"פחד"

פאנפיק פרי עטה של Elven Eyes

 

 

 

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: אין ממש. מתמקד בקשר בין ג'יני לוולדמורט.
דירוג: PG13
_____________________________

 
Just the bang
And the clatter
As an angel
Hits the ground



דבר משעמם למדי, פחד.
הוא זוכר, במעומעם, את הזמנים שהוא שגשג מהפחד של אחרים. הוא היה עוצם את עיניו ושואף את האוויר שהיה רווי מהפחד. אבל אולי דברים נפלאים שכאלה איבדו את טעמם לאחר זמן מסוים, כמו ספר שמישהו מאוד אהב במשך עשרת הקריאות הראשונות אבל כבר לא מיהר לקראת הקריאה ה11.
בכל מקרה, זה ריגש אותו הרבה פחות.
זה פשוט הפך לדבר מובן מאליו, משהו שהוא למד להסתגל אליו, אבל כבר לא יכל ליהנות ממנו בשלמות של פעם.
זה עצוב, הוא חשב, אך כאלה היו החיים.
הוא הניע את אצבעותיו, והן חשו רחוקות ממנו כאשר עשה זאת. אבל אין סיבה לדאגה, הוא יתחזק, כאשר היא תיחלש. והו, היא תיחלש.
היא תמיד הייתה חלשה, אבל לא כמו שהוא ציפה. היא הייתה לוחמת, והוא מניח שהוא היה צריך לראות את זה קודם, להסיק את זה מהדרך שעיניה היו מנצנצות עם קצת יותר מדי חיים, והדרך ששערה רקד סביב פניה כמו להבות שעה שהיא נעה.
היא הייתה דבר קטן ויפה, ג'יני וויזלי, אם היא לא הייתה טיפשה ובודדה ובת תמותה. לראות אותה הייתה חוויה מעניינת, אחרי חודשים של כתב ילדותי ומסולסל שלפעמים היה מעוטר בלבבות קטנים וכוכבים.
היא הייתה יכולה להיות אישה יפהפייה, אם היא לא הייתה כל כך פתטית באופן נואש. הו, אבל המקרה שלה היה כה עצוב- האחים שלה לעגו לה בחוסר בושה, אימא שלה התנהגה אליה כמו אל תינוקת, והארי פוטר בטח לעולם לא יאהב אותה. היא הייתה פגיעה, מגוחכת, ובאופן פרקטי התחננה אליו שישמיד אותה.
ויש דברים שהוא פשוט לא מסוגל לסרב להם.
הכל היה כל כך יפה בצורה אירונית, הוא צחק ברכות לעצמו. עיניה היו מקובעות עליו, מלאות במעין אש אפלה. נשימותיה היו קצרות ושקטות. דמעות ליטפו את פניה, אך זה לא היה מרצה כמו שזה היה אמור להיות. היא הייתה חזקה מדי. אמיצה מדי.
גריפינדורית אמיתית.
הוא קימט את מצחו ולא הביט בה. היא הייתה ילדה כל כך מטופשת. זה היה ברור באופן כואב שהארי פוטר יתאהב בה, אפילו אם היא לא קיימת בעולמו הקטן כרגע. אפילו עכשיו, היא הייתה העלמה במצוקה שלו, והילד-שנשאר-בחיים בטח יסכן את עצמו כדי לבוא ולהציל אותה.
הוא לא יצליח במשימתו, כמובן.
טום רידל לא היה אדם של אגדות.
"
עתה, ג'יני המתוקה" הוא אמר ברכות, ונתן לאצבעותיו לגעת בשערה. הוא בקושי חש בו- התחושה הקלה ביותר של לגעת במשי. היא התכווצה, כל גופה רעד. היא הייתה דבר קטן ושברירי שכזה. "את הולכת למות."
היא יצרה בפיה את המילה "לא" אך לא יכלה לומר אותה. ממש חבל. הוא אהב את קולה, הוא היה קליל ומלא זמרה- מחליא בתמימותו. הוא תהה איך היא נשמעה שעה שהיא צרחה.
"
אבל זה בסדר, כמובן" הוא המשיך, ובהה בידיה. ציפורניה היו צבועות בורוד, והוא תהה איך היא השיגה משהו כל כך טריוויאלי שעה שהוא גנב את נשמתה.
היא באמת הייתה יצור לא רגיל.
"
אנחנו חברים ג'יני" הוא אמר. "חברים מאוד טובים. אף אחד לא מבין אותך כמוני."
"
אתה לא מבין אותי." זה היה ניסיון פתטי להוכיח כוח. קולה רעד, ונשבר, והוא חשב על פורצלן מתנפץ.
"
אבל אני מבין." הוא אמר. דמעה ירדה על לחיה. "תודות לך. את סיפרת לי." הוא נשען קרוב אליה, קרוב מספיק להריח את שערה (תפוח, ומעט קינמון, כן היא באמת יכלה להיות אישה מרהיבה).
"
את נתת את עצמך לי."
היא הייתה שלו. לחלוטין ובאופן מלא שלו, והיא אולי תאבק מעט, תנסה להילחם, אבל היא לא תנצח.
היא לא תנצח.
"
תחשבי על כל הדברים שתפסידי" הוא אמר. "רומנטיקה, ונשיקות ראשונות. ודברים אחרים מטופשים. את יותר מדי מטופשת כדי לקלוט את כולם, את יודעת כה מעט, ג'ינוורה."
הוא זכר, שכמה שנים אחרי סיום בית הספר אחת מתלמידות הוגוורטס פגשה אותו שוב. ביער. 'אני ממש מחבבת אותך, טום' שערה היה אדום גם כן, הוא זוכר. וצווארה נשבר בלחישה. כה עצוב. מצאו אותה ככה ביום שאחרי, אמרו שהחבר לשעבר שלה עשה את זה. איש לא האמין שהיא תלך בגיל צעיר כל כך-
"
תפסיק" היא מתחננת, מיבבת. היא מזכירה לו קצת מלאך- פואטית, מחליאה בתמימותה ושרידיה יפלו לרגליו.
ובפעם הראשונה, האימה שלה נראית לעין, היא זוהרת בעיניה.
זהו פחד טהור, והוא חושב שהוא זוכר, קצת יותר בבירור, כמה מרנין ומשכר הוא יכול להיות.

~*~

 

 

סיפוריה של Elven Eyes מתפרסמים גם בבלוג שלה