"רוח רפאים"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: סיריוס/oc

דירוג PG-13

תודה לאירה על הביטוא

I've been staring at the page
For what seems like days
I guess I put this one off for a while
Did I see a tear fall from your eyes
Or did you laugh so hard that you cried
When I served my secrets on a silver tray to you
Hey now, I guess the night's just bringing me down

You've been the blood in my veins
The only one who knows my middle name
And the smiles they came easy 'cause of you
You know that I love you, but I hate you
'Cause I know I can never escape you
Let the choir sing for tonight I'm an easy mark
Hey now, am I acting just a little too proud

Have I said too much
Maybe I haven't said enough
But know that every word was a piece of my heart

Hush me darling, maybe I've lost my touch
Maybe I've lost my guts - there, is that truth enough
Hey now, Hey now

You know these love letters mix with whisky
Just don't light a match when you kiss me
Though I'll blow away, you know I'll be back soon
Hey now, Hey now, Hey now, am I talking just a little too loud

Have I said too much
Maybe I haven't said enough
But know that every word was a piece of my heart
Hey now, am I talking just a little too proud
Hey now, the night's just bringïng me down
Jon Bon Jovi – “Every word was a piece of my heart”


"כל חבריך השאירו אותך כאן לבדך?" היא אמרה בלעג, עיניה הבהירות נצצו. "זה בסדר, סיריוס, לי אתה יכול לספר, אני מבטיחה לא לצחוק." קולה היה גלי ורך, בדיוק כמו הרעמה הבהירה של שערותיה, שנחה באלגנטיות על כתפיה הדקות.

"אין לך עליית גג לרדוף? סיריוס זרק את עצמו על המיטה הישנה והחורקת, עוצם את עיניו. קסיאופיה קלייר הייתה אחד הדברים אותם לא ציפה לפגוש בבית הארור הזה, לא אחרי כל כך הרבה שנים, בהם ניסה לשכנע את עצמו כי היא הייתה רק חלום רע.

"אין לך דברים חשובים יותר לעשות חוץ מרביצה חסרת תועלת בחדר המסריח הזה?" היא חייכה והתיישבה על קצה המיטה. האדם שנח לפניה בקושי הזכיר את סיריוס, אותו הכירה לפני שנים, כשגופה לא היה שקוף והיא עדיין הייתה מסוגלת להריח את הריח הפראי שנדף משיערו השחור.

"מה אני צריך לעשות כדי שתיעלמי מכאן?" הוא הביט ישר דרך הדמות השקופה, מבטו אפור וקר.

"אתה לא באמת רוצה שאני אשאיר אותך כאן לבד," הלעג עדיין השתמע מקולה למרות שעיניה, אם היה טורח להסתכל, שיקפו עצב. סיריוס שנא להיות לבד, היא ידעה זאת היטב עוד מהימים בהם אפשר לה לשבת בחדרו ולשמוע אותו מתלונן על אביו ואימו. הוא עדיין תיעב אותה כמובן, היא מעולם לא עמדה לצידו כשהוריו קראו לו כישלון, או כשרגולוס שוב האשים אותו בדבר זה או אחר, לא, היא עמדה לצידם, כפי שתמיד לימדו אותה, צופה במבט אטום איך ההצלפות של המילים שלהם השאירו בו פסים ארוכים ומדממים.

"זה בדיוק מה שאני רוצה," הוא אמר בכעס, "את לא מפסיקה להטריד אותי מאז שהגעתי לכאן, מה את רוצה?"

"מה אני רוצה?" היא צמצמה את עיניה, "מה אני רוצה? ובכן, אני רוח, אין הרבה דברים שאני יכולה לרצות, נכון?" ידה השקופה הסיתה צרור שיערות מפניה. "אני חיכיתי כל כך הרבה..."

"חיכית למה?" הוא שאל באדישות.

"לך, טיפש," היא פלטה בכעס. "אתה באמת חושב שבחרתי להישאר רוח כדי לרדוף את הבית המזורגג הזה?"

פניו של סיריוס נשארו אדישות, "את אוהבת את הבית הזה, תמיד אהבת."

