שערי השמיים

סיפור פנטזיה מקורי מאת ג'סי (Sirius)

 

 

 

~נכתב בהשפעת אחד הסיפורים הקצרים של ניל גיימן מתוך "עשן ומראות"~

 
השמיים השחירו למרות השעה המוקדמת. אלה לא היו עננים שחורים וכבדים של סערה. שחור אחיד ואפל אפף את העיר, כאילו מישהו עטף אותה בשמיכה ענקית או אולי פשוט כיבה את האור. הלכתי על המדרכה הרטובה, נעלי הטניס שלי סופגות את המים של השלוליות, מסביב אפלה. התחלתי לפחד. משהו רע התקרב, משהו גדול יותר משאי פעם הייתי יכולה לדמיין לעצמי.
הבטתי מסביב, פאניקה פתאומית מתחילה לפעום בראשי. חתולי רחוב רזים ומלוכלכים יצאו מתחת למכוניות ומפחי הזבל, אפשר היה לראות בבירור את הפחד בעיניים הצהובות. החתולים נמלטו במורד הרחוב בלי להביט לאחור, אחד אחרי השני, זנבותיהם מורמים למעלה. הוצאתי את הטלפון הנייד מהתיק אבל הסוללה הבהבה באזהרה, הוא התנתק לפני שהחלטתי למי אני רוצה להתקשר.
השמים הפכו לשחורים לגמרי כאילו הייתה זאת שעת לילה מאוחרת, אך כשהרמתי את עיני למעלה לא היה שם אפילו כוכב אחד. היה קר, יותר מדי קר לעונה הזאת של השנה. התחלתי לרעוד, סוגרת היטב את המעיל הדק שעטף אותי.

ואז ראיתי אותם... דמויות זוהרות שפילחו את השחור של השמיים ונחתו על המדרכה הרטובה, מתיזות מים לכל הכיוונים. עצרתי, ליבי פועם בחוזקה. ידעתי מבלי להסתכל מה הם היו, היה בלתי אפשרי לטעות כאן. הזוהר השמימי שלהם האיר את הרחוב באור כסוף ומרגיע. עשיתי כמה צעדים מהוססים קדימה, נאבקת בעצמי ובדחף פשוט להסתובב ולברוח. מאחורי שמעתי עוד חבטות, עוד דברים כבדים שנחתו אחד אחרי השני על המדרכה.
עיניו היו פעורות לרווחה, ריקות ובהירות. נשכתי את שפתי, המראה היה איום. ראשו בלט בזווית מוזרה, טראגית. הנוצות הלבנות שעדיין הבהבו באור שהלך ונחלש היו מלוכלכות מאדמה ודם, שיערו דביק ואדום. ירדתי על ברכי והושטתי את ידי לגעת בו, הוא היה קר ונוקשה כמו חרסינה. האצבעות שלי זהרו למספר שניות אחרי שמשכתי ממנו את היד, סוגרת את עיניו. דם קטיפתי וסמיך זרם על המדרכה, לא העליתי בדעתי שליוצרים כאלה יש דם. בספרים תמיד היה כתוב אחרת, בספרים שאני קראתי בכל מקרה. זה היה חסר כל הגיון...

כל האחרים היו מתים גם הם, חלקם השמיעו קול חלוש שניות אחרי שנחתו, אחרים נפלו בדממה מוחלטת. דם שחור זרם על הכביש. צעדתי לאורך הרחוב, מקווה שאולי... בודקת. הם כולם בהו בחלל בעיניהם הריקות, העיוורות, קרים ונוקשים. איפשהו התחיל להתנגן שיר על תקווה שאבדה, המוזיקה לא נחלשה גם כשהתרחקתי והתחלתי לרוץ.
יצורים שחורים שנראו כאילו היו עשויים מערפל וחושך זחלו מתוך הפינות האפלות של הרחוב וליקקו את הדם מהכביש, עיניהם הקטנות והאדומות מהבהבות בלעג.
ראיתי בניינים עולים באש, להבות כתומות שאכלו את המכולת של גברת מקלסקי ואת בית הספר בו למדתי פעם, איש אינו רץ החוצה. ריח של שריפה עמד באוויר, תהיתי אם סוף העולם הגיע.
הוא נחת ממש לפני, יכולתי לשמוע את עצמותיו נשברות כשפגע במדרכה. הוא הביט לתוכי באותן העיניים הבהירות, הסתכל כאילו היה מסוגל לראות את נשמתי, את מה שהייתי באמת. הוא היה עדיין חי.
תהיתי מה אני אמורה לעשות, לרוץ לטלפון ציבורי ולחייג 911? להגיד שמלאכים נופלים מהשמים? שסוף העולם הגיע אבל אחד מהם עדיין חי? בלעתי את רוקי והתקרבתי אליו, נשימתי נעצרת.
אחת מכנפיו הייתה קרועה, נוצות התעופפו לכל עבר, נדבקות לבגדי.

"
אין יותר מה לעשות, הכל נגמר," אמר לפתע המלאך, קולו לא יותר מלחישה צרודה, אנושית.
"
למה – למה זה קורה?" לא האמנתי שאני מצליחה להפיק צלילים, ידיי רעדו.
המלאך חייך, עיניו נסגרו למחצה, "הכל נגמר... הכל נגמר, אין יותר תקווה- - אין יותר צורך." האור שלו הלך ונחלש, הוא גסס.
רציתי להגיד ששום דבר לא נגמר עדיין, לנער את גופתו המדממת, לבקש שיחיה... אדישות מוזרה אפפה את איברי, בהיתי בו בחוסר אונים, ראשי מונח על המדרכה. הלהבות עלו, גבוהות יותר ויותר, מגיעות בקלות עד לשמיים. שנייה לפני שעיני נסגרו בעייפות מוזרה, אני חושבת שראיתי את העננים עולים באש.