הבורים הטילו עליהם מצור, ופאואל חש שהדבר היה בלתי נסבל. הוא פנה למפקד קיצ'נר בבקשה לקבלת גדוד עליו יוכל לפקד, אך נאלץ להסתפק בנערים. 'אין זה משנה,' חשב פאואל בהתלהבות. 'העיקר שהם לובשים חאקי'.

 

הבורים צרו על מאפקינג כבר זמן מה, ונדמה היה שיד נעלמה לקחה איתה את רוב המזון שהיה בעיר. קבוצת הנערים בדיוק התמקמה לה בחוסר נוחות על גבעה וצפתה למרחק, כאשר הביטו בהם רעב, מלחמה וזיהום, שבדיוק חזר מנקודה כלשהי באוקיינוס האטלנטי. הוא ניער את שיערו הלבן והארוך, ונדמה היה שריחות אבק שריפה ונפט עלו מבגדיו הלבנים. מוות היה עסוק כתמיד, אך מלחמה הייתה פנויה, והיא הרהרה בתוכניות שקיבלה מלמטה. הן לא היו ברורות לה ביותר, אבל היא הצליחה להבין מהן שאנטיכריסט אמור להגיע אל העולם בסביבות מאה השנים הקרובות. היא הייתה מאושרת. המלחמה הגדולה עמדה להתחיל, וזה עומד להיות מלוכלך. כדור טועה שרק ליד אוזנה, והיא הביטה בו בריכוז. הכדור סטה ממסלולו ופגע בחזהו של חייל בריטי. רעב נאנח.

"אר, יש לי עוד דברים לעשות." אמר, ונעלם.

מלחמה שבה לצפות בכדורים השורקים ולהאזין לזעקות הקרב, בעוד זיהום מחייך לעצמו ופונה לצפות את הפרחים הלבנים שסביב בשכבה עדינה של שמן מנועים.

 

אפשר היה לצפות לכך שהקרבות ימשכו יותר. בסופו של דבר שברו הבריטים את מערך המצור ושיחררו את הערים הנצורות. כוחות קומנדו מיומנים של בורים ביצעו מחטפים קטנים, מה שהוביל את הבריטים שהיו, בניגוד למה שחשבו עליהם, נרגנים מאוד כשהדברים נגעו בזהב או בתה, לבצע מדיניות "אדמה חרוכה." כלומר, לשרוף כל מה שעמד בדרכם, בין אם היו אלה חוות בורים או דגים.

את הבורים כלאו במחנות ריכוז והניחו להם לגסוס ממחלות, זיהומים ורעב, מה שהביא עליהם את כעסה של דעת הקהל העולמית. מלחמה חשבה שזה ממש משעמם.

רעב, מגרד את זקנו השחור והמטופח בנחת, התרומם על רגליו. עבודתו הסתיימה, הודיעו לו הכוחות התחתונים, והוא חש את הסיפוק החמים הנובע מהידיעה שעבודתו בוצעה על הצד הטוב ביותר. מלחמה כבר הסתלקה מהמקום, בוודאי מעוררת קרבות נוספים באיזו מדינת עולם שלישי כלשהי, וזיהום עזב לפני רגעים אחדים בדרך לעוד משימה. מוות תמיד היה בכל מקום, אך רעב לא חש בו עוד.

"הו," הוא נאנח. ואז אמר שנית "הו."

 

הוא לא בדיוק חיבב את העבודה שלו, אבל זו הייתה רק דרך להרוג את הזמן. (או להרעיב אותו, אם אתם ממש מתעקשים.) חוץ מזה, כבר התחיל להימאס לו מהבריטים. הוא רצה שינוי, הוא רצה לטעום משהו חדש. היה גל רעב חדש שעמד לעלות, והוא התכוון ללכת ולפקח עליו מקרוב, להיות שם כשזה קורה. חוץ מזה, הוא היה צריך להכין את השטח, והוא גם היה ממש סקרן לבדוק מהו אותו חשיש.

רעב ידע שיעבור זמן לא רב עד אשר יפגשו הארבעה שוב. כל נים ושריר בגופו היה דרוך בציפיה אל עבר מאה (פחות או יותר) השנים הבאות ואל המלחמה הסופית. זאתי שתקבע הכל.

"רק עוד מאה שנים," לחש לעצמו סייבל בציפיה. "רק עוד מאה שנים."

בקול שנשמע כמו קרקור של בטן משתוקקת במיוחד, הוא נעלם.

 

ישנם אנשים הסבורים כי על החיבה לצבע החאקי ניתן ורצוי היה להכריז כבר מזמן כהפרעה אובססיבית-קומפלסיבית. ישנם אנשים שסבורים שהצבע הזה מזכיר את צבעו של מספר 2 של הכלב, (ויש שיוסיפו ויאמרו, "מספר 2 רדיואקטיבי,") אבל עובדה אחת נשארת בעינה-עדיין יש הרבה אנשים שלובשים אותו.

נראה הייתה שעומדת לפרוץ סופה כאשר פתח מר יאנג את דלת ביתו בטאדפילד תחתית והביט בילד הקטן שעמד וקופסאת עוגיות בידיו.

"עוגיות צופים," הוא אמר בקול נרגש. "חבילה בדולר, אדוני, אנחנו מגייסים כסף לשירותים חדשים לגדוד."

מר יאנג חייך בחביבות ושלף דולר מכיס מכנסיו. "הם טעימות?" שאל.

"הו, כן." אמר הילד, מושיט למר יאנג חבילת עוגיות. "ממש סוף העולם."