קסיאופיה פרצה בצחוק מתגלגל, "הו כן, סיריוס, אני תמיד אהבתי את הבית הזה, במיוחד אחרי שכולם מתו ועזבו אותי כאן לבד, אני פשוט משתגעת מהאהבה למקום הזה!" היא צחקקה באופן מוזר למדי, גורמת לסיריוס להרים את עיניו. גברת בלק הייתה האדם היחיד שהכיר בקיומה, דבר שסיריוס מעולם לא היה מסוגל להבין. בשביל הוריה קסיאופיה הייתה גרועה יותר מכלב שהחליט להתנחל בפתח ביתם. הם תמיד רצו בן, יורש לבית קלייר... היא צחקה בעצב בכל פעם שדמיינה את פניה של אימה המנוחה, כשהרופא הודיעה לה כי לא תוכל ללדת שוב. לא, סיריוס לא יכול היה להבין את העובדה כי מרגע שנורמה בלק החליטה לאמץ את הילדה שאף אחד לא רצה, היא לא הייתה מסוגלת לצאת נגדה.

"היית יכולה לעזוב אם זה לא מצא חן בענייך, את בחרת להישאר."

"כן," היא אמרה בשקט, "בחרתי להישאר ולחכות לך," קסיאופיה השפילה את מבטה, "לא שהיה אי פעם אכפת לך- אתה תמיד היית ילד אנוכי סיריוס," היא לא הייתה צריכה להגיד לו. הוא רק יצחק, כמו שהוא תמיד צחק בכל פעם שניסתה לגלות לו מה שהרגישה. אולי היה זה טיפשי, להישאר לבד בבית הזה אחרי שכולם עזבו, לשבת על החלון שעות, חודשים ושנים בתקווה לראות דמות מוכרת צועדת מתוך החשיכה. ובשביל מה? לשמוע שוב על כמה הוא שונא אותה? טיפשה.

סיריוס שתק, עיניו נודדות לחלון המלוכלך שאיפשר למעט אור להסתנן לתוך החדר. "כן, ואת פשוט מלאך טהור, הא? את חשבת על טובתי כשסיפרת למכשפה הארורה הזאת על מילי, זוכרת?"

"מילי הייתה בוצדמית מטונפת!" היא הידקה את אגרופיה, גלים של זעם עוברים בגופה. כן, היא זכרה היטב את הערב, בו סיריוס בלק צעד מפתח הבית השחור הזה לתמיד, "אתה היית זה שסיפר לי סיריוס, זוכר? כן, סיפרת לי על כל אחת ואחת מהן, למה? למה עשית את זה?"

סיריוס פלט נחירת בוז, שפתיו מתעקלות לחיוך, "למה ?כי נהניתי לראות את פניך מתעוותים, זה היה מבדר." הוא משך בכתפיו, "את בחרת בצד שלהם."

"אתה בדיוק כמוהם, סיריוס," קסיאופיה נשכה את שפתה התחתונה, "לא פלא שנורמה הייתה כל כך גאה בך, רגולוס היה יכול רק לחלום על רוע כזה," היא צחקה קצרות, "הו כן, אתה בן בלק אמיתי."

"מזל שיש לי אותך להזכיר לי," הוא נהם, מושך את השמיכה מעל ראשו.

זה תמיד נגמר ככה, חשבה בגעגוע, הם נהנו מדי להכאיב אחד לשניה, או שאולי הייתה זאת הדרך היחידה, בה שני אנשים כמוהם יכלו לתקשר. היא רצתה להגיד לו שמעולם לא היה אכפת לה מהם, שהכל היה הצגה, הצגה מטורפת שכלאה אותה בתוך תפקיד המכשפה מבלי שתוכל להשתחרר... אבל המילים תמיד נתקעו אי שם במעלה גרונה, נקטעות על ידי זרם האשמות טיפשיות. היא רצתה להושיט את ידיה ולחבק אותו, לאמץ אותו קרוב אליה אבל ידיה היו שקופות ואווריריות, כמו המילים, אותם מעולם לא הצליחה להגיד לו.

השמים היו שחורים ונטולי כוכבים, פרושים מעליה כמרבד קסום של צמר גפן אפל. היא הרגישה את הרוח חודרת דרכה וממשיכה הלאה, לא היה דבר שהיא יכלה לעשות עכשיו, היה מאוחר מדי.
היא השעינה את ראשה על הארובה, עוצמת את עיניה, אפילו המוות לא הצליח להשכיח את הכאב העמום שפעם במקום בו פעם היה ליבה.