"אלו היו רק זכרונות"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

תודה ליעל על העזרה עם הסיום ולאירע על הביטוא
פאנדום:ה"פ
תקופה: סיריוס חוזר לכיכר גרימולד 12.
דירוג: PG אני מניחה.

הם נעו בין הצללים והפינות החשוכות של הבית במין לעג נסתר, מתמזגים עם השקט. זיכרונות... אלה היו הזיכרונות... חדים ומשוננים כמו השברים של המראה שהיו פזורים על רצפת השיש. עירום מדייריו, הבית ניראה מאיים וקר אף יותר מאשר קודם לכן, לפני שנים. הזיכרונות עטפו את הרהיטים המאובקים ותמונות השמן, התאספו יחד עם הלכלוך מתחת למיטות החורקות ונאחזו בו בטופריהם הבלתי נראים.
לא יותר מזיכרונות... הוא צעד פנימה בביטחון מכיוון שזאת הייתה הדרך היחידה לצעוד לתוך הבית הזה, הבית שכעת היה שייך לו. הוא לא רצה לחזור לשם, הזיכרונות התכרבלו בתחתית תודעתו והזכירו לו מדי פעם למה.

"תסתלק! תסתלק ואל תחזור חתיכת טינופת בוגדנית!"

היצורים השונים שהחליטו להתנחל בכיכר גרימולד 12 צייצו וזימזמו בפינות האפלות שלהם, מתלוננים על השגת הגבול של הפולש. נשימתו הכבדה והחורקת של גמדון הבית הזקן הדהדה בחדר הכניסה, הוא הרים את עיניו הצהובות בתיעוב ונעלם שוב בין הצללים, מלמל לעצמו משהו לא ברור.
עוד כמה צעדים... הזיכרונות עטו עליו כמו נחיל דבורים זועם במיוחד... אלה היו רק זיכרונות.
"אני לא רוצה שתסתובב איתו יותר, אתה שומע אותי?"
רק זיכרונות היו חדים יותר מהמציאות, מעוותים כמו סיוטי לילה של אזקאבן. הריקנות הדהדה ברחבי הבית... היא הייתה בכל מקום... לאן כולם נעלמו?
כמו ילד בן חמש שמתעורר לגלות שהוריו עזבו אותו בבית לבדו... פחד, מצוקה, אימה.
צללים חסרי צורה בדמותם של האנשים, עשויים בחומר שביר ודק של הזיכרון, מתפוגגים באוויר עם כל נשימה... אלה היו רק זיכרונות.
אולי היה זה הרגע בו מבינים שהגשר התמוטט. אין יותר לאן לחזור, הם נעלמו.
"קדימה, תפתח אותה," הוא אמר בקול מעודד, דוחף לידיו של הפעוט חבילה ענקית.
הילד הוציא בהתרגשות את מטאטא הצעצוע המבריק ועיניו נצצו.
לאן כולם נעלמו?

נתלשו יותר מדי דפים מהספר... הוא לעולם לא יצליח לשחזר את העלילה, או לשכתב. הם נעלמו, רק תמונות איומות שהביטו עליו בעיניים כבויות, רק הזיכרונות... והחרטה.

סערת ברקים השתוללה בחוץ ולא היה לו מקום בטוח לרוץ אליו, הם נעלמו... נעלמו מזמן. אלה היו רק הזיכרונות שגרמו לראשו להסתחרר בייאוש כי המקום ממנו ברח נעלם, כי האנשים והכתמים נתלשו מחייו בלי לתת לו הזדמנות... בלי לתת לו הזדמנות לחזור.
הצבעים דהו והנייר הצהיב... ציור ישן של סוס על הקיר, מיטה מאובקת, עדיין מכוסה בשמיכת צמר רכה, אותה הכיר היטב. דפים בלתי נראים היו פזורים על השטיח... דפים אותם תלש מתוך הספר הישן, לא מבין כי עם כל דף שנתלש, הריקנות השתלטה עליו יותר ויותר.
הוא שנא אותם... כל זיכרון תלוש, כל צעקה מחרישת אוזניים. הוא שנא אותם והיה זקוק להם באותה המידה. אולי התקווה היא זאת שעיוותה את הזיכרונות, התקווה שיום אחד הם יבינו ויקבלו, אבל הם לא היו כאן יותר על מנת להבין, אלה היו רק הזיכרונות.

או שאולי... המטאטא המגחך היה עדיין במקומו, מכוסה בשכבה עבה של אבק, אולי הכעס עיוור אותו, אולי הזיכרונות היו בוגדניים יותר, אולי הוא לא קרא נכון את הסיפור, אולי הוא זה שלא הבין.